להלן מאמרו של מאיר וילנר, לשעבר מזכ"ל המפלגה הקומוניסטית הישראלית (מק"י), שנכתב באוקטובר 1996, ופורסם בגיליון 4/96 של "ערכים" (כתב העת התיאורטי של מק"י), על אודות מלחמת סיני ועל אוודות הטבח בכפר קאסם.

* * *

הקדמה (מאת מערכת "ערכים")

למעלה מ-40 שנה חלפו מאז הטבח הנורא, שבוצע על-ידי כוחות צבא ומשמר הגבול ב-29.10.56 בפאתי כפר קאסם, ושבמהלכו נרצחו 49 אזרחים חפים מפשע, לרבות נשים וילדים. מלחמת סיני ("מבצע קדש") פרצה באותו יום שבו בוצע הטבח. היום כבר ידוע על אירועים אלה הרבה יותר משהיה בעבר, אך רבים מאד עדיין לא שמעו כלל עליהם, ואם שמעו הם יודעים רק פרטים חלקיים, ובוודאי שאינם מבינים את הקשר בין שני אירועים אלה ואת חומרת הפשעים שבוצעו בשעתו.

במלאות 40 שנה למלחמת סיני נכתבו מספר מאמרים בעיתונות, ונערכו מספר סימפוזיונים,ששפכו אור במידת מה על המהלכים של הכנת המלחמה ועל מטרותיה. עם זאת לא הוזכר מה הייתה עמדתן של המפלגות הפוליטיות השונות בארץ לאירועים באותה התקופה – לפני המלחמה, במהלכה ובתקופה של לפני הנסיגה מסיני ובמהלך הנסיגה. בחינה של נושא זה חשובה להבנת שורש עמדתן של מפלגות הממסד הציוני השליט בארץ, על כל גווניהן, מצד אחד, ושל עמדתה הייחודית של המפלגה הקומוניסטית הישראלית מצד שני, אשר הייתה המפלגה היחידה שהתנגדה למלחמה ולכיבוש, ולא רק במלחמה זו.

מאיר וילנר ותופיק טובי היו הראשונים שהגיעו לכפר קאסם לאחר הטבח, גילו את האמת על מה שנעשה והפיצו את הדבר בארץ ובעולם. תופיק טובי פירסם ספר בשפה הערבית על הטבח, שהוצא בהוצאת מק"י.

ביום השנה ה- 40 לטבח קיימה המועצה המקומית של כפר קאסם עצרת המונית לציון האירוע, וכן הכינה סרט תיעודי על הטבח. במסגרת האירוע בכפר קאסם הוענקה אזרחות כבוד לחברים תופיק טובי ומאיר וילנר, וכן ללטיף דורי ולאורי אבנרי על חלקם בגילוי האמת על הטבח.

בעצרת זו ובאירועים הנוספים חזרה ועלתה הדרישה כי מדינת ישראל תכיר באחריותה לטבח, כי האירוע יילמד במסגרת תכנית הלימודים בבתי הספר, כדי שכל נער ונערה בישראל ידעו על מה שקרה, וכדי שלקחי האירוע ימנעו שמעשי טבח מסוג זה יישנו.

להלן מאמרו של מאיר וילנר, המתייחס בחלקו הראשון למלחמת סיני, ובחלקו השני לטבח כפר קאסם.

מלחמת סיני – גורמים ולקחים

כדרכו של הממסד השליט בישראל, הוסתרה האמת על הסיבות האמיתיות למלחמה ב-1956 בזמן שפרצה ושנים רבות אחר-כך. ממשלת ישראל דאז, בראשות דוד בן-גוריון, לא סיפרה לעמה כי חתמה על הסכם עם ממשלות צרפת ובריטניה בדבר ארגון מלחמה משותפת נגד מצרים כתגובה להלאמת (חברת) תעלת סואץ, שהייתה אז בבעלות צרפתית-בריטית, כאחד השיורים של התקופה הקולוניאלית, שבה שלטו מעצמות זרות על מדינות האזור.

על-פי ההסכם, תפקידה של ממשלת ישראל היה לתקוף את מצרים ראשונה. הוסכם שלאחר מכן צבאות צרפת ובריטניה יתקיפו את מצרים באמתלא של הפרדת כוחות בין שני הצדדים הלוחמים – מצרים וישראל. ישראל אכן תקפה ראשונה, ואחר-כך הצטרפו ללחימה שתי המעצמות והן כבשו את תעלת סואץ.

כעבור 40 שנה, פורסם לראשונה המסמך של ההסכם, שכותרתו "פרוטוקול", שנחתם ב- 24.10.1956 בסוור (צרפת). בישראל פורסם המסמך לראשונה בעיתון "הארץ" ב- 1.10.1996, לאחר מאבק של העיתון עם הצנזורה. במאמר על "תולדות" המסמך, שפורסם באותו יום ב"הארץ", כתב יוסי מילמן כי "סיפור הקנוניה היה ידוע, אך ההסכם עצמו מעולם לא הוצג ברבים". ממשלת בריטניה שרפה את המסמך. ממשלת צרפת הודיעה, כי המסמך הלך לאיבוד. ולכן העותק היחידי נשאר בישראל.

כיצד התרקמה הקנוניה של ארגון המלחמה?

ב-21.10.56 נחת מטוס צרפתי בישראל, שעליו עלו ראש הממשלה, דוד בן-גוריון, הרמטכ"ל, רב-אלוף משה דיין, מנכ"ל משרד הבטחון, שמעון פרס, ואחרים. הם הובאו לרובע סוור שליד פריז. בשיחות שנמשכו שלושה ימים השתתף ראש ממשלת צרפת גי-מולה, ושרי החוץ וההגנה של צרפת. את בריטניה ייצג שר החוץ סלווין לויד, ומזכירו האישי של ראש ממשלת בריטניה אנתוני אידן.

שלושה ימים נמשכו הדיונים, וכאמור ב- 24.10 נחתמה הקנוניה. אין זאת הקנוניה החשאית הראשונה של ממשלות ישראל. היו כאלו לפני 1956 ולאחריה. רבות מהן עדיין לא נחשפו. עד כמה ניסו לרמות את דעת הקהל מראים גם הצדדים הנוספים של הקנוניה.

בהתאם להסכם, פתח צה"ל ב-29.10 בהתקפה על כוחות מצריים בסיני. כפי שהוסכם מראש, ממשלות צרפת ובריטניה פירסמו אולטימטום שבו קראו לשני הצדדים להפסיק מייד את הקרבות ולסגת למרחק 16 ק"מ מהתעלה. כצפוי, סירבה מצרים להיענות לקריאה. ישראל נענתה, אך בגלל הסירוב המצרי, כפי שעולה מהסכם סוור, המשיכה בקרבות. צרפת מצדה, כפי שהתחייבה, שיגרה לישראל טייסות קרב וספינות להגנת חופיה ושמיה. הסיוע הצרפתי הצבאי לא היה הגנתי בלבד. טייסים צרפתיים, שטסו במטוסים צרפתיים שהוסוו בצבעי חיל האוויר הישראלי, הפציצו יחד עם טייסים ישראלים מטרות במצרים.

בהמשך ליחסים המיוחדים שנרקמו עם ממשלתה הסוציאליסטית של צרפת, הוקם על-ידי צרפת הכור הגרעיני בדימונה. ה"אולטימטום" שהגישו ממשלות צרפת ובריטניה לישראל ולמצרים היה הצגה. הכל היה מוסכם מראש עם ישראל בשיחות סוור.

פורסמה חוברת מעין רשמית מטעם "מרכז ההסברה / שרות הפרסומים" על מלחמת סיני, בה נאמר כי בשעה שצה"ל השלים את כיבושיו פעל כח משולב צרפתי-בריטי בגזרת תעלת סואץ. ומה היו מטרות הפעלת הכח הזה? על כך נאמר בפירוש: "השתלטות על התעלה המולאמת ומיגור משטרו של נאצר".

מטרת התוקפנות המשולשת הייתה, אפוא, לא רק להחזיר את השליטה הצרפתית-בריטית על תעלת סואץ, אלא מרחיקת לכת יותר: הפלת המשטר במצרים. ומה הייתה הסיבה לרצון להפיל את המשטר במצרים דאז? על כך נאמר בפירסום של מרכז ההסברה: "מבצע סיני נערך בתקופה בה הפך המזרח התיכון להיות אחת הזירות העיקריות של המלחמה הקרה בין מזרח למערב. את אותם הימים מציינת עליית משקלה של ברה"מ באיזור ודחיקת רגלן של אנגליה וצרפת".

בחוברת נמתחת ביקורת על ארה"ב, כיוון שהצטרפה לברה"מ בדרישה ששלושת הפולשים ייסוגו. עמדתה של ארה"ב נבעה מהתחרות הבין-אימפריאליסטית שלה עם צרפת ובריטניה על השפעה ושליטה במזה"ת, באיזור רווי נפט ובעל חשיבות אסטרטגית רבה ביותר. לעומת זאת, התייחסותה של ברה"מ לאירועים נבעה מעמדתה העקרונית נגד מלחמות קולוניאליות ונגד עצם השיטה הקולוניאלית של האימפריאליזם. ברה"מ תמכה בכל העמים במאבקם לשחרור לאומי ולעצמאות, ולהגנה בפני תוקפנות אימפריאליסטית.

המלחמה נגד מצרים בוצעה מבלי שצרפת ובריטניה שיתפו את ארה"ב. זאת בהבדל מהמלחמה התוקפנית שמשלת ישראל הציתה ב-1967, שהייתה על דעת הממשל של ארה"ב ובתמיכתו הכל-צדדית. המטרה ב- 1967 הייתה: להפיל את המשטר במצרים ובדרך זו לנתקה מיחסי הידידות ושיתוף הפעולה עם ברה"מ הסוציאליסטית והפיכתה לבעלת ברית של ארה"ב. המדיניות הישראלית הזאת של שרות למעצמות אימפריאליסטיות נגד ברה"מ והארצות הסוציאליסטיות אחרות ונגד כל תנועות השחרור הלאומי והחברתי בכל העולם – הייתה ונותרה הבסיס האידיאולוגי והפוליטי שלכל ממשלות ישראל. מדיניות זו התבססה לא רק על השאיפה להיעזר במעצמות המערב כדי להרחיב את גבולות ישראל, ובמיוחד כדי לחסל עד כמה שניתן את הזכויות הלאומיות של העם הערבי הפלסטיני, אלא לא פחות מזה על בסיס האיבה לברה"מ, לסוציאליזם.

צרפת ובריטניה יזמו את המלחמה נגד מצרים, כפי שמודה גם משרד ההסברה, מתוך הערכה (שהתבררה כמוטעית) ש"ברה"מ תימנע מהתערבות חזקה בנעשה במזה"ת" בגלל הבעיות שעלו עקב פרסום דו"ח הוועידה ה- 20 של מקב"מ ובגלל האירועים שהתרחשו בהונגריה באותה התקופה.

מלחמת סיני 1956 הסתיימה בכישלון מוחלט של שלושת השותפים לתוקפנות. ממשלת ישראל הוכיחה בקנוניה עם צרפת ובריטניה, שאין לה כל מעצורים בנסיונות לממש את שאיפתה לסיפוח טריטוריות ערביות וכי היא מוכנה לשרת את המטרות הנקלות ביותר של המעצמות האימפריאליסטיות והקולוניאליות, ולשמש לא פעם אפילו חוד חנית במאבק נגד הארצות הסוציאליסטיות ונגד התנועות לשחרור לאומי וחברתי.

אין זה מקרה שטבח כפר קאסם בוצע באותו יום שבו הציתה ישראל את המלחמה נגד מצרים. זה היה טבח מתוכנן וקשור לפתיחת המלחמה.

ב-29 באוקטובר החלה, כאמור, ממשלת בן-גוריון, בהתאם להסכם שחתמה עם צרפת ובריטניה, לבצע את חלקה בקנוניה ופתחה במלחמה רבתי נגד מצרים. הגבול בין ישראל למצרים היה באותו זמן יחסית שקט, בהבדל מהמצב ששרר בגבול ישראל-ירדן.

תוך שבוע ימים כבשה ישראל את סיני ואת רצועת עזה, שהייתה לאחר מלחמת 1948-1949 תחת שלטון מצרי. השטח הכבוש היה קרוב ל-60,000 קמ"ר, פי כמה משטחה של מדינת ישראל. ב-7 בנובמבר קיימה הכנסת לראשונה דיון על המלחמה נגד מצרים.

ראש הממשלה, בן-גוריון, אמר: "זה היה המבצע הצבאי הגדול והמפואר בתולדות עמנו, ואחד המבצעים המופלאים ביותר בתולדות העמים".

בן-גוריון לא הסתפק בהתרברבות זאת, בהתעלמו מההסכם עם צרפת ובריטניה ומהגיבוי הצבאי שהן נתנו לישראל. הוא אמר עוד:
א. הסכם שביתת הנשק עם מצרים – מת ונקבר ולא יקום לתחייה…
ב. יחד עם ההסכם נפחה נשמתם של קווי שביתת הנשק בינינו לבין מצרים.

הבטחון בהצלחת התוקפנות הצרפתית-בריטית-ישראלית נגד מצרים היה כל כך חזק, עד שממשלת בן-גוריון, בהבל פה, העזה "לקבור" את הסכם שביתת הנשק ואת הקווים הטריטוריאליים של ההסכם עם מצרים, שנחתמו ב-1949.

ממשלת בן-גוריון דאז הייתה ממשלת קואליציה עם מפלגות נוספות, וביניהן אחדות-העבודה ומפ"ם. הראשונה הייתה מעין מפלגת ביניים בין מפא"י לבין מפ"ם.

הדיון בכנסת, שהחל אחרי נאומו של ראש הממשלה, הצביע על דמותה של המפה הפוליטית בישראל באותו הזמן, ולמעשה לא רק באותו הזמן.

ראשון הנואמים היה ראש המפלגה הימנית הקיצונית "חרות", מנחם בגין, שאמר בין היתר:

"מה רווח הלב כששמענו את הודעת צבא ישראל על רצועת עזה המשוחררת, שטח המולדת שנקרע מעליה, חזר לחיקה… אבל אם עזה הייתה עיר אבות שנקרעה מעל המולדת, ירושלים מה היא, חברון מה היא, בית לחם מה היא? לא עוד ייאמר בישראל בבואנו לדרוש שחרור של אדמת אבותינו: 'תוקפנות', 'התפשטות'".

מנהיג מפלגת "הציונים הכלליים", מפלגת הבורגנות הגדולה, פנחס ברנשטיין, אמר בדיון:

"יש לקבוע בסיפוק רב ששטחים חשובים שיום-יום יצא מהם איום לבטחוננו הוחזרו למולדת".

מנהיג סיעת "אגודת ישראל" ו"פועלי אגודת ישראל", יצחק מאיר לוין, אמר:

"אפילו עיוורים הרגישו, אם לא הבינו, את נפלאות השם, ראינו איך הכביד השם את לב נאצר שהסתבך עם הצרפתים באלג'יר לרעתו, שהסתבך עם הבריטים בסואץ… אילולא זאת כלום היה קורה מה שקרה?"

גם נציג "המפלגה הפרוגרסיבית", ח"כ אידוב כהן, תמך ב"מבצע סיני".

נאומו של מנהיג מפ"ם, מאיר יערי, בדיון הוא מסמך קלאסי המאפיין את השמאל הציוני, שמפ"ם (מקודם "השומר הצעיר") מבטאת אותו:

"אנו רשאים להתברך בראש וראשונה בזה שעם שחרור רצועת עזה (ההדגשה שלי – מ.ו.) הוצאנו קוץ ממאיר שנתקע בצלעות מדינת ישראל. משהוצאנו אותו, מקווה אני, כי פרט לסיעה אחת בבית הזה (הכוונה לסיעת המפלגה הקומוניסטית – מ.ו.) לא תימצא סיעה, אשר תייעץ לנו שנחזיר לעצמנו את הקוץ הממאיר במו ידינו…".

עם זאת, מנהיג מפ"ם לא שכח לדבר גם על אחוות עמים, גם כאשר הוא תמך ב"שחרור" רצועת עזה וסיפוחה לישראל. למרות שמפ"ם הייתה בקואליציה הממשלתית, הוא העז לומר בנאומו:

"לפי מיטב הבנתנו, אנו לא כרתנו שום ברית עם צרפת ובריטניה. להם יש בסכסוך המזוין הזה עם מצרים מטרות משלהם…".

המפלגה הקומוניסטית הישראלית הייתה המפלגה היחידה שנאבקה בכל כוחה בכנסת ומחוצה לה נגד המלחמה שפתחה בה ישראל, בהתאם להסכם עם צרפת ובריטניה.

נגד מפלגתנו הקומוניסטית התנהלה הסתה פרועה ביותר. קראו לנו "בוגדים", "סוכני מעצמה זרה" ועוד כינויים דומים.

בהצעת הסיכום של סיעתנו בכנסת נאמר:

"בעוון ההתקפה הצבאית על מצרים; בעוון השרות לקולוניאליזם המשעבד הצרפתי והבריטי; בעוון הרחקת השלום עם עמי ערב – משאת נפשו של עם ישראל כולו; בעוון השנאת ישראל בקהל עמי אסיה ואפריקה; בעוון בידוד ישראל בקרב אומות העולם; בעוון סיכון בטחונה ועתידה של ישראל – מביעה הכנסת אי-אמון בממשלת המלחמה בראשותו של בן-גוריון".

מול הצעת הסיכום של סיעת מק"י הובאה ההצעה הבאה:

"בשם כל סיעות הכנסת, זולת מק"י, ואלו הן: סיעות הקואליציה (מפא"י, אחדות העבודה-פועלי ציון, מפ"ם, הפועל המזרחי והמזרחי והמפלגה הפרוגרסיבית) והסיעות של תנועת החרות, הציונים הכלליים, אגודת ישראל, הסיעה הדמוקרטית של ערביי ישראל, הקידמה והעבודה, החקלאות והפיתוח (אלו שלוש הסיעות הערביות שהיו בחסות מפא"י – מ.ו.) מקבלת הכנסת את הודעת ראש הממשלה."

בעד הצעת מק"י הצביעו רק חברי סיעת מק"י, וכל הייתר הצביעו נגדה. בעד ההצעה המשותפת של כל יתר הסיעות – הצביעו כל חברי הכנסת, פרט לחברי סיעת מק"י, שהצביעו נגד. לא היו נמנעים.

כך הצביעו כל הסיעות בכנסת (פרט למק"י), כולל הסיעות הערביות – שהיו סיעות בובות של מפא"י – בעד המלחמה נגד מצרים וסיפוח רצועת עזה.

ב-6 בנובמבר נערך מסדר צבאי חגיגי בשארם-א-שייך, שעם הכיבוש של סיני כינו אותו בשם "מפרץ שלמה". בן-גוריון שלח מברק שהוקרא בפני החיילים, בו הכריז מרוב השתלהבות, לא פחות ולא יותר, כי השטחים שכבשה ישראל – סיני ורצועת עזה – "שבו להיות חלק ממלכות ישראל השלישית".

המלחמה המשולשת של צרפת-בריטניה-ישראל נגד מצרים עוררה זעם עצום בעולם כולו. הדברים הגיעו עד לידי כך שבהצבעה בעצרת הכללית של האו"ם ב-7.11 (באותו יום שבו התקיים הדיון בכנסת) על הצעת ההחלטה, הדורשת מהפולשים להוציא לאלתר את צבאותיהם מהשטחים שכבשו, רק ישראל, יחידה ובודדת, הצביעה נגד. שתי השותפות לקנוניה לא העזו כבר להצביע נגד ונמנעו.

ממשלת בן-גוריון החלה להרגיש את מפלתה הפוליטית. לאט לאט הסכימה לסגת מסיני,אך הציגה תנאים, שבלעדי מימושם – לא תיסוג. לאחר מכן הסכימה לסגת מסיני,אך הדגישה שוב ושוב כי מרצועת עזה לא תיסוג בשום פנים ואופן.

כך היה גם בדיון נוסף בכנסת ב-23.1.57. בדיון הזה הופיע בשם מפ"ם מנהיג השמאל במפ"ם וחבר תנועת השלום יעקב ריפתין, שהציע גם הוא, בשם מפלגתו, לספח את רצועת עזה:

"ישראל אינה יכולה להסכים לכך שרצועת עזה תיהפך מחדש לבסיס לתוקפנות טרוריסטית על אזרחים שלווים. כידוע, הציעה מפלגתנו תכנית המבוססת על הכללתה של רצועת עזה במדינת ישראל, תוך שיקום הפליטים הערבים הנמצאים ברצועה בתוך מדינת ישראל".

שוב הייתה הסיעה הקומוניסטית בכנסת היחידה ששחתה נגד הזרם העכור של כל יתר הסיעות. היא דרשה לסגת מכל השטח שישראל כבשה, כולל רצועת עזה, ולחזור לקווי שביתת-הנשק. וכך אמנם נאלצה, בסופו של דבר, ממשלת בן-גוריון לעשות. אגב, מי שהצביע עד הסוף בממשלה נגד הנסיגה מרצועת עזה היו שתי סיעות בלבד – אחדות-העבודה (שהתנגדה אפילו לנסיגה מסיני) ומפ"ם. שתי מפלגות אלו אף ארגנו הפגנה נגד הנסיגה מרצועת עזה.

הטבח בכפר קאסם

גם לפני הטבח בכפר קאסם וגם לאחריו בוצעו פשעים רבים נגד העם הערבי הפלסטיני ונגד האוכלוסיה הערבית הפלסטינית בישראל. עם זאת, הטבח בכפר קאסם היה מעשה זוועה מיוחד מסוגו, המעורר עד היום רגשי זעם חזקים ביותר.

ב-29.10.56 טבחו בפאתי כפר קאסם קצינים וחיילים באנשים, נשים וילדים, שחזרו לתומם מעבודתם לביתם בכפר. "כוחות הבטחון" חיכו להם בכניסה לכפר, אמרו להם לרדת מהעגלות ומהרכבים, העמידו אותם ופשוט ירו בהם בדם קר. כך נרצחו 49 אזרחים ונפצעו 13. בין ההרוגים היו 12 נשים וילדות, 10 נערים בגילאים 14-17 ו-7 ילדים בגילאי 8-13.

היו אלה אזרחי ישראל, שנטבחו אך ורק משום שהיו ערבים פלסטינים. היה זה רצח מתוכנן על-ידי השלטון בישראל, והוא היה קשור עם פתיחת המלחמה נגד מצרים באותו יום.

בתקופה ההיא האוכלוסיה הערבית בישראל היתה נתונה תחת משטר של ממשל צבאי. ביישובים ערביים רבים קויים עוצר החל מהשעה 9 בערב. ערבים, אזרחי ישראל, לא יכלו לצאת ממקום יישובם בלי רשיון מטעם הממשל הצבאי.

ב-29 באוקטובר הקדימו לפתע את העוצר בכפר קאסם לשעה 5 אחה"צ. רובם הגדול של אלה מבני הכפר ששהו כבר בעבודה מחוץ לכפר, לא ידעו ולא יכלו לדעת זאת. ובכל זאת, בתרוץ הפורמלי של הפרת העוצר הם נעצרו בכניסה לכפר ונורו למוות במקום.

מבצעי הטבח

מפקד החטיבה, שדמי, היה האחראי לגיזרה בה היו מספר גדול של כפרים ערביים, לרבות כפר קאסם, שהיו נתונים דרך קבע תחת ממשל צבאי ועוצר לילה.

גדוד של משמר הגבול, בפיקודו של מלינקי, היה כפוף לחטיבה של שדמי. מלינקי העביר לחייליו את ההוראות שקיבל משדמי, ואמר בין הייתר: "עדיף כמה הרוגים תחילה מאשר להסתבך במעצרים". וכששאלו אותו: ומה עם נשים וילדים? הוא ענה: דינם כדין הגברים. ומה לעשות עם הפצועים, אם יהיו פצועים? מלינקי ענה: לא לטפל בהם. ומה יקרה עם אלה שאינם יודעים על העוצר? מלינקי אמר: "אללה ירחמו" (זכרונם לברכה).

מלינקי אמר במשפט כי שמע את המלים "אללה ירחמו" בתדריך שנתן המח"ט שדמי. למרות כל אלה שדמי לא הועמד כלל לדין על חלקו בטבח, והוא נשפט רק על "חריגה מסמכות", כיוון שלא הייתה לו סמכות להקדים את שעת העוצר. רשמית זו סמכות רק של קצין הממשל הצבאי. על העברה של "חריגה מסמכות" הוטל עליו קנס בסך 10 פרוטות…

במשפט של מלינקי ושותפיו לטבח הופיע שדמי רק כעד. בכל זאת קבע השופט הלוי (ראש חבר השופטים במשפט), כי "שורש הרע נעוץ בפקודותיו של מפקד החטיבה".

מטרות הטבח

עיתוי הטבח לא היה מקרי. לקראת סוף חודש אוקטובר 1956 החלו כוחות גדולים של צה"ל לנוע דרומה כהכנה לכיבוש חצי האי סיני. כוח צנחנים בפיקודו של אריאל שרון הוצנח במעברי המיתלה "כביכול כדי ללכוד אנשי פדאיון. מדברים בכלל על מבצע נגד ירדן, כדי להרדים את המצרים…" ("מעריב", 17 באוקטובר 1966).

הטבח בכפר קאסם נועד איפה לשלוש מטרות. האחת ליצור רושם מוטעה כאילו עומדת להיפתח מלחמה נגד ירדן ולא נגד מצרים, והשניה, לנצל מצב זה כדי ליצור בהלה בקרב האוכלוסיה הערבית הישראלית, וקודם כל באיזור שבקרבת הגבול עם ירדן, מתוך "תקווה" שתחל לברוח (שלא התממשה לחלוטין). מטרה נוספת הייתה להבטיח שכאשר תפרוץ המלחמה האוכלוסיה הערבית בישראל "לא תעשה בעיות" מבית, כלומר, שאיום הטבח ירתיע אותה מנקיטת מחאה אקטיבית נגד המלחמה.

הנסיונות להסתיר את הזוועה

לאחר הטבח אסרה הצנזורה לפרסם ידיעות כלשהן, ואפילו לא רמזים, על מה שאירע בכפר קאסם. קריאות ביניים של חברי סיעת המפלגה הקומוניסטית בכנסת, שדרשו לגלות את מה שקרה – נמחקו מהפרוטוקול. רק לאחר שבועיים, ב-11 בנובמבר, כאשר למרות כל מאמצי השלטון השמועות על כך שאירע דבר נורא בכפר קאסם החלו להיות יותר ויותר נפוצות, נאלצה לשכת ראש הממשלה, בנסיון לטשטש את חומרת הפשע, לפרסם הודעה לפיה כאילו "התגברה פעולת הפדאיון ובכפרים נפגעו על-ידי משמר הגבול כמה כפריים, ולכן מינה ראש הממשלה (דוד בן-גוריון) ועדה לברר מידת אחריותם של אנשי משמר הגבול, ואם יש להעמידם לדין".

מסקנות הוועדה היו שיש להעמיד לדין את מפקד הגדוד של משמר הגבול שחייליו ביצעו את הטבח, מלינקי, וכן קצינים וחיילים נוספים.

במאמר הנ"ל במעריב נאמר על כך: במהלך המשפט התברר, כי מלינקי אמר לשוטרים: עכשיו זה הזמן שלנו. אנחנו נוביל את החטיבה הצבאית, עם שני המשוריינים שלנו עד שכם, והערבים ירוצו לפנינו". ומשמעות הדברים: "במהלך המשפט הוברר לשדמי (ראש החטיבה של משמר הגבול, שנתן את ההוראות למלינקי), כי לממשל הצבאי הייתה תכנית מגירה למקרה של מלחמה. בין שלוש האפשרויות שנימנו שם הוזכרה האפשרות שערביי ישראל יחוברו לאחיהם שמעבר לגבול. ובשום פנים אין לנקוט פעולה שתתפרש כאי-עידוד לכך, נכתב בתכנית המגירה".

גילויים אלה חשובים לא רק בהקשר של פרשת כפר קאסם, אלא יש להם משמעות עקרונית. הם מצביעים פעם נוספת על היסוד של המדיניות הציונית השלטת לפני ואחרי הקמתה של מדינת ישראל, של "מקסימום טריטוריה עם מינימום ערבים".

עצם המדיניות הזאת, והאידיאולוגיה הלאומנית המנחה אותה, הן המונעות שינוי ערכים יסודי במדיניותן של ממשלות ישראל, שביכולתו לאפשר פיוס היסטורי אמיתי, ליצירת יחסי אמון ושיתוף-פעולה ממשי בין ישראל והמזרח התיכון הערבי, ובמיוחד ביחסים הישראליים-פלסטיניים.

ביקור בכפר ופירסום האמת

העובדות האיומות על הטבח בכפר קאסם נודעו לציבור בארץ ובעולם רק אחרי שביקרנו, החבר תופיק טובי יחד עם כותב שורות אלו, בכפר קאסם. היה זה לאחר הפירסום המעורפל של הממשלה שבועיים לאחר הטבח.

משנכנסנו לכפר לא ראינו תחילה אנשים ברחובות. לאחר זמן מה מצאנו מספר צעירים, שבתחילה פחדו מאתנו. אך לאחר שהתברר להם מי אנו ולשם מה הגענו לכפר, רכשנו את אמונם, ובעזרתם נכנסנו למספר בתים. אז שמענו לראשונה על כל מה שהתרחש, את מלוא גודל הזוועה. אנו רשמנו ותעדנו את הדברים, לרבות שמותיהם של כל הנרצחים.

בתזכיר שהוציא החבר תופיק טובי בשלוש שפות תוארו מעשי הזוועה ופורסמו שמות כל הקרבנות והגילאים שלהם.

מאוחר יותר התקיים המשפט של מבצעי הטבח, והוטלו עליהם פסקי-דין קלים יחסית לגודל הפשע. העונש הגבוה ביותר היה 17 שנות מאסר, שהוטל על מלינקי. אחרים נידונו לתקופות מאסר קצרות הרבה יותר. עם זאת, נכללה בפסק הדין קביעת העיקרון החשוב, שאסור לבצע פקודה שהיא בלתי-חוקית בעליל.

חמור ביותר גם מה שאירע לאחר המשפט. כל הרוצחים קיבלו חנינות ושוחררו כבר לאחר 3 שנים! גם ה-17 שנים הפכו ל-3. וגם במהלך שלוש השנים זכו מבצעי הטבח לתנאי מאסר טובים במיוחד. במהלך תקופת מאסרם התקשר עימם ראש הממשלה, דוד בן-גוריון, מספר פעמים. לאחר שחרורם הם קיבלו תפקידים ממלכתיים בכירים, גם בקרב האוכלוסיה הערבית.

עובדות אלו מוכיחות כי השלטונות לא ראו במבצעי הטבח פושעים, אלא מבצעי "שליחות ממלכתית" בהקשר למלחמה נגד מצרים. את המשפט הם נאלצו לקיים, כיוון שהידיעות על הטבח התפרסמו ונודעו לציבור בארץ ובעולם.

במלאת 40 שנה לטבח כפר קאסם, הועלתה, כאמור, הדרישה, כי נושא הטבח ייכלל בתכניות הלימודים בבתי-הספר, כחלק מהחינוך נגד גזענות ושנאת עמים, לשלום, לשוויון זכויות ולדמוקרטיה.

הישגים והמשך המאבק

הממשל הצבאי בוטל ב-1966, לאחר מאבק ממושך. האוכלוסיה הערבית רשמה הישגים לא מבוטלים במאבקה לשוויון זכויות יחד עם הכוחות הדמוקרטיים היהודיים. עם זאת מדיניות האפליה הלאומית לא השתנתה ביסודה עד היום, ובחודשים האחרונים אנו רואים אפילו סימנים של נסיגה גם מהתחייבויות שניתנו לאוכלוסיה הערבית בשנה האחרונה. גם תופעות הגזענות הולכות ומתרבות, וטומנות בחובן סכנות חדשות.

כיום רבים יותר בישראל רואים נכוחה, כי המשך המדיניות המסורתית הקיימת ביסודה עד היום – מסוכנת מאוד לישראל עצמה.

העמדות עליהן נאבקת מפלגתנו הקומוניסטית זה שנים רבות, מקובלות היום על חוגי ציבור נוספים רבים. החוגים השליטים בישראל נאלצו להכיר באש"ף, לאפשר בחירת מוסדות של הרשות הלאומית הפלסטינית, שהם למעשה מוסדות של מדינה שבדרך.

עם זאת, הדרך להשגת שלום כולל וצודק באיזור, שישים קץ למעגל שפיכות הדמים, עדיין ארוכה וקשה, וזרועה לא רק באבני נגף אלא גם בסלעי נגף. לכן, עלינו, כמובן, להמשיך במאבק, ובחזית הרחבה ביותר האפשרית, מעודדים על-ידי מה שהשגנו עד עתה, עד שמדינת ישראל תהיה שוחרת שלום באמת, דמוקרטית באמת, בה האוכלוסיה הערבית הפלסטינית תהיה מוכרת כמיעוט לאומי ושוות זכויות בכל המובנים.

בחודש מאי אשתקד ביקרתי בפעם הראשונה בחיי בפולין, כמשתתף בכנס העולמי של בוני השלום, שהתקיים שם בחסות מועצת השלום העולמית. כאשר ידעתי שאני עומד לנסוע לפולין – ידעתי גם שאבקר באושוויץ. הרגשתי שאני חייב לראות את המקום הארור הזה, אני רוצה לראות את המקום הארור הזה. עליי לומר שהחלטה זו לא נתקבלה בלבי על נקלה, אלא תוך הרגשת חרדה כבדה.

החלטתי לבקר באושוויץ התגשמה הודות לתוכנית מארגני הכנס, שכללה ביקור כל המשלחות במחנה המוות ב-8 במאי 1977. באותו יום לא התקיימו ישיבות מליאת הכנס. היה זה יום מוקדש לנצחון על הפאשיזם. המארגנים קבעו לכל משלחת נציג אחד לנסיעה לאושוויץ. לאחר התייעצות עם יתר חברי המשלחת, הח' עלי עאשור והח' אתל קלינגר, מסתי למארגנים את החלטתנו: כל חברי המשלחת הישראלית יסעו. למחרת קיבלנו תשובה חיובית.

המטוס הקטן מדגם IL-18 המריא בשעה מוקדמת. אני חש כי ההרגשה הכבדה אינה נחלתי בלבד. בכל הזדמנות אחרת, כאשר נפגשים חברי משלחות, מורגש הרצון לשמוע, להשמיע, לשכנע, להכיר זה את זה. לא כן היה בטיסת הבוקר המוקדמת מווארשה לקטוביץ. כמעט אין מדברים, כולם שקועים בהרהורים.

* * *

שמעתי, כמובן, הרבה על אושוויץ. קראתי על אושוויץ, מחנה הריכוז וההשמדה ההיטלראי הגדול ביותר… אושוויץ א', המחנה הראשון; אושוויץ בירקנאו, מחנה ההשמדה המיוחד; אושוויץ-מונוביץ, מחנה העבודה… לכאן הביאו הפאשיסטים הגרמנים בעת מלחמת העולם השנייה כ-4.4 מיליון בני אדם… 4.4 מיליון (!) יהודים, פולנים, שבויי מלחמה סובייטיים, מבני כמעט כל עמי אירופה. כ-4 מיליון בני-אדם נרצחו בתאי הגאזים וגופותיהם נרשפו בכיבשני בירקנאו… 4,000,000…

סלקציה: מפרידים בין אלה המסוגלים לעבוד – נידונים למוות איטי, לבין החלשים – למוות מיידי בעזרת ציקלון ב'… ניסויי עיקור והרכבת מחלות בידי רופאים נאציים… הסכמים בין הס.ס לבין המונופולים (איי. ג. פארבן, קרופ, זימנס) על אספקת עבודת עבדים… אי. ג. פארבן מספק ציקלון ב'… אייכמן מארגן את התחבורה ומשלוחי אדם לאושוויץ…

מחשבותיי אינן מאורגנות. הגענו כבר לשדה התעופה ואוטובוסים מחכים לנו. אינני זוכר לאיזה אוטו נכנסתי. כמו צללים חולפים על פנינו מעבר לחלון מכרות, בתי-חרושת, מפעל חשמל גדול… זהו אחד ממרכזי הייצור גדולים של פולין.

* * *

הכניסה לעיר. בהתחלה שלט עם שמה: אושוויינצ'ים. בתים גדולים וקטנים – כמו בכל עיר. אנשים ברחוב. ילדים הולכים לבתי-ספר. התמונה מכניסה ריאליזם לתוך המחשבות: ובכן, אושווינצ'יים קיימת – היא עיר בפולין הסוציאליסטית. הילדים נולדו זמן רב אחרי השחרור. עבורם אושוויינצ'ים זוהי עיר נורמלית.

עבורנו אין זו עיר נורמלית; דרך הייסורים רק מתחילה. אנו נכנסים ליער קטן של אשוחים, יוצאים מן המכונית. לפנינו השער למחנה-הריכוז. כתוב עליו עד עצם היום הזה באותיות גדולות בשפה הגרמנית: Arbeit macht frei – העבודה משחררת.

גדר התיל הדוקרנית סביב המחנה אינה מחושמלת עכשיו, אך נשארו ונראים עדיין המכשירים החשמליים של התקופה ההיא. העבודה משחררת. לסיסמאות שהנאצים כתבו על מחנות הריכוז שלהם לא היה אפילו יסוד דמגוגי. כוונתם לא הייתה לשכנע את קורבנותיהם, אף לא לרגע קט. משמעות הסיסמאות הייתה רק לגלוג, השפלה נוספת. גם בתהליך ההשמדה התכוונו המפלצות, נוסף על הכל, גם להשפיל. אך דווקא בזה נכשלו הפושעים הנאציים לעיתים קרובות. לא פעם בלטו בגדולתם לוחמים נגד ההשפלה, למען צלם האדם. לא הפאשיסטים היו המנצחים במאבק זה על המוסר. בסופו של דבר הם לא ניצחו גם בחזית.

אחד הרשמים הראשונים שלי, בעוברי את השער עם הסיסמה הזאת, הייתה: הפתעה. הפתעה על חודש מאי זה, על האביב סביבי. בכל הכיוונים נראה הלילך הפורח והריחני, עצים גבוהים בפריחה צבעונית רבגונית ובענפיהם אלפי ציפורים ששירתם מתמזגת למקהלה עליזה. אושוויץ ולילך?! אושוויץ וציפורים?! העצים נראים גבוהים מהרגיל, אפר בכמויות עצומות הפרה את אדמת אושוויץ.

לא הצטרפתי לקבוצה שקיבלה הסבר. הפעם לא רציתי ללכת במסגרת סיור מודרך.

המוזיאון הוא בית אימים. באולם הכניסה צרור דגלים של עמים ומדינות, כולל דגל מדינת ישראל. אני נכנס. עומד לפני חלונות ענקיים שמאחוריהם חדרים רחבי ידיים. בכל אחד מן החדרים האלה מוערמים אין סוף חפצים מסוג אחד: חדר מלא נעלי ילדים, חדר מלא קביים, חדר מלא מברשות שיניים, מברשות גילוח, מסגרות משקפיים, חדר מלא נעליים, חדר מלא מזוודות וביניהן מזוודות רבות של ילדים. אמו של הילד רשמה על המזוודה את שם הילד באותיות גדולות, והוסיפה את הגיל: בן 6, בן 5, בן 4. אינסוף חפצים. אינסוף. כל מזוודה הייתה בידי אדם בדרכו האחרונה לכאן. כל מזוודה סימלה את שארית התקווה. בן 4 היה ובידו הקטנה מזוודה קטנה.

הטרגדיה של אושוויץ, מתחילה לקבל כאן מימד מוחשי, הן מבחינת המהות המתועבת והן מבחינת הכמות שאי אפשר להעלותה על הדעת.

אני עובר לביתן אחר, וכאן אני שומע קולו של מדריך: אתם נמצאים באחד מתאי הגאזים. אתם רואים שאפשר היה לסגור את התא באופן הרמטי. למעלה, בפינה, אתם יכולים לראות את הסדר הניתן לפתיחה ולסגירה. דרך הסדק הזה החדירו הפאשיסטים את הציקלון ב'. ניסינו לעשות חשבון: בתא זה נרצחו כ-70 אלף בני אדם.

שמעתי על הטכניקה הזאת עוד קודם: אך כאן אני עומד בעצם המקום שבו נרצחו 70 אלף אנשים בשל היותם קומוניסטים או דמוקרטים אחרים; בגלל היותם שבויי מלחמה סובייטים; בגלל היותם יהודים וצוענים; פולנים בגלל היותם בני האינטיליגנציה.

הדלת פתוחה. אני חופשי לצאת בכל רגע. האם לא יכלו לצאת. מהו המשטר המסוגל להמציא טכניקת רצח המוני יעילה כל כך? האם זה מקרה שלא הגעתי גם אני לתא זה, כאשר הזרימו לתוכו את גאז הציקלון ב'?

אני חופשי להיכנס ולצאת. עתה אין כאן איש עם שוט בידו הרוצה ויכול להצליף בי. אך בימים ההם הרי עלול הייתי להיות באושוויץ ולא להתהלך ברחובות ירושלים. מזעזע. עד עומק הלב.

האם זה עבר בלבד?

גם אחרי הבסת הנאצים בידי הצבא הסובייטי ובעלי בריתו נשאר הפאשיזם בספרד ובפורטוגל ובפאראגואי; נשאר משטר האפרטהייד הגזעני בדרום-אפריקה, ברודזיה; באה תקופת פאשיזם ביוון. ניצח הפאשיזם בצ'ילה, באורוגואי, בברזיל, בגואטמלה, בניקראגואה. במקומות רבים ניצחו העמים; במקומות אחרים – נצחון העמים עוד לפנינו.

יש עוד מקומות רבים בעולם שבהם עומד אדם ושוט בידו ומצליף בקורבנו, בגלל השקפת עולמו המתקדמת, בגלל צבע עורו…

ועמי? מה עושים בשטחים הכבושים נגד בני העם הערבי הפלשתינאי? נכון, אין כאן אושוויץ, אין כאן רצח המוני. אך יש גירושים, יש מעצרים שרירותיים, יש טנקים ברחובות, יש הריסת בתים, יש הפשע של העינויים האכזריים בבתי-הכלא. אכן, יש מבני עמי הניצבים עם שוט ביד. והשוט הזה בוער לא רק על גבי: הוא בוער גם בידי.

אני נכנס לקולנוע שהוקם אחרי השחרור בשטח המחנה. אנו רואים את הסרט "אושוויינצ'ים". ראיתי אותו פעם, אך אני רואה אותו היום אחרת, כי אני נמצא פה. אני מזועזע יותר, אני נחרד עד מעמקי לבבי. לצידי יושב ליברל מערב-גרמני. לפני תחילת הסרט שוחחנו בינינו. אחר סיומו הוא שואל אותי, בנימה של היסוס, אם הדיווחים על העינויים בגדה המערבית הם אמיתיים או סיפורי-בדים תעמולתיים. קשה לי לספר לו את האמת, אך הכרחי לעשות כן.

יחד עם החברים אתל ועלי אנו משתתפים בבז'זינקה (בירקנאו) בחגיגה השנתית לרגל הנצחון על הפאשיזם. חגיגה זו מחזירה אותי לשיווי-משקל נפשי ולמציאות. ההחלטיות להיאבק בפאשיזם התחזקה בי בשעות אלו במידה עצומה. כן, אנו נתגבר עליו ועל הדיכוי בעולם כולו.

הקבוצה שטסתי איתה הבוקר לאושוויץ, נוסעת לבקר בקראקוב. הייתי מאוד רוצה, כמובן, לראות עיר זאת, הידועה כעיר יפה במיוחד. אך קשה לי היום לעבור לתיירות. המועקה כבדה מדי. וכך, ספק במודע וספק בטעות, אני נכנס עם אתל ועלי לאוטובוס העיתונאים וחוזר איתם לוורשה.

במוצאי שבת הקרובה, ה-15 בינואר, 92 שנים מאוחר יותר, השמאל שוב יוצא לרחובות מול ממשלה ימנית הרומסת את החירויות הדמוקרטיות.

בשעה 19:00, המחנה הדמוקרטי יתייצב בהפגנת ענק בתל-אביב, שתצעד ממטה הליכוד ברח' קינג ג'ורג' ועד לרחבת מוזיאון תל-אביב.

עשרות ארגונים, מפלגות, תנועות ועמותות, יצעדו במשותף נגד ההסתה הגזענית, החוקים האנטי-דמוקרטיים, הרדיפה המקארתיסטית של ארגוני זכויות אדם, והמתקפה הכוללת על המרחב הדמוקרטי, שמובילה ממשלת הימין הקיצוני של הליכוד, העבודה וישראל ביתנו. הצטרפו גם אתם לעמוד האירוע בפייסבוק, והזמינו חברים: http://www.facebook.com/event.php?eid=142599465798346

ביום השנה להירצחה, נכבד את זכרה של רוזה לוכסמבורג בכך שנמשיך להרים את דגל המאבק.

"סדר שורר בוורשה!" "סדר שורר בפאריז!" "סדר שורר בברלין!" אלו הן כותרות עיתוניהם של שומרי ה"סדר", אשר מוכרזות בראש חוצות, מדי חצי מאה, במוקדים המתחלפים של המאבק ההיסטורי-עולמי. ומבינתם של ה"מנצחים" המאושרים חומקת העובדה כי כל "סדר" אשר ניתן לשמרו רק במחיר טבח עקוב מדם, מוביל בהכרח לקצו ההיסטורי, לנפילתו שלו.

… אך למשבר ישנו אופי כפול. הסתירה שבין המתקפה המכרעת ורבת העוצמה של ההמונים בברלין מצד אחד, לבין ההנהגה הברלינאית הבלתי יציבה, הבלתי החלטית והמתלבטת מהצד האחר, הוא הסימן הבולט של המאורעות האחרונים. ההנהגה נכשלה. אך הנהגה חדשה יכולה וחייבת להיווצר בידי ההמונים ומתוך ההמונים. ההמונים הם הגורם המכריע. הם הסלע שעליו ייבנה ניצחונה הסופי של המהפכה. ההמונים היו נכונים לעמוד באתגר, ומבעד ל"תבוסה", הם חישלו חוליה נוספת בשרשרת התבוסות ההיסטוריות, שהפכו זה מכבר לגאוותה ולמקור כוחה של התנועה הסוציאליסטית הבינלאומית. זו הסיבה מדוע ניצחונות עתידיים יצמחו מ"תבוסה" זו.

"סדר שורר בברלין"… הו, מלחכי פנכה טיפשים! ה"סדר" שלכם בנוי על חול. מחר, המהפכה תקום בשנית, תניף את נשקה, ותכריז, לאימתכם, בקול תרועה רמה: הייתי, הנני ואהיה!

(מתוך "סדר שורר בברלין", המאמר האחרון שכתבה רוזה לוכסמבורג, שעות ספורות בטרם הירצחה)

אז, כמו במלחמת לבנון הראשונה ב-1982, סיעת חד"ש הייתה הראשונה להגיש הצעת אי-אמון בממשלת המלחמה.

להלן דבריהם של ח"כ דב חנין (17.7.2006, עם פרוץ מלחמת לבנון השנייה) וח"כ מאיר וילנר (8.6.1982, עם פרוץ מלחמת לבנון הראשונה), שנימקו את הצעת האי-אמון שהגישו בשם סיעת חד"ש.

* * *

אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, אלה אכן ימים אפלים. לבי עם תושבי הצפון, יהודים וערבים, עם משפחות האזרחים והחיילים שנהרגו. אלה ימים של כאב ושל דאגה עמוקה.

ובדיוק הכאב והדאגה האלה הם שמביאים אותי לעמוד כאן ולומר לכם את הדברים. דווקא ברעום התותחים, צריך להישמע גם קול ההיגיון.

אש לא מכבים באש, ומעגל של דם איננו פתרון, הוא הבעיה.

כשהורסים בית על תושביו בחיפה, ובעזה, ובביירות, רק מעמיקים את השנאה. מתוך החורבן צומחת רק קיצוניות.

בביירות נהרס רובע שלם, בעזה מאות אלפים מנותקים מחשמל. איזו מטרה זה משרת? זה מוביל לשחרור החיילים? זה מפסיק ירי של קאסמים או של קטיושות? לאן מוליכים את העם הזה?

כולם יודעים כיצד מתחילים במלחמה, אבל אף אחד לא יודע כיצד זה יסתיים. מלחמה עם סוריה? מלחמה כוללת? מה זה יתרום? למי זה יתרום?

גנדי אמר: בעין תחת עין, נהיה כולנו עיוורים. את הדברים האלה חזרנו ואמרנו מעל הדוכן הזה, אבל לא היה שום רצון להקשיב, שום רצון לשמוע, שום נכונות לעצור ולחשוב. הממשלה הזאת קבעה לעצמה עיקרון – אין פרטנר, והיא לא תיתן למציאות לבלבל אותה. לכן היא נמנעה מלקיים משא ומתן מדיני עם אבו-מאזן, הנשיא הפלסטיני, מנהיג שמציע דרך של אי-אלימות ושלום. אפילו לפני חודש, בפטרה, אולמרט סירב להתחיל במשא ומתן ענייני, אפילו לא קבע תאריך. אמרתי מעל הדוכן הזה שאין לנו את הפריבילגיה הזאת, אבל לממשלה יש עיקרון – אין פרטנר.

לכן התעלמו ממסמך האסירים, הסכמה היסטורית בין הארגונים הפלסטינים על מדינה פלסטינית בגבולות 67'. לכן נמנעים ממשא ומתן לשלום עם סוריה. במקום לדבר, הממשלה הזאת מציעה שילוב של חד-צדדיות וכוח.

זו הדרך לאסון.

אנחנו מציעים דרך הפוכה. במקום התלהמות – הרגעה, במקום אסקלציה צבאית – הידברות מדינית, במקום העמקת הכיבוש, הרחבת הסיפוח הזוחל – פתרון פוליטי לסכסוך.

נהיה כנים עם עצמנו – גם הדרך לשחרור החיילים עוברת דרך הידברות ודרך שחרור אסירים, כפי שכבר נעשה בעבר,

אבל שוב נשמעים השבוע מפי אישים בכירים מאוד הדברים המזעזעים שכבר התרעתי עליהם מעל הבמה הזאת. בשבוע שעבר הם דיברו על עניין שליט כהזדמנות לחיסול החמאס. השבוע הם מדברים, כמה מחריד, על הזדמנות נוספת – הפעם הזדמנות לחיסול החיזבאללה.

רבותי חברי הכנסת, אסון הוא לא הזדמנות. ישראל כבר היתה בביצה הלבנונית, כמה דם זה עלה לנו ולשכנים שלנו עד שנחלצנו משם. אתם יודעים, מאוד קל להיכנס לבוץ, אבל ככל ששוקעים בו – יותר קשה לצאת ממנו.

לפני 24 שנים, ביוני 1982, היו שלושת חברי סיעת חד"ש היחידים בכנסת שהצביעו אי-אמון בממשלת המלחמה.

קודמי מרצ לא העיזו להצטרף אלינו. מרדכי וירשובסקי ושולמית אלוני ביקרו מאז את הצבעתם. אני קורא לחברי מרצ וליוני העבודה לא לחזור על השגיאה הזאת. בימים האפלים האלה גם אתם חייבים לומר את האמירה הפוליטית-המוסרית היחידה האפשרית: לא למלחמת לבנון השנייה, לא לממשלת המלחמה. תודה רבה.

* * *

כואב לי הלב על כל בן שנופל – יהודי או ערבי. הממשלה מובילה את ישראל אלי תהום. היא עושה מעשה, שבמרוצת הזמן עלול להתברר כבכיה לדורות.

אני פונה אל חברי הכנסת שישקלו יפה את עמדתם, שלא ידביקו תוויות. העניין רציני ביותר. מה קרה כאן? רוב החוגים הפוליטיים וכן רוב העיתונים התנגדו לפני חודש-חודשיים לפתיחת מלחמה על-ידי ממשלת בגין-שרון. עשרות מאמרים נדפסו בעיתונות, מאות נאומים ננאמו בחוגים רחבים ביותר, שהצביעו באצבע מאשימה על הרמטכ"ל, על שר הביטחון, שהם רוצים להוביל למלחמה בלתי-נחוצה ומסוכנת לישראל.

מה קרה? נפל הפור? אם רבים כל-כך אמרו שהממשלה עלולה לפתוח במלחמה בניגוד לאינטרס הביטחון של ישראל, האם לא חובה מצפונית ופוליטית היא לקרוא לממשלה: חדלי! לקרוא לה לסגת בטרם נסתבך עוד יותר? אם רבים כל-כך אמרו שהממשלה אינה צודקת, והמלחמה לא תהיה צודקת, והיא תביא רק לקרבנות ולאסונות – האם ייתכן שכאשר הדבר מבוצע, יעשו סיבוב של 180 מעלות, יהללו וישבחו ויתנו יד לפשע?

הרמטכ"ל, רב-אלוף רפאל איתן, אמר עוד לפני כמעט חודש ימים, ב- 13 במאי 1982, דבר שהדהים לפחות את מחצית חברי הכנסת. הוא אמר: "מאחר שבניתי מערכת יוצאת מן הכלל במיליארדים של דולרים, אני יכול וחייב להפעיל אותה..יכול להיות שאהיה מחר בביירות".

רוב העיתונות והמנהיגים הפוליטיים אמרו אז: מה קרה לרמטכ"ל? מה אתו? הוא מטורף? אם הוא בנה מערכת צבאית במיליארדים, הוא חייב להפעיל אותה? זה הנימוק? אני יכול לצטט מאמר אחרי מאמר בעיתונות. מה השתנה?

ביטחון ישראל חשוב לכולנו, הביטחון של יישובי הצפון ושל כל היישובים. אבל הביטחון הממשי יושג רק על-ישי כינון שלום, על-ידי זה שלא נשעבד עמים אחרים. ושלום ניתן להשיג על-ידי פתרון פוליטי צודק לכולם – לישראל, לעם הפלסטיני, לכל העמים באזור. אין בטחון אחר. אחרת מובילים ממלחמה למלחמה, מאסון לאסון.

מדיניותה של ממשלת הליכוד אינה חדשה. האפשר להתעלם מכך שבשנת 1981 בלבד נהרגו מהפצצות ומהפגזות ישראליות בלבנון 2,379 אזרחים ונפצעו 6,500? המלחמה הנוכחית אשר הממשלה פתחה בה ביוזמתה וללא כל סיבה היא מלחמה תוקפנית, מלחמת השמדת עם לגבי העם הפלסטיני, מלחמת כיבוש, מלחמה קולוניאלית מזוהמת, לא להגנת ישראל, לא באנטרס השלום והביטחון של ישראל. אשליה מסוכנת היא לחשוב, שככל שגדל מספר הפלסטינים ההרוגים, כך גדל ביטחון ישראל. רק קניבלים יכולים לחשוב כך. להפך, לטווח ארוך זה מסכן קשות את ישראל.

זו מלחמה נגד עם שאין לו מולדת, שאין לו מדינה, נגדם העם הפלסטיני, נגד אוכלוסיה אזרחית, נגד תנועת שחרור לאומי. איזו גבורה זאת?! זו מלחמה נגד לבנון, שהטרגדיה אינה חדלה לשרור בה.

מבחינת החוק הבינלאומי אלה פשעי מלחמה ברבריים, זלזול גמור בחיי אדם, לא רק של פלסטינים, לבנונים וערבים בכלל, זה גם זלזול בחיי יהודים, זה גם זלזול בחיי החיילים שלנו. כבר נפל מאות קרבנות-שווא של בחורים צעירים, יותר מאשר מכל הפגיעות ביישובי הצפון.

אברהם כ"ץ-עוז (המערך): למה אתה דואג בדיוק?

מאיר וילנר: אני דואג לביטחון ישראל. אני דואג לכך שיוסר סיוט המלחמות אחת ולתמיד. ואת זה אי-אפשר להשיג על-ידי הרג, אלא רק על-ידי שלום ישראלי-פלסטיני.

אהרון נחמיאס (המערך): מה אמרת כשהפציצו את יישובי הצפון?

מאיר וילנר: חבר הכנסת נחמיאס, לפני מספר חודשים הנציגים והתושבים של יישובי הצפון פנו לממשלה, ודרשו לשמור על הפסקת האש. עשרה חודשים היה שקט, הייתה הפסקת אש. אתם פניתם לממשלה וזעקתם: אל תפרו את הפסקת האש, תנו לנו להמשיך לחיות בשקט. ואנחנו תמכנו בכם. זה היה צודק. הייתה הפסקת אש, אש"ף חתם עליה, מבחינה בינלאומית זה הוכר. צריך היה לשמור על זה. במקום זה ישראל פתחה בהפצצות ברבריות על לבנון שגרמו לתגובות-נגד.

אומרים שהמלחמה נפתחה על-ידי ישראל כדי להרחיק את התותחים למרחק של 40 ק"מ. מה זה 40 ק"מ? מחר יהיה תותח עם טווח של 60 ק"מ ו- 100 ק"מ. זה נימוק בשביל גן ילדים! אין פתרון אלא פוליטי. לפי ההגיון שלכם מחר צריך לכבוש את ביירות ואולי גם את דמשק, ומי יודע לאן הטירוף המיליטריסטי שלכם יכול להגיע?

גילוי תכנית המלחמה

חברי הכנסת, לפני פחות מחודש, ב-14 במאי, פירסם יואל מרקוס ב"הארץ" את תכנית המלחמה. זה היה לפני ההתנקשות הנפשעת בשגריר ישראל בלונדון. הוא גילה את התכנית וכתב: "התכנית כפי שהיא מצטיירת היא בערך כדלקמן: הצבא ישתלט על כל המחצית הדרומית של לבנון, בעוד הנוצרים ישתלטו על הצפון, שני הצבאות יטהרו את ביירות, כשישראל כבר איישה תפקידי שיטור וממשל בבירת לבנון וכבר איתרה 66 חדאד'ים שימונו לפרלמנט הלבנוני. לב הפתרון הכולל הזה הוא חיסולו של אש"ף וגירוש חבריו לסוריה, ובד בבד גם החזרתו של הצבא הסורי לביתו".

ומרקוס מוסיף, תוך שהוא מגדיר את התכנית: "אם זה כך, הרי שהממשלה הזאת עומדת לצאת מדעתה הפוליטית. צריך להזהיר את הממשלה שהיא מהמרת על גורל המדינה בפוקר הדמים".

דברים ברורים.

ובעיתון "על המשמר" מלפני חודש, הופיעה הכותרת: "מלחמה מחפשת תירוץ".

המלחמה – המשך המדיניות

חברי הכנסת, ההתנקשות הנפשעת בשגריר הישראלי בלונדון אינה הסיבה למלחמה, כפי שהרצח בסרייבו בשנת 1914 לא היה הסיבה למלחמת העולם הראשונה.

נציג בריטניה במועצת הביטחון וראש ממשלת בריטניה, מרגרט תאצ'ר, הודיעו כי המתנקשים בשגריר ישראל באו"ם לא זו בלבד שהם לא חברי אש"ף, אלא הם תיכננו גם לרצוח את נציגי אש"ף בבריטניה ובראשם נביל רמלאווי. למה אתם מתכחשים לזה? ניצלתם את ההתנקשות כאמתלה, כתירוץ רקוב, כדי לבצע את תוכנית המלחמה שהכנתם כבר חודשים רבים.

אני מסכים בהחלט עם אלכס ליסן (מקיבוץ בצפון) שדבריו פורסמו היום (8.6) בעיתון "דבר", בכותרת "קול מהצפון", ואני יכול להגיד – קול המצפון. הוא כותב: הנימוקים המתפרסמים בכלי התקשורת כדי להסביר את המתרחש, אינם משכנעים אותי, והממשלה, יותר מכל גורם אחר, אחראית להידרדרות הפוקדת את גבולנו הצפוני. אני רוצה שיידע העם בישראל, כי יש אנשים בגבול הצפון, שאינם מבינים מה הקשר בין ההתנקשות בשגריר ארגוב להפצצת רובעי ביירות. יש אנשים בגבול הצפון, שאינם חושבים שפעולות צה"ל מביאות רגיעה לביתנו".

ואכן זו האמת. אש"ף שמר בקפדנות על הפסקת האש, אבל ממשלת בגין-שרון פקדה להפציץ אזרחים בביירות ומחוצה לה כדי לעורר את התגובה ולנצלה לפתיחת המלחמה המתוכננת.

המלחמה היא המשך המדיניות באמצעים אחרים. ולכן עלינו לראות מהי המדיניות, אז נבין מה הסיבה למלחמה. המדיניות של הממשלה הזאת היא מדיניות "ארץ ישראל השלמה", סיפוח כל השטח הפלסטיני של הגדה והרצועה. להשגת מטרה זו מנהלים מדיניות של דיכוי אכזרי בגדה וברצועה, גוזלים קרקעות, מגרשים, מפוצצים, משפילים, מכינים את הסיפוח של כל השטחים לישראל. ו"ארץ ישראל השלמה" כבר מתרחבת, רמת הגולן הסורית כבר סופחה, ועכשיו מכינים את הסיפוח של שטחים בלבנון על-ידי חלוקתה של לבנון, רשמית או בלתי-רשמית. זו מדיניות שגם תוביל לניסיון להגשים את הסיסמה של "חירות" והרביזיוניסטים "שתי גדות לירדן, זו שלנו, זו גם כן". וכבר רומזים שהמלחמה הבאה תהיה עם ירדן.

מדיניות זו היא הסיבה למלחמה. המטרות הפוליטיות של המלחמה הן לחסל את העם הפלסטיני כעם, ליצור את הבסיס, יחד עם הדיכוי החריף בשטחים הכבושים, לסיפוח הגדה והרצועה לישראל. רוצים להשיג "פתרון סופי" של הבעיה הפלסטינית בדרך צבאית; לחסל את הכוחות הדמוקרטיים בלבנון ולהשליט בה את הפלנגות הפאשיסטיות בראשותו של באשיר ג'ומייל והבובה הישראלית סעד חדאד; להנחית מהלומה על סוריה בניסיון להפיל את המשטר העצמאי שאינו הולך בתלם האמריקאי של קמפ-דייוויד.

חוגי השלטון אומרים, שמוכנים לסגת ולמסור את השטח ל"לבנונים חופשיים" של סעד חדאד ודומיו. אבל פירוש הדבר כיבוש ישראלי ואפילו סיפוח.

גם בשנת 1967 הוכרז שאין מטרות כיבוש וסיפוח. ואנחנו יודעים מה מידת היושר והאמת שהיו בהכרזות אלו.

הכל סוכם בוושינגטון

אחת התוצאות של קמפ-דייוויד היא המלחמה הזאת. ארצות הברית תומכת בגלוי בפלישה ומממנת אותה. הכל הוסכם בעת ביקורו של שר הביטחון שרון בארצות הברית ערב פתיחת המלחמה. ההכרזות האמריקאיות המסתייגות כאילו, אינן אלא צביעות. מלחמה זו היא חלק מביצוע מזכר ההבנה האסטרטגי עם ארצות הברית.

ב-26 במאי 1982, עשרה ימים לפני פתיחת המלחמה, החליטה ועדת החוץ של הסנאט האמריקאי, בזמן ביקורו של שרון, להוסיף למענק הצבאי הישראלי 300 מיליון דולר. נוסף על כך, עוד 125 מיליון דולר סיוע כלכלי. נוסף על כך יסופקו עוד 75 מטוסי אף-16 בסך 2.5 מיליארד דולר. כך סוכם עם שרון. זאת אומרת, נותנים את הכסף בשביל המלחמה הזאת, נותנים את הנשק הנוסף ונותנים את הגיבוי הפוליטי. זוהי מלחמת גוליית הישראלי-אמריקאי נגד דוד הפלסטיני הקטן; מלחמת הרבים בנשק אמריקאי חדיש ביותר נגד המעטים המתגוננים.

והעיתוי של המלחמה – כי על המלחמה הזאת מדברים כבר חודשים – קשור עם ההתפתחות במלחמת עיראק-איראן והתכנון האסטרטגי האמריקאי בתחום זה, אבל לא אכנס עכשיו לפירוט.

חברי הכנסת, לא כולם מסכימים למלחמה הזאת, רבים מתנגדים לה, ורבים עוד יותר שרויים במבוכה רבה. מכאן ההתנגדות הרבה שהייתה לפני שהמלחמה הוצתה. ואני אומר לחברי הכנסת: מי שמתנגד למלחמה, מי שדורש להחזיר מייד את צה"ל מלבנון, מי שדוגל בשלום ישראלי-פלסטיני צודק, הוא המגן האמיתי על היישובים בצפון ובארץ כולה, הוא הדואג לכך שלא יהיו בנינו קרבנות-שווא בשליחות הרפתקנים ומיליטריסטים חסרי מעצורים.

טוב שיש התנגדות, טוב שמפגינים וטוב שיש הרבה פעולות מחאה – של חוגים שונים בעלי אידיאולוגיות שונות – נגד המלחמה התוקפנית.

בן-גוריון על בגין

חברי הכנסת, היום אני קורא בעיתון "דבר" קטע ממכתב שכתב דוד בן-גוריון לחיים גורי. אני מצטט: "אם בגין יתפוס את השלטון, הוא ייכנס להרפתקאות מדיניות וצבאיות שימיטו אסון על העם ויחריבו את המדינה". ובגין הגיע לשלטון והוא עושה את ההרפתקאות המדיניות והצבאיות הללו.

מנחם בגין: הוא כתב "יתפוס את השלטון". אני לא תפסתי אותו, נבחרתי.

מאיר וילנר: טוב, תפסת אותו בבחירות, תפסת בדמגוגיה. אבל הדמגוגיה שלך תפסה גם אותם, את מנהיגי המערך, וזה מה שמדאיג אותי. הם "יורשי בן-גוריון" ותראו איך הם מתקרנפים, מתכחשים למה שבעצמם אמרו לפני חודשיים-שלושה.

מרדכי בן-פורת (תל"ם): הסכמת לכל מה שאמר בן-גוריון?

מאיר וילנר: לא הסכמתי. אבל הסכמתי למה שבן-גוריון אמר על בגין.

הפתרון

הפתרון היסודי הוא אחד: שלום ישראלי-פלסטיני; נסיגה לקווי ה-4 ביוני, מדינה פלסטינית עצמאית בצד ישראל; שלום כולל עם כל המדינות הערביות; ערבויות בינלאומיות לחוזי השלום; פירוזים וכל מיני סידורי בטחון שיוסכמו. רק שלום כולל כזה, שלום צודק, רק הוא ייתן בטחון. כל השאר – הרפתקאות מסוכנות.

התביעה המיידית צריכה להיות: להיענות להחלטת מועצת הביטחון, לסגת מייד וללא תנאי מלבנון, להציל בחורים ממוות ונכות, אשר עלולים ליפול כל שעה, כל יום, כאשר המלחמה נמשכת. די במוות, די באלמנות, יתומים והורים שכולים!

הניסיון ההיסטורי מוכיח שהיו כובשים ומציתי מלחמות תוקפניות באירופה ומחוצה לה וכולם נחלו בסופו של דבר תבוסה ונאלצו לסגת תוך המטת אסונות על עמיהם. עתה, בסוף המאה ה- 20, מנהלים מלחמת השמד נגד העם הפלסטיני בלבנון. זו מלחמה נגד האינטרסים האמיתיים של ישראל, נגד ביטחונו של עם ישראל, נגד סיכויי השלום. זוהי מלחמה שמשחיתה עוד יותר את החברה הישראלית ומגבירה עוד יותר את סכנת הפאשיזם

אנחנו מציעים אי-אמון בממשלה. מי שיצביע היום עם הממשלה של בגין-שרון מתוך תמיכה במטרות של "ארץ ישראל השלמה", או מתוך התקרנפות ופחדנות פוליטית ושיקולים אלקטורליים חסרי מצפון וחסרי תקווה ואחריות, יהיה שותף לאחריות, יהיה שותף לתוקפנות, שותף לדחיפת ישראל אלי תהום.

אני קורא לחברי הכנסת: תהיו אחראים להצבעתכם היום. ההיסטוריה עוד לא נגמרת.

הם נפגשו גם עם משלחת השומר-הצעיר, שבראשה עמד אהרון כהן, שמוצאו מרומניה. א' כהן הסביר להם ברומנית כך: השומר-הצעיר היא המפלגה המארקסיסטית-לנינית בארץ-ישראל. אנחנו, היהודים, מכניסים כאן אינדוסטריאליזציה, מביאים את התהוותו של מעמד פועלים, וזה יקרב את המהפכה הסוציאליסטית בארץ ומכאן גם באזור. וכל זמן שלא יהיה כאן רוב יהודי, לא תהיה כאן אף פעם מהפכה, כי אין כמעט תעשייה ערבית, אין פרולטריון ערבי, וכו' וכו'.

אני מוכרח להגיד, שבהתחלה היה קשה להסביר ללוקה מה הולך כאן. אנשי השומר-הצעיר הביאו למשלחת הרומנית מזוודה עם ספרים של מארקס, אנגלס, לנין וסטאלין ולנו כמעט שלא היה מה להביא. אחרי ויכוחים משותפים של יותר משעתיים תפס לוקה את העניין ואמר לאהרון כהן: אם ככה, מי יעשה את המהפכה בהודו? מאיפה תקחו כל כך הרבה יהודים, כדי ליצור רוב יהודי בהודו ואינדוסטריאליזציה בהודו? – הקשה ו' לוקה, ובזה נגמר כל הויכוח.

(קטע מדבריו של מאיר וילנר, מזכ"ל המפלגה הקומוניסטית הישראלית דאז, בהרצאה מטעם המחלקה לחינוך פוליטי-רעיוני של מק"י בכנס הארצי ב-2.3.1978. פורסם ב-"ערכים", גיליון מס' 2 (46), אפריל 1978)

(פורסם ב-"זו הדרך", 13.4.1983)

כל חיי המודעים קשורים עם עובדת קיומה של מדינת ישראל.

באווירה ששררה בארץ במחצית השנייה של שנות הארבעים הועלו על-נס שני אירועים מכריעים, משני עולם, שהקשר ביניהם נראה הגיוני וטבעי להפליא: הניצחון של ברית-המועצות ובעלות-הברית על הנאצים, והקמתה של מדינת ישראל.

בני דורי צפו באירועים הללו כילדים, מן הצד. אנו לא חוללנו את האירועים, לא לחמנו ואפילו לא הפגנו. אבל הם היו לחם חוקנו באותן שנים ונותרו עימנו כמטען רוחני שאין להיפרד ממנו.

כך ניטעו בנו השירים של אותם הימים: השירים הסובייטיים להם הוצמדו מילים עבריות, לא תמיד הגיוניות, והשירים העבריים – שנעימתם הייתה במקרים רבים רוסית. וגם לאחר שחלפו כבר 35 שנים, ואפילו שלמדנו לאהוב את שיריהם של אריק איינשטיין ויהודית רביץ ושלמה בר – עדיין נצבט הלב למשמע "אוי ואניה, אחי ואניה", או – "דוגית שטה, מפרשיה שניים".

ואין זו סתם נוסטלגיה, סתם התפרקות על "הימים הטובים". החיים אז לא היו קלים: היה מחסור, והיה צימצום והיו תורים לשמן, לאורז, לבשר ואפילו לקרח.

אבל אלה הם בהחלט געגועים לימים, בהם העבר והעתיד נראו כה ברורים. אולי משום שהיינו ילדים, ואולי משום שכזאת הייתה האווירה, נדמה היה, שאחרי אימת מלחמת-העולם השנייה, שאחרי הבסתה הגמורה של גרמניה הנאצית – תתחיל תקופה חדשה שכולה חופש ועצמאות וצדק חברתי.

ועל רקע זה נראתה הקמתה של מדינת ישראל צעד הגיוני באותו מצעד של עצמאות לאומית, שיצא לדרכו בעקבות מיגור הפאשיזם.

*

לא הייתי מודעת אז, ב-1948, למורכבות הנושא ששמו: מדינת ישראל. ידעתי שישנם ערבים ואנגלים ושמתחוללת מלחמה ממש קרוב, אך מה יותר טבעי מעצמאות לאומית?

אבל חלפו אך שנים מספר, ואנו ילדים, שהפכנו נערות ונערים, גילינו שהטבעי אינו כה טבעי, שהברור אינו כה ברור, ושהעניינים בעצם אינם מסודרים כיאות.

אותה החלטת האו"ם מ-29 בנובמבר, שעבורנו הייתה חשובה כמו הכרזת העצמאות, מה אירע לה? מדוע לא הוגשמה במלואה? וקווי שביתת-הנשק מה הם? גבולות? סימונים ארעיים עד לשלום? ועם מי יש לכרות שלום? האם לערבים פלסטיניים יש רק עבר או גם עתיד?

35 השנים שחלפו נתנו תשובות קשות ואפילו אכזריות לרבות מהשאלות. הסתבר, שכיבוש שטחים אינו מקרה, אלא שיטה המונחת ביסוד המדיניות הציונית השלטת בישראל. מלחמות, כך למדנו, הפכו גם הן שיטה, כדי להשיג את השטחים ולכונן את האימפריה.

אולם 16 שנות הכיבוש הישראלי של הגדה המערבית, רצועת-עזה ורמת-הגולן ו-10 החודשים של כיבוש דרום-לבנון לא הניבו את הפירות, להם ייחלו הממשלות בישראל. ב-1948-9 נעשה הניסיון הראשון לנצל מלחמה, כדי לחסל בכוח את זכויות העם הערבי הפלסטיני ואת עצמם קיומו כישות לאומית. מאז היו ניסיונות רבים, שהעיקריים בהם – מלחמת יוני 1967 ומלחמת לבנון 1982. אבל המטרה לא הושגה, העם הערבי הפלסטיני לא רק שלא נעלם ולא נמחק, אלא שהוא חישל את אחדותו במערכה הקשה ורבת-הקורבנות לשחרור מהכיבוש ולעצמאות לאומית.

העם הערבי הפלסטיני מבטא בבירור את מטרות מאבקו: מדינה פלסטינית עצמאית, המונהגת על-ידי אש"ף, ואשר תוקם בצד ישראל במסגרת יישומן של תוכניות השלום למזרח-התיכון – התכנית שנתקבלה בוועידת פאס והתכנית של ברז'נייב. לכן, היום, 35 שנים לאחר שהוכרז על הקמת מדינת ישראל, שאלת המפתח היא כינונה של מדינה פלסטינית עצמאית.

*

עצמאות פלסטין, מדינתו הלאומית של העם הערבי הפלסטיני, היא השאלה, בה"א הידיעה, שעל סדר היום של המציאות המזרח-תיכונית בכלל, ושל המציאות הישראלית, בפרט. אולם כדי שעצמאות זו תובטח וכדי שהיא תהפוך אבן-פינה לשלום ולפריחה כלכלית ותרבותית – עלינו לעשות הכול, כדי שהיא תיכון על יסוד הסכם ישראלי-פלסטיני.

מושגי המפתח "הסכם", "הידברות", "הכרה הדדית בזכויות הלאומיות" – אינם רק מליצות נאות, לקשט בהן הכרזות ונאומים. מושגים אלה מבהירים, שכינון המדינה הפלסטינית יתאפשר לא כמהדורה חוזרת של כינון ישראל ב-1948, אלא על בסיס אחר, במסגרת אחרת. התוצאה הסופית תהיה זהה – כינון מדינה עצמאית, אבל היא תושג לא כפי שקמה ישראל ב-1948 – תוך כדי שלילת זכות הקיום הלאומי העצמאי מהעם השכן, העם הערבי הפלסטיני, אלא על יסוד של הדדיות.

מדינה פלסטינית בצד ישראל כצורת מימושו של העיקרון: שתי מדינות לשני עמים – אינה פתרון של נוחיות. זהו פתרון ריאליסטי ועקרוני כאחד, שבכוחו גם להגשים את הצדק הלאומי, אליו חותר העם הפלסטיני, וגם להשכין את השלום הישראלי-פלסטיני.

תמיכתם של כוחות השלום בישראל בתוכנית שלום זו ממזגת בתוכה את הדאגה הכנה לשלומה ולעתידה של ישראל עם התמיכה העקרונית והעקבית בזכותו של העם הערבי הפלסטיני לעצמאות ממלכתית. ולכן אין זו תמיכה חולפת אלא נקודת המוצא לכלל המאבקים נגד הכיבוש והדיכוי ולמען השלום הצודק.

*

פלסטין בגבולות של תקופת המנדט הפכה, בתוקף נסיבות היסטוריות, מולדת של שני עמים. פירוש הדבר הוא שהזיקה הרגשית של בני שני העמים אינה נתחמת בדיוק לפי קווי גבול כאלה או אחרים.

בפגישה שנערכה לא מכבר בפראג בין משלחת של אש"ף לבין משלחת של המפלגה הקומוניסטית הישראלית היו שיחות רשמיות, שבעקבותיהן פורסמה הודעה משותפת חשובה. בהודעה זו קראו שתי המשלחות לאחד את המאמצים של כלל הכוחות שוחרי השלום באזור על בסיס שלילת הכיבוש והתמיכה בתכנית השלום שנתקבלה במועצה הלאומית הפלסטינית, והעולה בקנה אחד עם החלטות האו"ם בשאלה הפלסטינית.

אבל היו גם השיחות הלא-רשמיות, הגולשות לתוך הלילה, ואשר בהן התערבבו זיכרונות ילדות ואימי המצור על ביירות והדי ההפגנות שנערכו בישראל בתביעה ליציאת צה"ל מלבנון. ובשיחות אלה שוב חזרנו ל-1948, לימי ילדותנו.

מה זוכר פלסטיני שהיה ילד בן 12 ב-1948? הוא זוכר את העזיבה, את הפחד, את הניתוק מעירו, מסמטאותיה ומריחותיה, את המעבר החד והבלתי-מובן לחלוטין מחיים שיש בהם קביעות וביטחון, לחיים של פליט, של נדודים, של רדיפות.

לא, זיכרונות אלה אינם הזיכרונות שלני, גם כאשר הם מרעידים בי מיתרים של זיכרון לאומי: גירוש, נדודים, רדיפות, שנאה תהומית, טבח. שום דבר בעולם לא ימחק את הזיכרונות הטרגיים הללו, ואין לאיש הרשות לשלול את זכות הגעגועים לבית, לכפר, לוואדי, לכרם, לשדה, שמהם נותקו הפלסטינים.

לכן, היום, כשאנו, ילדי 1948, כבר התרחקנו מאוד מילדותנו, וכאשר בנינו כבר גדלו והיו לבחורים, עלולים הזיכרונות מאז, הזיכרונות הלא משותפים, להוות מקום מקלט לבריחה מהמציאות; אבל הם עשויים להיות גם מקור של השראה למערכה הקשה שתבטיח צדק ושלום ועתיד לכל אחד משני העמים.

בספרו "חיים על אדמת המוות", שקטע ממנו מובא כאן, תיעד בטלן את התארגנותם ופעילותם של הקומוניסטים, בני לאומים שונים, באושוויץ. רק את שמותיהם של אנשים שנשארו בחיים הוא שינה.

נוסח עברי: אלה א. פורסם לראשונה ב-"זו הדרך", 13.4.1988.

* * *

שעת ערב מאוחרת. הסניטרים שוכבים כבר במיטותיהם, רחובות המחנה ריקים. אך במשרד בית-החולים עדיין דולקת המנורה. ולוּ והֵם שומרים, לבל ימשוך האור אורח בלתי-קרוא. בפנים אנחנו יושבים שישה ביחד. ארבעת חברי הנהגת המפלגה במחנה ושני רופאים: רוּק הבלגי ופַלַאמַס, המנתח היווני. לפי הצעתו של סטפן בילפלד אנחנו מקבלים את שני הרופאים לשורות המפלגה.

פותח בילפלד:

- איננו נוהגים לקבל במחנה חברים חדשים למפלגה. עכשיו אנו עושים זאת בפעם הראשונה. אנחנו משתדלים לקיים מגע הדוק עם אנשים, בעיקר עם הצעירים שבהם, לקרב אותם אל הרעיון והמוסר הקומוניסטיים, וישנם כמה וכמה שכל-כך קרובים, עד כי הם נוטלים חלק גם בפעולות המחתרתיות והם חברים בקולקטיב שלנו. הללו כבר רואים עצמם קומוניסטים. גם אנחנו רואים בהם מועמדים למפלגה. אך לא ראינו לנכון שכאן, מאחורי גדר-התיל, נצרף מישהו באופן רשמי למפלגה. עכשיו אנחנו סוטים מהעיקרון הזה, מפני שברצוננו לתת ביטוי להערכה הרבה שאנו רוחשים לעבודה שאתם עושים כאן בהצלת חיי אדם, תוך סיכון חיים.

בילפלד מסיים בזה ועושה סימן בידו שהיה רוצה כי גם מישהו אחר יאמר כמה מילים. כולנו מרגישים שזו ישיבה שונה מכל האחרות. כאן איננו צריכים להשתדל לחסוך בזמן. בישיבה זו על כל אחד מאיתנו לדבר. גם אם אנחנו תמימי דעים לחלוטין עם בילפלד.

אני מבקש לדבר ראשון. עדיין מעסיק אותי מאוד ביקורנו אצל פיטר ואני מדבר תחת השפעתו:

- במחנה שלנו ישנם אנשים והם אינם מעטים כל כך, שבחוץ היו חברי מפלגה ואילו כאן אינם שייכים אלינו. הם נושאים את המשולש האדום [במשולש האדום סומנו האסירים הפוליטיים באושוויץ – הערכת מערכת "זו הדרך"] מעל ליבם, אך בפנים, בליבם, כבר לא. במחנה-ריכוז מתגלה מהר מאוד עד כמה משוכנע אדם עמוק ברעיון. זה מתברר במיוחד כאשר האיש הוא בעל תפקיד כלשהו. יש מי שהמצוקה מפשיטה אותו ערום והמשתדל לחמוק ממוות ברעב על חשבון חבריו. אך האנשים מתפשטים עוד יותר עירומים כאשר יש בידם שלטון כלשהו. זהו המבחן האמיתי. הסרט על הזרוע [סרט על הזרוע ניתן לבעלי תפקידים שהגרמנים מינו בין האסירים] הכשיל יותר חברי מפלגה מאשר הרעב. בין אלה, שהיה עלינו להוציא משורותינו, רובם היו אנשי קאפו, אחראים על הצריפים ודומים להם. אינני חושב עכשיו על אלה שהפכו למכים ואימצו את השיטות הפאשיסטיות. כאלה הם נדירים בין חברי מפלגה לשעבר. אני חושב יותר על אלה שאומנם לא הפכו מפלצות, אך סברו שעם סרט של קאפו או אחראי צריף הם הפכו אנשים מובחרים יותר והם זלזלו באסירים שהיו תחת פיקוחם ולא סייעו בידם. את אלה היה עלינו להרחיק מתוכנו. איזה מין יושר היה לנו אילו השתייכו אלינו אנשים האדישים לצרות ולסבל הזולת?

אני נבוך קצת שנשאתי נאום כזה ולכן רק מוסיף מהר:

- אז רציתי רק לומר, שאני בעד צירופם של רוק ופלמאס למפלגה.

- תמיד חיה בי עמוק ההכרה שאנו בלתי-מנוצחים – אומר עכשיו בליני – אך היום אני חש זאת עוד יותר. הם סגרו אותנו כאן כדי לחנוק אותנו, למחוק אותנו ואת הרעיונות שלנו מעל פני האדמה. אינני יודע כיצד היה מגיב הימלר לו ידע, שהיום, בו לא הגיע למחנה משלוח עצורים נוסף, מספר הקומוניסטים לא פחת, אלא גדל בשניים. אינני יודע אם היה מבין מכך, שמלחמת ההשמד שבה פתח נגד הקומוניזם היא עניין אבוד מראש. אפשר שלא היה מבין, כי הפאשיסטים הגרמניים אינם בולטים בשכלם דווקא. אך אנו הבנו זאת וזה חשוב.

פלאמס שואל:

- אני יכול לומר משהו?

ומדבר המנתח המצוין הזה, שבסבלנות ובדאגה כה רבות מטפל מדי ערב בתריסרי אנשים הזקוקים לאנושיות והמסכן כל יום את חייו מחדש בניתוחי קיבה. לפי חוקי האס.אס, מי שזקוק לניתוח כזה, מקומו בתא הגאזים, שהרי תוך 10-14 ימים אינו יכול להפוך כשיר לעבודה. אך דווקא בחודשים האחרונים נפוץ ביותר כיב קיבה קשה, ובמיוחד בין האסירים ההונגריים. הרופאים מכנים זאת כבר אולקוס הונגרי. ניתוח כזה או אחר מרשה גם רופא האס.אס, הניתוח מעניין אותו. אך פלמאס ניתח בסתר כמה תריסר בעלי כיב קיבה ועל גיליון הרישום כתב משהו אחר. כעבור שמונה-עשר יום מילא להם גיליון מחלה חדש. רופא האס.אס מעולם לא מצא אצלו חולה ששכב שם הרבה זמן. אם יעלו על זה, פלמאס יגמור בבונקר [לבונקר היו נלקחים אסירים ל"חקירה", עד מוות].

עכשיו הוא אומר בשקט:

- עוד לפני שהגעתי לפה שמעתי הרבה על מחנות-הריכוז הגרמניים. סיפרו שהופכים את האנשים לחיות, לבהמות, התוקפים איש את רעהו. כשהביאו אותי למחנה הרהרתי, כיצד אוכל לשמור כאן על הרמה האנושית שלי, על כבודי האנושי. היום אני סבור, שלא זו בלבד שהצלחתי לשמור עליהם, אלא היום אף הצלחתי לעלות על שלב גבוה יותר של הכבוד האנושי. הייתי רוצה להודות לכם בשם שנינו על שאנו רשאים להיות חברי המפלגה הקומוניסטית.

אנו נאבקים כמה שניות שלא להתמכר לרגשנות. אחר כך נוטל לשניאק את רשות הדיבור:

- אנחנו מקבלים שני חברי מפלגה המביאים הערכה לארגון המפלגתי. כשהחולים רואים את פניהם של הדוקטורים רוק ופלמאס, פניהם אורות, ביודעם היטב שהם נלחמים ללא לאות במוות וגם בבן-בריתו הגדול ביותר, הפאשיזם הגרמני. אנשים כאלה זקוקים למפלגה, אך המפלגה זקוקה לאנשים כאלה.

אנחנו מצביעים. הצבעה נדירה היא זו. חברי מפלגות קומוניסטיות של ארבע ארצות, מצרפים אל שורות הקומוניסטים בני שני עמים נוספים.

מה זה "חוג הנוער המתקדם" שפירסם את ההגדה הזו, הנפתחת בהקדשה לסטאלין? האם מדובר בפרסום של ברית הנוער הקומוניסטי הישראלי (בנק"י)?

לדברי חבר חיפאי וותיק, ייתכן ומדובר בארגון הנוער שהיה קשור ב"חטיבת השמאל" של משה סנה (שהוצאה ממפ"ם בסוף ינואר 1953, וכעבור ארבעה חודשים, ב-15 במאי, הקימה את מפלגת השמאל הסוציאליסטי. מפלגה זו התקיימה עצמאית עד סוף אוקטובר 1954, אז הצטרפה למק"י).

הדבר טעון בירור…

על כל פנים, את "הגדת החירות" ניתן להוריד במלואה כאן, או לצפות בה עמוד אחר עמוד.

אתנחם בכך שבמוצאי שבת הייתי באירוע לציון יום האדמה בסניף מק"י בחיפה, במסגרתו יצא לי לשמוע את האמן גרשון קניספל, מספר כיצד יזם, יחד עם הצייר עבד עאבדי, את הקמת האנדרטה לציון יום האדמה בסכנין.

לדבריו, לאחר אירועי יום האדמה הראשון, נסעו שניהם לירושלים, יחד עם קבוצת אמנים, כדי לפגוש את ראש הממשלה דאז, יצחק רבין. הם דרשו ממנו שיקים וועדת חקירה לבדיקת התנהגות המשטרה, והוא סירב. קניספל השיב לו: "זה יעלה לך באנדרטה". ורבין השיב לו: "אתם תבנו, ואנחנו נהרוס". האנדרטה עדיין עומדת, בתוך בית הקברות המוסלמי של סכנין.

במלאות 20 שנה ליום האדמה הראשון כתב המנהיג הקומוניסט המנוח מאיר וילנר מאמר המספר על האירועים שהוליכו להכרזה על יום האדמה ב- 30.3.1976, ועל חשיבותו של יום זה כנקודת מפנה בתולדות מאבקיה של האוכלוסיה הערבית בישראל. המאמר פורסם במקור ב-"ערכים" (2/96), והוא מובא כאן.

* * *

יום האדמה הראשון – 30.3.1976 | מאיר וילנר

יום האדמה נהיה למאורע היסטורי, המסמל את המדיניות של כל ממשלות ישראל, ללא יוצא מן הכלל, כלפי האוכלוסיה הערבית בישראל וכלפי העם הפלסטיני בכללו, המושתתת על האידיאולוגיה הציונית המסורתית, שעקרונה – מקסימום טריטוריה עם מינימום ערבים. מדיניות "כיבוש הקרקע" ונישול הפלחים והתושבים הפלסטינים מאדמתם, שהייתה נהוגה על-ידי כל התנועה הציונית לפני הקמתה של מדינת ישראל, נמשכה גם אחרי הקמתה ונמשכת בצורות שונות עד היום, הן בתוך ישראל והן בשטחים הפלסטיניים הכבושים.

נכונות למאבק

בתחילת 1976 החליטה ממשלת ישראל על "מבצע" חדש של גזילת קרקעות בקנה מידה גדול מאוד, במיוחד בגליל, כצעד רב-ממדים נוסף בתהליך "ייהוד הגליל". הזעם בקרב האוכלוסיה הערבית היה עצום. לפני הפקעות אלו היו אנשים שהשלו את עצמם, כי לאחר שממשלות ישראל כבר הפקיעו את רוב האדמות של האוכלוסיה הערבית בישראל, לא תונחת מהלומה כה כבדה נוספת.

יש לציין, כי גם חוגים ואישים דמוקרטיים יהודיים מחו נמרצות נגד גזל הקרקעות החדש. אך כמפלגה פוליטית רק המפלגה הקומוניסטית הישראלית היהודית-ערבית התנגדה לגזל האדמות החדש, והתייצבה בכל כוחה למאבק.

בקרב האוכלוסיה הערבית הועלתה ההצעה לערוך שביתה כללית במחאה נגד ההפקעות החדשות. התנהלו ויכוחים בכל עיר וכפר, בכל החוגים. מוויכוחים אלה התברר כי הרוב המכריע של האוכלוסיה הערבית היה מוכן להיאבק, למרות כל הקשיים והאיומים של הממשלה.

יש לזכור, שמדובר בתקופה של שנים ספורות לאחר מלחמת 1973 וכמו-כן בתקופה שבה הושגו הישגים גדולים במאבקיהם של עמים לשחרור לאומי ברחבי העולם (וייטנאם, אנגולה ויתר הקולוניות הפורטוגליות לשעבר ועוד). באותה תקופה הגיע האנטי-קומוניזם של השלטון בישראל לשיאים חדשים, והשתלב במדיניות לאומנית אנטי-ערבית קיצונית ביותר.

הפקעות עד וב-1976

בשנת 1945 היו בשטחים המהווים כיום את מדינת ישראל 368 כפרים ערביים, שבבעלותם היו 4,310,536 דונם אדמה. אחרי קום המדינה נותרו רק 88 כפרים, ששטח אדמותיהם היה 1,236,000 דונם ("בחקלאות הישראלית", מאת חיים הלפרין). הנתונים אינם כוללים את הנגב.

אחרי 1948 השתלטה הממשלה על שטחים גדולים מאוד מהאדמות האלו. בשנת 1963 נותרו בידי האוכלוסיה הערבית בישראל רק 799,139 דונם, מהן אדמות הראויות לחקלאות 385,993 דונם. (על-פי סקר משרד החקלאות על הכפר הערבי, 1963). מאז 1963 נמשכה "רכישת" והפקעת האדמות הערביות בגליל ובנגב. המטרה – "ייהוד הגליל והנגב". כבר עד 1976 נושלו אזרחי ישראל הערביים מיותר ממחצית אדמותיהם בגליל ובמשולש. הגזל בוצע באמצעות חוקים מיוחדים ובשימוש בתקנות לשעת חירום מתקופת המנדט הבריטי.

הצעת התכנית "לפיתוח הגליל" שפורסמה בירחון משרד החקלאות (אוקטובר, 1975) לא הסתירה כלל את המטרה הלאומנית של תכנית "פיתוח הגליל": "בעיה מיוחדת של הגליל הינה מיעוט האוכלוסיה היהודית לעומת הלא-יהודית. בשנת1973 היו בגליל 147,000 לא יהודים ו- 62,000 יהודים… יש לשנות את המצב הקיים בתחום היחס הדמוגרפי בין האוכלוסיה היהודית והלא-יהודית, על-ידי ביצוע תכנית ארוכת-טווח…".

תכנית ההפקעה החדשה ב-1976 בגליל כללה 20,000 דונם. נוסף להפקעות החדשות בגליל, תכננה הממשלה לגזול יותר ממיליון וחצי דונם מהאוכלוסיה הערבית הבדואית בנגב, וכן הפקעות נוספות במשולש. אף-על-פי שהאוכלוסיה הערבית גדלה באופן טבעי במשך השנים המשיכו ממשלות ישראל להפקיע את אדמותיה, ונוצר מצב בלתי-נסבל של חוסר קרקע לבניה, ושל פיצוץ האוכלוסיה בערים ובכפרים הערביים. האוכלוסיה הערבית חשה בסכנה שעמדה לפניה, והייתה מוכנה להיאבק נגד המשך הנישול והפקעות האדמות.

הוועד הארצי להגנה על האדמות קיבל החלטה לארגן שביתה כללית ב-30.3, ולקיים הפגנה המונית מול הכנסת באותו יום (ההחלטה השניה בוטלה אחר-כך). בתחילה הסכים לשביתה גם ועד ראשי המועצות. מספר ראשי מועצות, ששירתו את מדיניות השלטון, התנגדו לשביתה מהתחלה, אך רוב ראשי המועצות הערביות תמכו בתחילה בקיומה.

בתגובה פתחה הממשלה במסע של שידולים, לחצים ואיומים על המועצות המקומיות הערביות ועל אישי ציבור ערביים.

האיומים השפיעו על מספר ראשי מועצות, והביאו לכך שכעבור זמן מה התייצבו רוב ראשי המועצות המקומיות הערביות נגד קיום השביתה. בהמשך המאבק התברר, כי ההסתה והאיומים, שהרתיעו לא מעט מראשי המועצות, לא הצליחו לשתק את מאבקם של ההמונים הערביים נגד גזל האדמות החדש.

המפלגה הקומוניסטית הישראלית מילאה תפקיד מפתח הן ביוזמת השביתה וארגונה והן בהדיפת מסע האיומים וההסתה נגד קיומה. בני העם הערבי הפלסטיני בישראל הכירו מניסיונם העצמי את הקומוניסטים במשך כל השנים ורחשו להם אמון כמגינים כנים, עקביים ואמיצים על האוכלוסיה הערבית מפני נישול, אפליה ודיכוי, כמגינים על האינטרסים האמיתיים של שני העמים, היהודי והערבי, בארץ.

איומים

כדי למנוע את השביתה פתחה, כאמור, הממשלה במסע איומים על האוכלוסיה הערבית בישראל ובהסתה מתלהמת נגד המפלגה הקומוניסטית. במסע האיומים "הצטיינה" מפלגת העבודה, שהייתה המפלגה השלטת בישראל עד 1977. "הפורום המוביל" של מפלגת העבודה קיים דיון מיוחד בעניין השביתה הכללית של האוכלוסיה הערבית, שנועדה ל-30 במארס.

עיתון "הארץ" (21.3) דיווח על ישיבה זו: "לפי הסיכומים שנתקבלו בישיבה, יוכנס כח משטרתי מוגבר לנצרת כדי להגיב בחומרה רבה על כל התארגנות בעיר. הוחלט לנקוט צעדים דרסטיים נגד השביתה וההפגנות האפשריות בכל מקום".

באותו יום פורסם, כי מועצת פועלי חיפה קיבלה החלטה, שאם פועלי הבניין הערביים ישבתו ב-30.3 השביתה תוגדר כ"פראית", ו"שום הגנה לא תינתן לפועלים אם המעסיקים ינקטו צעדים נגד השובתים".

החבר יהושע אירגה (שיקה), ראש הסיעה הקומוניסטית בהסתדרות, שלח מחאה חריפה נגד ההחלטה המחפירה. הקנוניה בין הנהגת ההסתדרות והמעבידים נמשכה גם במקומות אחרים, שבהם היו מועסקים פועלים ערבים.

כל זאת נעשה, למרות הפניה ששיגרו (ב- 19.3) נציגי הוועד הארצי להגנת האדמות ונציגי הוועד הארצי של ראשי המועצות הערביות לעיתונים, לארגונים, ולאישים יהודים דמוקרטים, בה נאמר בין היתר:

"אנו מאמינים כי האינטרס האמיתי של מדינת ישראל על כל תושביה, היהודים והערבים, אינו עולה בקנה אחד עם מדיניות ההפקעות ונישול האזרחים הערביים מאדמותיהם. שארית האדמות שנותרו בידי התושבים הערביים אין בהן כדי לספק את הצרכים האלמנטריים למחיה, כגון הקמת מבנים, שטחים לשימוש ציבורי ואפילו לא לבתי קברות, שלא לדבר על שטחים לחקלאות כמקום פרנסה לעובדי האדמה".

כאמור, חוגים ואישים דמוקרטיים יהודיים הביעו סולידריות עם המאבק נגד ההפקעות החדשות של אדמות ערביות, אך אף מפלגה ציונית לא תמכה במאבק.

ב-20.3 פירסם הוועד המרכזי של המפלגה הקומוניסטית הישראלית החלטה מיוחדת, שבה קרא לאוכלוסיה הערבית בישראל לפעול להצלחת השביתה, ולכוחות הדמוקרטיים היהודיים להביע סולידריות עמה. הלשכה הפוליטית של המפלגה מילאה תפקיד מפתח בהכנת השביתה ובמאבקים שהיו לפני ואחרי קיומה.

ב-25.3 התקיימה בשפרעם אסיפה של ראשי המועצות המקומיות הערביות. התנהל בה ויכוח חריף וסוער. חלק מראשי המועצות דרש לקבל החלטה על ביטול השביתה. חלק התנגד בתוקף לביטולה, ואמר שהסמכות היחידה לביטול כזה היא בידי המוסד שהכריז על השביתה – הוועד הארצי להגנת האדמות.

החבר תופיק זיאד, ראש עיריית נצרת, עמד בראש המתנגדים לביטול השביתה. כמו-כן צידדו בדעה זו חנא מויס (ראמה), מוחמד מחאמיד (אום אל-פחם), יונס נסאר (טורעאן), מחמוד נעאמנה (עראבה), אסעד יוסף כנאנה (יפיע), חסן מחמוד ח'וטבא (רינה), מוחמד זיידאן (כפר מנדא), אמין עסאקלה (מר'אר), אחמד מסאלחה (דבוריה), וג'מאל טראבה (סכנין), שמילא תפקיד חשוב במיוחד במאבק ובארגון יום האדמה.

ב-27.3 התקיימה פגישה של ראש הממשלה, יצחק רבין, שר הבטחון, שמעון פרס, ושר המשטרה, שלמה הלל, יחד עם מנגנוני הביטחון החשאיים, והם החליטו שהצבא, משמר הגבול והמשטרה יפעלו יחד נגד השביתה, לרבות בשימוש בנשק חם! ב-30.3 הם ביצעו את זממם. ששה תושבים ערביים נהרגו, ורבים נפצעו במסגרת פוגרום מתוכנן זה, שנועד "ללמד לקח" ש"הערבים יראו וייראו". ששת ההרוגים היו: ח'יר מוחמד יאסין מעראבה, רג'א חסין אבו-ריא, ח'דר עבד ח'לאילה וח'דיג'ה שואהנה מסכנין, מוחמד יוסף טאהא מכפר קנא וראפת זוהיירי מנור-שמס, שנורה בטייבה.

מסע ההסתה בעיתונות

ההסתה נגד השביתה ולאחריה כוונה רובה ככולה נגד המפלגה הקומוניסטית הישראלית.

ב"מעריב"(3.3) נכתב בין היתר:

"פעילים לאומניים קיצוניים, מרביתם קומוניסטים, הרואים בהפקעות אמצעי לניגוח הממשלה ולעשיית הון פוליטי למפלגתם…".

"ידיעות אחרונות" כתב באותו יום (3.3) כי בשביתה הכללית רוצים "לחבל בהשתלבותם של ערביי ישראל בחיי מדינת ישראל".

ב-"דבר" (26.3) נכתב כי "הסיבה להכרזת השביתה הייתה כולה בהסתה פוליטית של רק"ח, ולא הייתה לה כל אחיזה במציאות".

במאמר מערכת (9.3) שאל "ידיעות אחרונות": "מי הם מתכנניה של החינגה הזאת המיועדת ל- 30.3?". הוא השיב: "סוכני ברה"מ, כמובן, שהחליטו להצית את הלהבה באזורנו לאחר התפנותם מכיבוש אנגולה. לכן רואים אנו בשורותיהם הראשונות פה את רק"ח, שמכל ארצות המזה"ת ישראל הינה היחידה המעניקה להם חופש הסתה גמור, המנוצל על-ידי הקומוניסט זיאד במרץ".

"מעריב" (10.3) תיאר את האיומים של השלטונות: "מעצבי דעת הקהל ברחוב הערבי התבקשו לבל ילכו שולל אחרי ההסתה של רק"ח… הוסבר לנכבדים הערבים כי אל להם לצפות ליחס שונה מזה המופגן כלפי ערביי הגדה אם ייסחפו וינקטו בצעדים קיצוניים".

ביום השביתה עצמו יצאו העיתונים בהסתה פרועה מאיימת נוספת. בעיתון "הארץ" (30.3) נכתב בין היתר: "אנשי רק"ח ועוזריהם הלאומנים הקיצוניים, המשיכו בהסתה פרועה, שלוחת רסן, למען השביתה הכללית".

ו"ידיעות אחרונות" (30.3) מסר על קבוצה אשר "סולדת משקט ויוצאת מכליה כדי להעלות ערבים על הבריקדות באיומים, בשקרים, ובהפחת היצרים השפלים ביותר של האדם. והקבוצה היא של רק"ח". והעיתון ממשיך: הפעם אלה "לא סתם מאורעות נוסח 1936… הפעם זהו ניסיון למרד ממש, כשהיוזמת שלו היא מוסקבה…".

ו-"מעריב" באותו יום, אחרי שהסית כיתר העיתונים, הוסיף: "רק"ח מאורגנת להפליא, היא פרסה את רשתות ההסתה שלה בכפרים באופן מושלם, ועשתה מלאכתה נאמנה – בשקט ובעקביות… עתה רבים נוהים אחריה".

ערב השביתה (29.3) פירסם יהודה הראל ב-"הארץ" מאמר, בו כתב שהמפלגה הקומוניסטית היא בעד… חיסול מדינת ישראל. בזמן השביתה ולאחריה נשמעו פעמים רבות קריאות להוצאת המפלגה הקומוניסטית אל מחוץ לחוק. הראשון שדרש זאת היה אמנון לין מהליכוד, וכן תבע זאת… ג'אבר מועדי, סגן שר החקלאות.

הסתה מיוחדת התנהלה נגד החבר תופיק זיאד, ראש העיר החדש של נצרת. העיתונות העלילה עליו בין היתר, כאילו אמר בכנסת שיש "לרגום את הכנסת באבנים". תופיק זיאד מסר הודעה לעיתונות, שבה הכחיש את העלילה והוקיע את המסיתים.

הממשלה לא הסתפקה במסע האיומים וההסתה. כבר ערב השביתה (29.3) החליטו השלטונות על ביצוע מבצע ברוטלי של הרגע האחרון: כוחות צבא ומשמר הגבול נכנסו לכפר עראבה ופתחו בפעולות התגרות, תוך כדי שהם מכים באלות תושבים שלווים, שהיו אותה שעה ברחובות. כאשר התושבים התגוננו, פתחו יחידות הצבא ומשמר הגבול ביריות ובהשלכת גאז מדמיע לתוך הקהל. אחד הצעירים שנפגע באירועים אלו היה הקרבן הראשון של יום האדמה. עשרות תושבים נפצעו ורבים נעצרו.

לאחר מכן עברו יחידות הצבא ומג"ב לדיר-חנא, ומשם לסכנין. בכפרים אלה הם חזרו על אותו מבצע מתוכנן מראש. היכו תושבים שהיו ברחובות, וכאשר אלה התגוננו פתחו עליהם אש. תושבים רבים, ביניהם נשים ונערים, נפצעו. כמו-כן בוצעו מעצרים המוניים בשלושת הכפרים.

בנצרת התנהלה השביתה הכללית בסדר מופתי, למרות שכוחות צבא ומג"ב סגרו את העיר מכל העברים. אנשי משמר הגבול התגרו בשעות אחר הצהרים בתלמידים שובתים. הם היכו ובעטו באנשים, ורבים נעצרו. כוחות הביטחון ואנשי משמר הגבול המתפרעים ביצעו התקפה מיוחדת על ביתו של ראש העיר וחבר הכנסת תופיק זיאד. הם הקיפו את הבית בצעקות היסטריות: "איפה תופיק זיאד!" ו"נהרוג את תופיק זיאד!". הם התפרצו לביתו, היכו ופצעו את אמו הקשישה, והתקיפו את רעייתו נאילה, ואת בתו בת ה-9.

התפרעויות "כוחות הביטחון" היו גם ביישובים ערביים אחרים.

יש להדגיש במיוחד שהן לפני "יום האדמה" והן ביום האדמה עצמו – בכל מקום שבו לא התערבו כוחות הצבא והמשטרה- הכל התפתח בצורה מאורגנת, בסדר מופתי ובשקט.

יש לציין כי השלטונות נהגו בברוטליות גם כלפי כוחות דמוקרטיים יהודיים, וכך, למשל, הותקף והוכה על-ידי שוטרים עורך-דין אברהם מלמד, חבר הוועה"מ של מק"י, שהואשם אחר-כך ב…תקיפת שוטרים. הדבר קרה כאשר הגיע כעו"ד כדי לטפל בעניינם של חלק מעצורי האירועים.

פעולות סולידריות

באותו ערב של ה- 30.3 התקיימה בת"א ברחוב דיזנגוף, בקריאת מק"י ובנק"י, הפגנת מחאה וסולידריות בה השתתפו גם סטודנטים דמוקרטים.

בכנסת הגישה סיעת מק"י הצעת אי-אמון בממשלה. הדיון התקיים כבר למחרת יום האדמה, ב-31 במארס, והיה זה אחד הימים הסוערים ביותר בתולדות הכנסת.

סטודנטים בירושלים ערכו שביתת שבת מול משרדי הממשלה לסולידריות עם שביתת האוכלוסיה הערבית ובמחאה על מעשי השלטונות. הם הוכו קשות בידי אנשי שב"כ ומשטרה, שביצעו גם מעצרים.

הסולידריות עם השביתה התפשטה לגדה המערבית הכבושה. הושבת בה המסחר ושבתו גם התלמידים. השלטונות הטילו עוצר, והופעל לחץ עצום. שוטרים הלכו מבית לבית, הוציאו את הסוחרים ופתחו בכוח חנויות. בירדן ובארצות ערביות אחרות נערכו הפגנות הזדהות עם מאבקה של האוכלוסיה הערבית בישראל.

מק"י והשביתה

השביתה הכללית של האוכלוסיה הערבית בישראל ב-1976, בתגובה להחלטת הממשלה להפקיע שטחי קרקע גדולים נוספים מידי האוכלוסיה הערבית, הייתה אירוע היסטורי לא רק מבחינת האוכלוסיה הערבית בישראל והעם הערבי הפלסטיני בכללותו, אלא גם בתולדות המפלגה הקומוניסטית הישראלית.

בוועד להגנת האדמות, שהחליט לראשונה בתולדות האוכלוסיה הערבית בישראל על קיום שביתה כללית, הייתה השפעה גדולה לנציגי המפלגה הקומוניסטית. בתחילה, כפי שציינתי קודם, גם ועד ראשי המועצות המקומיות הערביות תמך בשביתה, אך האיומים, הלחץ, הפיתויים ומסע ההפחדה מצד השלטונות, הביאו, כאמור, לכך שרוב ראשי המועצות הערביות הופיעו נגד קיום השביתה.

במצב דברים זה התכנסו בדחיפות בחיפה ביום ו', 26.3, הפעילים הבכירים של המפלגה הקומוניסטית בקרב האוכלוסיה הערבית ובוועד להגנת האדמות. אני השתתפתי בפגישה כמזכ"ל המפלגה. הפגישה התקיימה בביתו של החבר הצייר עבד עאבדי.

בפגישה מכרעת זו, שנערכה ימים ספורים לפני קיום השביתה, התקיים דיון, תוך הרגשת אחריות גדולה ביותר. כל המשתתפים הבינו, כי בהחלטתנו היה תלוי הדבר – האם השביתה תתקיים או לא. ואם תתקיים, האם תצליח או תיכשל? ידענו שבכל מקרה האחריות תיפול עלינו.

היה מוסכם על כולנו כי מבחינת הנושא אין כל ספק ששביתה כללית היא מחויבת המציאות ושצריך לגייס להצלחתה את כל האוכלוסיה הערבית ואת כל החוגים והאנשים הדמוקרטיים בציבור היהודי. אך השאלה הייתה האם לקיימה בנסיבות שנוצרו. בדיון שמענו הערכות ודעות על האווירה בקרב הציבור הערבי בישראל, וכיצד ינהגו בשכבות אוכלוסיה שונות. למשתתפי הפגישה חשוב היה לדעת מה הן ההערכות של חברינו במקומות. חשובה במיוחד הייתה הערכתו של החבר תופיק זיאד, וזאת הייתה חד-משמעית: השביתה חייבת להתקיים, והיא תצליח. ראשי המועצות המתנגדים לקיומה, העריך זיאד, אינם מבטאים את הלכי הרוח האמיתיים של האוכלוסיה, המזועזעת מן ההסתערות החדשה של הממשלה על שארית האדמות של האוכלוסיה הערבית וממכלול מדיניות האפליה והדיכוי הלאומי.

בדיון הובעו דעות שונות. היו כאלה שלא הביעו דעה. רוב החברים שדיברו תמכו בקיום השביתה. כמזכ"ל היה עלי לסכם את הדיון. הייתה זאת אחת המטלות האחראיות ביותר בחיי הפוליטיים. אני הייתי משוכנע כי יש לקיים את השביתה, וכי היא תנחל הצלחה. לכן, בסיכומי תמכתי בהחלטיות בקיום השביתה. הסיכום התקבל, ולאחריו לא היה דיון נוסף. החלטנו לפעול בכל המרץ להצלחת השביתה.

הפרקטיקה הוכיחה את נכונות הערכתה של המפלגה. השביתה הצליחה בגדול. הייתה זאת שביתה כללית במלוא מובן המילה. השתתפו בה כל שכבות האוכלוסיה הערבית. בסיור בכפרים ביום השביתה הופתעתי לראות, כי ראשי מועצות מקומיות שהתנגדו לקיום השביתה הצטרפו לשובתים. הם נוכחו לדעת שתושבי כפריהם, רובם ככולם, שובתים ואינם נרתעים מפני האיומים והלחצים.

אחד הלקחים מהשביתה הכללית היה שבקבלת החלטות בנושאים כאלה יש להביא בחשבון לפחות שני אלמנטים: הראשון – חשיבותו של הנושא עד לכדי שימוש באמצעי של שביתה כללית. השני – מידת הנכונות של הציבור לשבות ולהיאבק.

השביתה הכללית של 1976 נגד גזל הקרקעות נכנסה להיסטוריה כ-"יום האדמה". כל שנה ב- 30.3 האוכלוסיה הערבית בישראל והכוחות הדמוקרטיים היהודיים, וכן בשטחים הפלסטיניים הכבושים ומחוצה להם, מציינים את יום האדמה כיום המאבק נגד הפקעת האדמות של העם הערבי הפלסטיני, נגד הכיבוש והדיכוי, נגד האפליה הלאומית של האוכלוסיה הערבית בישראל, בעד שוויון זכויות לאומי של המיעוט הפלסטיני בישראל, למען הזכויות הלאומיות של העם הערבי הפלסטיני, ולשלום צודק וכולל.

כל שנה, לקראת יום האדמה, מתקיימים דיונים כיצד לציין את יום האדמה באותה שנה. במשך 20 השנים שחלפו התקיימו שביתות כלליות נוספות ובהצלחה. אך ברוב השנים לא התקיימו שביתות כלליות, אלא השבתות של מיגזרים מסוימים כמו מועצות מקומיות, בתי-ספר ואחרים. בשנים אחרות צוין יום האדמה בהפגנות ובעצרות המוניות.

בשיקולים על דרכי המאבק בכל שנה הובאו בחשבון התנאים הקונקרטיים באותו הזמן, הבעיות המרכזיות העומדות על הפרק והנכונות של הציבור לשבות.

בהערכת יום האדמה ובאווירה הכללית ששררה באותה תקופה בישראל, שהייתה רוויה גזענות אנטי-ערבית פראית ממש, יש לציין את עצם העובדה של שלילת זכות השביתה של האוכלוסיה הערבית, של אזרחי ישראל הערבים. המשמעות של עמדה זו הייתה שזכות השביתה שמורה ליהודים בלבד. זו עמדה אנטי-דמוקרטית מסוכנת ביותר.

מאבקה של המפלגה הקומוניסטית ביום האדמה היה לכן חלק לא רק ממאבק האוכלוסיה הערבית, אלא גם מהמאבק הכולל להגנת הדמוקרטיה ולשמירת זכויות האדם בארץ.

תוצאות השביתה

לשביתה הכללית היו תוצאות משמעותיות ביותר.

ראשית,יום האדמה העלה את בעיית האוכלוסיה הערבית בישראל בעוצמה ללא-תקדים. השביתה הכללית הוכיחה, כי שום איומים ואף הפעלת כוח צבאי ומשטרתי אכזרי על-ידי השלטונות לא ירתיעו את האוכלוסיה הערבית מהמאבק נגד הפקעת הקרקעות ונגד האפליה הלאומית. אין ספק שללא שביתת יום האדמה, השלטונות היו מבצעים הפקעות נרחבות נוספות, ומטילים גזירות רבות אחרות על האוכלוסיה הערבית בישראל.

שנית, השביתה הכללית החלישה את הכוחות הריאקציוניים בקרב האוכלוסיה הערבית, את המשת"פים של אותם הימים, שפעלו נגד בני עמם הם.

שלישית, ביום השביתה הכללית ולאחריה הופגנה הסולידריות של הכוחות הדמוקרטיים היהודיים, ובמרכזם הקומוניסטים, עם מאבקה הצודק של האוכלוסיה הערבית.

רביעית, המפלגה הקומוניסטית הישראלית היהודית-ערבית, הייתה המנוף, המדריך הפוליטי והמגייס הראשי לעצם קיום השביתה ולהצלחתה, כמובן במסגרת הוועד להגנת האדמות.

תרומה גדולה מיוחדת לשביתה תרמה חזית נצרת הדמוקרטית, בראשות החבר תופיק זיאד.

סיכום

המאבק על הנושא שהוביל ליום האדמה ועל הנושאים הקשורים אליו עדיין לא הסתיים. הוא יימשך כל עוד נמשכת המדיניות הגזענית של הפקעת אדמות ערביות בישראל – וכל עוד לא יושג שוויון זכויות מלא למיעוט הלאומי הערבי-פלסטיני בישראל. כמו-כן יימשכו המאבקים עד שיושג הסדר שלום צודק, על בסיס של שתי מדינות לשני העמים. בכל מקרה ייוותר תמיד יום האדמה כאירוע היסטורי רב-חשיבות בתולדות העם הערבי הפלסטיני, בתולדות מדינת ישראל ובהיסטוריה המפוארת של המפלגה הקומוניסטית בארץ.

רוב האוכלוסייה הכפרית לא יודעת קרוא-וכתוב…

פשע משתולל, בתי-קזינו ובתי-זונות בבעלות המאפיה…

האבטלה קשה, כמעט ואין רופאים, והגזענות נמצאת בכל מקום…

כזו הייתה קובה עד 1959. שלט בה דיקטטור אכזר בשם פולחנסיו באטיסטה, שזכה לתמיכת ארצות-הברית. קובה הייתה, למעשה, מושבה אמריקאית, אליה באו עשירי ארה”ב בכדי להתאכסן בבתי-מלון יוקרתיים, להמר בבתי-קזינו מפוארים, ו”לחגוג” בבתי-זונות… והכול על חשבון העם הקובני, שחי חיי דלות ועוני, ללא השכלה, וללא עתיד.

במיוחד סבלו הנשים הקובניות, שהיו נתונות תחת דיכוי כפול: פעם כתושבות קובה, קורבנות לניצול הקולוניאלי ולבזיזת משאבי ארצן בידי התאגידים האמריקאיים, ופעם כנשים, סובלות מדיכוי סקסיסטי בחברה רווית שוביניזם גברי. החברה הקובנית הושפעה רבות מתרבות ה”מאצ’יזמו” הגברית, הרווחת באמריקה הלטינית, וכן מהשפעה תרבותית ודתית ארוכת שנים של הכנסייה הקתולית.

רוב הנשים הקובניות שעבדו מחוץ לבית הועסקו כעוזרות בבתי-המלון המפוארים או בניקיון בתי העשירים, או כחלק מתעשיית הזנות. באזורים הכפריים, עבדו נשים במטעים ובשדות בתנאים קשים, ללא השכלה או השגחה רפואית, ללא אמצעי מניעה וללא גישה להפלות.

ב-1959 הכול השתנה. מהפכה עממית של איכרים, פועלים וסטודנטים, שהונהגה בידי צ’ה גווארה ופידל קסטרו, הצליחה לגרש את באטיסטה מקובה, ולהחזיר את השלטון לידי העם. ברחבי קובה קמו ועדים עממיים שלקחו את השלטון לידיהם.

אבל המהפכה לא נגמרה עם גירוש באטיסטה: האדמות נלקחו מבעלי-האחוזות העשירים וחולקו לאיכרים העניים. הנכסים של התאגידים האמריקניים הולאמו, והועמדו לשירות העם. בוטלו כל החוקים הגזעניים המפלים שחורים, ונקבע שוויון בחוק בין גברים לנשים.

ב-1960, בנאום בן חמש שעות שנשא פידל קסטרו בעצרת האו”ם (הנאום הארוך ביותר שנישא עד אז באו”ם…) הכריז פידל כי “קובה תהיה הארץ הראשונה ביבשת אמריקה כולה, שתוכל בקרוב להכריז כי אין בה אדם אחד שאינו יודע קרוא וכתוב”. כ-270,000 סטודנטים יצאו לאזורים הכפריים שם הם גרו במשך חודשים ארוכים, קמו בבוקר לעבוד בשדות, ובשעות הערב לימדו את האיכרים והאיכרות לקרוא ולכתוב.

תוך שנה אחת ירד שיעור האנאלפבתיות בקובה מ-23.6% ל-4%, שיעור הדומה לזה של ארצות מערביות מפותחות כמו שוויץ או צרפת. בפני המוני נשים קובניות נפתחה לראשונה האפשרות ללמוד לימודים אקדמיים ולרכוש מקצוע, ולשפר את מקומן בחברה ביחס לגברים.

באותה שנה (1960) הוקמה פדרציית הנשים הקובנית (Federacion de Mujeres Cubanas - FMC) שפועלת להבטחת שוויון מגדרי בין נשים לגברים בחברה הקובנית, ולהגנת זכויותיהן של נשים במקומות העבודה, במוסדות המדינה ובמסגרת המשפחה. ה-FMC מאגדת כיום כ-85% מהנשים הקובניות (4 מיליון חברות), ב-73,710 סניפים מקומיים המפוזרים ברחבי קובה. ה-FMC עובדת בשיתוף פעולה הדוק עם משרדי הממשלה, עם האיגודים המקצועיים, ועם מוסדות תרבות ותקשורת, בכדי להבטיח את שילובן השוויוני של נשים בחיים הפוליטיים, הכלכליים והתרבותיים של קובה.

ברמה המקומית מפעילה ה-FMC קבוצות חינוך והעצמה לנשים, המאפשרות לנשים לקדם פרויקטים שונים בקהילות שלהן, כדוגמת העלאת מודעות לנושאים של חלוקת שוויונית של נטל עבודות הבית בין גברים לנשים, או חינוך והסברה בנושא אלימות כלפי נשים.

נשים בשלטון

“בלי תמיכת העם, הסוציאליזם יהפוך לבירוקרטי ויתנוון מבחינה אידיאולוגית… בלי תמיכת העם, הסוציאליזם לא יוכל לנצח” (פידל קסטרו)

המהפכה הסוציאליסטית שהפילה את הדיקטטורה של באטיסטה, כוננה לראשונה בקובה דמוקרטיה אמיתית וישירה. השלטון בקובה נמצא בידי מערכת של ועדים עממיים (הקרויות “מועצות הכוח העממי” - Organos del Poder Popular) הנבחרות על-ידי הקובנים (זכות הבחירה ניתנת מגיל 16 לכולם, נשים וגברים) בבחירות חופשיות, חשאיות ודמוקרטיות.

הבחירות הן ישירות – הבוחרים מצביעים ישירות עבור מועמדים, ולא עבור רשימות, ולמפלגה הקומוניסטית הקובנית אסור לקחת חלק בתהליך הבחירות. מועצות הכוח העממי מאורגנות בהיררכיה של וועדי שכונות, שבוחרים את הוועדים העירוניים, שבוחרים את הוועדים המחוזיים, וכך הלאה עד לאסיפה הלאומית, שהיא הפרלמנט של קובה.

בדרג הנמוך ביותר, מתקיימות אסיפות בשכונות, בהם שומעים הקובנים את המועמדים לוועד המקומי ונערכת הצבעה חשאית (ספירת הקולות נעשית בגלוי, וכל אזרח קובני, עיתונאי או אפילו תייר המעוניין בכך יכול להשקיף על הספירה). על המועמדים נאסר לנהל תעמולת בחירות (כמו תליית שלטי חוצות או חלוקת כרוזים), והתעמולה היחידה המותרת נעשית באופן מסודר על-ידי המדינה (חלוקת ביוגרפיות קצרות ותמצית המצע של המועמדים בשכונות בהם הם מתמודדים).

באופן זה מבטיחה הדמוקרטיה הקובנית שמי שמנצח בבחירות הוא מי שהצליח לשכנע את רוב ציבור המצביעים באזור שבו התמודד, ולא כמו בדמוקרטיה הקפיטליסטית הנהוגה בישראל או בארה”ב, שם יש יתרון ברור למי שיש לו יותר כסף לפרסום מודעות בתשלום בעיתונות או להפקת תשדירי בחירות יקרים בטלוויזיה.

נשים מהוות רוב של 57% מכלל החברים במועצות הכוח העממי בדרגים השונים (הכוונה לכלל הדרגים, החל מוועדי השכונות וכלה באסיפה הלאומית). מקרב חברי האסיפה הלאומית, כ-36% מהחברים (219 מתוך 609) הן נשים, מה שהופך את קובה לארץ החמישית בעולם מבחינת ייצוג נשים בפרלמנט (אחרי ארצות סקנדינביה). זהו הישג משמעותי בהתחשב בכך שהממוצע באמריקה הלטינית עומד על 14.7%. ישראל, אגב, נמצאת במקום ה-77 הלא-מכובד עם 13.3% (מאחורי מדינות כמו סודאן, פקיסטאן ואוגנדה).

בממשלת קובה, כ-18% מהשרים ו-22.7% מסגני-השרים הן נשים. ובמערכת המשפט, 62% מעורכי-הדין ו-49% מהשופטים - הן נשים. פדרציית הנשים הקובנית (ה-FMC) פועלת לקידום היבחרן של נשים למשרות ציבוריות על-ידי ניהול מערכה ציבורית נגד דעות קדומות השוללות הצבעה לנשים מועמדות.

ה-FMC נהנית ממעמד ציבורי מיוחד (המעוגן גם בסעיף 88 של החוקה הקובנית) המאפשר לה להגיש הצעות חוק לאסיפה הלאומית, והיא מנצלת מעמד זה בכדי לקדם בהצלחה נושאים הנוגעים לחייהן של נשים. הוועידה האחרונה של ה-FMC אימצה כ-200 הצעות-חוק שהוגשו לאסיפה הלאומית, ורובן התקבלו והפכו לחוקים.

החוקה הקובנית כוללת גם את סעיף 44, שקובע כי “(א). נשים וגברים נהנים מאותן הזכויות בתחומי הכלכלה, הפוליטיקה, התרבות והחברה, וכמו כן במסגרת המשפחה; (ב). המדינה מבטיחה לנשים את אותן ההזדמנויות והאפשרויות כמו לגברים, במטרה לאפשר לנשים להגשים השתתפות מלאה בפיתוח הארץ; (ג). המדינה מנהלת מוסדות כגון מעונות-יום לילדים, פנימיות, בתי-אבות ושירותים שונים במטרה להקל על המשפחה העובדת; (ד). המדינה דואגת לבריאותן של נשים ושל ילדיהן, מעניקה לנשים עובדות חופשה בתשלום לפני ואחרי הלידה, ואפשרויות תעסוקה זמניות בהתאם לתנאי ההיריון; (ה). המדינה שואפת ליצור את כל התנאים שיסייעו להפוך את עיקרון השוויון למציאות”.

נשים בעבודה

“אם הגברים רוצים שנצא לעבוד, הם חייבים להתחיל לעבוד בבית!” (פועלת תעשייה בהוואנה, במהלך אסיפה במפעל, 1973).

לפני המהפכה, נשים היוו כ-17% מכוח העבודה, והועסקו לרוב בעבודות בלתי מיומנות ובשכר זעום. רוב הנשים עבדו במקצועות שנחשבו “נשיים” באופן מסורתי, כמו עובדות ניקיון ומטפלות, אך היו גם נשים שעבדו כפועלות ייצור, בתעשיית הטקסטיל והטבק, בעבודות קשות, לאורך שעות ארוכות, וללא תנאים סוציאליים. המהפכה הבטיחה זכויות במקומות העבודה לכל הקובנים, גברים ונשים, ובכלל זה שכר שווה בעבור עבודה שווה, ושוויון הזדמנויות בקבלה לעבודה, בתנאי הפרישה, ובלימודי מקצוע.

מאז המהפכה עלה שיעור השתתפותן של נשים בכוח העבודה מ-17% ל-44%. נשים מהוות כיום 43% מהמדענים, 33.1% מהמנהלים במוסדות השונים, 70% מהעובדים בענף הבנקאות ו-72% מהרופאים. חצי מבעלי התפקידים בהסתדרות העובדים הקובנית (Central de Trabajadores de Cuba - CTC) הן נשים.

תנאי העבודה של העובדות הקובניות עומדים בניגוד חד למציאות חייהן של נשים עובדות בשאר ארצות אמריקה הלטינית. לפי מחקר של תכנית המזון העולמית (אחת מסוכנויות הסיוע של האו”ם), 70% מהנשים והנערות העובדות באמריקה הלטינית מועסקות בשכר נמוך, תחת איום תמידי של פיטורים, ועם מעט זכויות במקומות העבודה, אם בכלל. קשים במיוחד תנאי חייהן של הנשים האיכרות. ברוב ארצות אמריקה הלטינית, הנשים העובדות בחקלאות מרוויחות 20% עד 40% פחות מגברים המועסקים בעבודה זהה, ומועסקות ללא חוזי עבודה או איגודים מקצועיים שיגנו על זכויותיהן ועל תנאיהן הפיזיים במקומות העבודה.

במחקר שפורסם בראשית שנות ה-90' בידי ארגון המזון והבריאות של האו”ם, נבדקו תנאיהן וזכויותיהן של נשים העובדות בחקלאות ב-17 מדינות שונות באמריקה הלטינית ובקאריביים. המחקר מצא כי מבין הארצות שנכללו במחקר, קובה הייתה היחידה שבה קיימת מערכת של חוקי עבודה המגינים על נשים העובדות בחקלאות (ובייחוד על אימהות עובדות), וכן ישנה אכיפה נאותה של חוקים אלו. המחקר העלה גם כי בשאר הארצות שנבדקו, נשים רבות זוכות ליחס משפיל ומבזה במקום העבודה, משכורתן לפעמים נשללת מהן, והן חשופות לפיטורים אם הן נכנסות להיריון.

מצב זה מונצח בידי הגלובליזציה הקפיטליסטית, הכופה על עמי העולם השלישי הסדרים בינלאומיים שונים המשמרים את מעמדן המוחלש של נשים. בהסכם הסחר החופשי של מרכז אמריקה (Central American Free Trade Agreement - CAFTA), שנחתם ב-2004 בין מספר ממשלות במרכז אמריקה לבין ארה”ב, ישנו סעיף העוסק בנושא תעסוקה וכוח עבודה, המתעלם לגמרי מצרכיהן של הנשים העובדות, כמו הזכות להיעדר אפליה מגדרית, נגד פיטורי נשים הרות, ונגד הטרדה מינית במקומות העבודה.

כמשקל נגד להסכמים מסוג זה, מקדמות כיום ממשלותיהן המהפכניות של ונצואלה וקובה הסדרים בינלאומיים חלופיים, כמו למשל תכנית “האלטרנטיבה הבוליבאריאנית ליבשת אמריקה” (Alternativa Bolivariana par alas Americas - ALBA). זהו הסדר בינלאומי המעמיד במרכז לא את רווחי התאגידים הזרים, אלא את טובתם ורווחתם של העמים עצמם, פועלות ופועלים, איכרות ואיכרים.

נשים, נערות וילדות בחינוך

“200 מיליון ילדים ישנו הלילה ברחבי העולם ברחוב. אף לא אחד מהם קובני”. (שלט חוצות בהוואנה, 1997).

בעבר, ההשכלה בקובה הייתה נחלתם של מעטים בלבד. לפני 1959, רק 55.6% מהילדים בגילאי 6-14 למדו בבית-הספר. שכר לימוד גבוה, לא רק באוניברסיטאות אלא גם בבתי-הספר התיכונים, מנע ממשפחות רבות מלהעניק לילדיהן השכלה נאותה. באותן משפחות שכן הצליחו להשיג די כסף בכדי לממן לאחד מילדיהן השכלה גבוהה, ניתנה לרוב עדיפות לבנים על-פני הבנות. רוב הנשים לא סיימו את לימודיהן בבית-הספר היסודי, ואי ידיעת קרוא-וכתוב הייתה גבוהה אצל נשים (בייחוד באזורים הכפריים).

המהפכה הסוציאליסטית ב-1959 העניקה חינוך חינם מהגן ועד לאוניברסיטה לכל הקובניות והקובנים. כיום יש בבתי הספר בקובה את השיעור הגבוה ביותר בעולם של מורים-לנפש, ואת השיעור הנמוך ביותר בעולם של תלמידים-בכיתה.

מערכת החינוך הקובנית פועלת להנחלת ערכים של שוויון מגדרי לילדים בקובה, ומנסה לבער סטריאוטיפים ישנים על ידי, למשל, הצגת דמויות של נשים בספרי הלימוד באופן שימחיש את יכולותיהן השוות לאלו של גברים (נשים מדעניות, מהנדסות, וכו’). בזכות סילוק המכשולים הכלכליים שעמדו בדרכן של נשים ללימודים אקדמיים, ועל רקע המערכה ארוכת השנים למיגור דעות קדומות סקסיסטיות בקרב החברה הקובנית, עומד כיום שיעורן של נשים על 62% מכלל בוגרי האוניברסיטאות. בקרב בעלי תארים גבוהים עומד שיעורן של נשים על 49.5%.

74.1% מהנרשמים לבתי הספר לרפואה הן נשים. הדבר הוביל, לראשונה בעולם, לאימוץ תוכניות להעדפה מתקנת לגברים בקבלה ללימודי רפואה…

המצור האמריקני

“ממש כמו אפגניסטן ועיראק, אני מודאג לגבי קובה. אנו מאמינים בקובה חופשית”. (נשיא ארה”ב, ג’ורג’ בוש, 2003).

כבר בראשית ימיה של המהפכה הקובנית, ניסתה ארה”ב להפיל את הממשלה הסוציאליסטית ולהחזיר את הקפיטליזם לאי. המהפכה הקובנית העבירה את האדמות והמפעלים מידיים פרטיות לידי כלל החברה, והחליפה את השוק החופשי בכלכלה המתוכננת על-ידי המדינה. החלפת הדיקטטורה של באטיסטה במשטר סוציאליסטי, עלתה במחיר כבד לאימפריאליזם האמריקאי. עד למהפכה, שלטו חברות אמריקאיות ב-56.3% מייצור הסוכר בקובה (שהיה עמוד התווך של הכלכלה המקומית) וב-60% מסחר החוץ של האי. בארות נפט ומכרות רבים בקובה היו בבעלות בעלי-הון אמריקאים.

כיום, שייכים כל הנכסים הללו לעם הקובני עצמו. אך מה שמרגיז את שליטי ארה”ב זה לא רק ש”הזדמנות עסקית” טובה מאוד נלקחה מהם, אלא עצם זה שקובה העיזה לקרוא תיגר על הקפיטליזם האמריקני, והראתה לעמי העולם השלישי שיש אלטרנטיבה סוציאליסטית לשלטון ההון. כ”עונש” על כך, ניסתה ארה”ב ב-1961 לפלוש לקובה (ב”מפרץ החזירים”), והובסה. מאז ועד היום, היא מטילה על קובה מצור כלכלי, אמברגו: כל חברה או מדינה שסוחרת עם קובה, נענשת על-ידי ארה”ב. לאף ספינה אמריקאית אסור לעגן בנמל בקובה. החרם על קובה גורם לה לנזקים הנאמדים ב-80 מיליארד דולר.

רוב מדינות העולם לא תומכות בחרם הכלכלי על קובה. מדי שנה מצביעה העצרת הכללית של האו”ם ומגנה את ארה”ב על המשך קיום החרם. בהצבעה שנערכה באוקטובר 2004, היו 179 מדינות שהתנגדו לחרם, מדינה אחת נמנעה, ורק שתי מדינות תמכו בחרם: ארה”ב וישראל.

נשים ובריאות

“זכותו המובטחת של כל אדם לקבל טיפול ודאגה רפואית” (סעיף 50 בחוקה הקובנית).

אחת מההשלכות של האמברגו האמריקני היא כי בפני קובה עומדים קשיים רבים בהשגת תרופות וציוד רפואי המיוצרים בחו”ל. אך למרות זאת, מערכת הבריאות הציבורית בקובה מספקת, לגמרי בחינם, שירותים רפואיים מהטובים בעולם. במערכת הבריאות הקובנית ישנו יחס של רופא אחד לכל 165 תושבים, יחס שאין שני לו בעולם כולו, וכן ישנו יחס של רופא שיניים אחד לכל 1,098 תושבים (לעומת רופא שיניים אחד לכל 27,052 תושבים, כפי שהיה לפני המהפכה).

כחלק מהשירותים הרפואיים להן זכאיות נשים במערכת הבריאות הקובנית, לנשים ולנערות ישנה גישה חופשית לשירותי הפלות. זאת בניגוד לרוב ארצות דרום אמריקה, שבהן לפי נתוני ארגון הבריאות העולמי של האו”ם, מתבצעות מדי שנה כ-3 מיליון הפלות בלתי-בטיחותיות. בזכות חינוך מיני המתחיל כבר בבתי הספר היסודיים, ישנה מודעות גבוהה לנושא מחלות מין והריונות בלתי רצויים, ו-77% מהנשים הקובניות משתמשות באמצעי מניעה מסוגים שונים.

ב-99.9% מהלידות ישנה השגחה צמודה בעת הלידה של אחות מיילדת או רופא (לעומת 87.9% בשאר ארצות אמריקה הלטינית והקאריביים). בזכות רמת ההשגחה הרפואית הגבוהה, שיעור תמותת התינוקות בעת הלידה בקובה עומד על 5.8 פטירות על כל 1000 לידות (לעומת 60 פטירות על כל 1000 לידות, בקובה הטרום-מהפכנית).

לשם השוואה, באי הקאריבי האיטי, הסמוך לקובה, הנתון הוא 76 פטירות על כל 1000 לידות. אפילו כשמשווים את קובה לא לארצות עולם שלישי, אלא למדינות מפותחות, מתגלה העליונות של מערכת הבריאות שלה: שיעור תמותת התינוקות בקובה נמוך יותר מזה של ישראל (6.26 פטירות על כל 1000 לידות), ואפילו יותר מזה של ארה”ב, העומד על 7!

הבדל נוסף הוא שבקובה שיעור תמותת התינוקות הוא אחיד באזורים השונים, עירוניים וכפריים כאחד. בארה”ב, לעומת זאת, ישנם הבדלים חדים בין הערים הגדולות לבין האזורים הכפריים, וכן בין קבוצות אתניות שונות: שיעור תמותת התינוקות בארה”ב הוא גבוה מן הממוצע כשמדובר במיעוטים אתניים, והוא עומד על 7.8 לפורטוריקנים, 8.2 לאינדיאנים, ו-13.6 לשחורים.

תוחלת החיים של נשים בקובה עלתה ב-15 שנים מאז המהפכה, וכיום היא עומדת על 79.8 שנים. בישראל עומדת תוחלת החיים של נשים על 81.5 שנים, אך ישנם פערים לפי מוצא לאומי, ותוחלת החיים של נשים ערביות היא 77.9 שנים. בקובה, לעומת זאת, מדובר בנתון שהוא אחיד, ללא קשר למוצא או לצבע עור. צומצמו עד לאפס המקרים של נשים הרות החולות באיידס שהנגיף עבר לעובריהן. בנוסף, בקובה יש את שיעור ההידבקות באיידס הנמוך ביותר בחצי-הכדור המערבי, והיא זכתה לציון לשבח של ארגון הבריאות העולמי של האו”ם על פעילותה בתחום מיגור נגיף האיידס.

‘התקופה המיוחדת’

“מאז ניצחון המהפכה, קובה הייתה, לראשונה בהיסטוריה שלה, מדינה עצמאית לחלוטין. לעולם לא נוותר על כך. לעולם לא נחזור להיות מושבה אמריקאית”. (פידל קסטרו, בנאום אחרי קריסת ברית-המועצות)

בשנים 1989-1991 קרסו המשטרים הסוציאליסטיים בברית-המועצות ובמזרח אירופה. קובה איבדה בבת אחת 85% מסחר החוץ שלה, ונכנסה למשבר כלכלי שנמשך לאורך כל שנות ה-90′. התוצר הלאומי הגולמי (תל”ג) ירד ב-35%, וקובה סבלה ממשבר אנרגיה קשה (בעבר, ברה”מ נהגה למכור לקובה דלק במחירים הנמוכים ממחירי השוק העולמי, ולרכוש ממנה סוכר במחירים הגבוהים ממחירי השוק העולמי). הפסקות חשמל נהיו נפוצות. סחורות רבות נעלמו מהמדפים. דלק למכוניות ולאוטובוסים הפך יקר. במקביל, החמיר הממשל האמריקני את האמברגו על קובה, והידק עוד יותר את טבעת החנק הכלכלית סביב האי.

בוושינגטון היו שהימרו כי המשטר בקובה יקרוס ממש כפי שקרה במזרח אירופה. ההימורים נעו בין כמה שבועות לבין כמה חודשים. אך העם הקובני לא התכוון לוותר על חירותו ולחזור למצב שהיה לפני המהפכה. בתגובה למציאות החדשה והקשה, הוכרז על כניסה ל-’תקופה מיוחדת’ (Periodo Especial) של שיקום הכלכלה הקובנית. מטרת ‘התקופה המיוחדת’ היא להציל את הסוציאליזם באי מפני התמוטטות כלכלית, שהיו ששיערו שעשויה להתרחש בעקבות היעלמות ברה”מ.

במסגרת מדיניות ‘התקופה המיוחדת’ הוחלט בין השאר לפתוח את קובה בצורה נרחבת לתיירים זרים, ולפתח את בתי המלון ותעשיית התיירות שבאי. צעד זה הכניס לקובה כסף זר מהתיירים, וסייע לייצר מקומות עבודה בתעשיית התיירות, אך נלוו לו גם תופעות שליליות, למשל תופעה של זנות בערי התיירות, ובייחוד בהוואנה, הבירה.

בעבר, אחרי המהפכה, תופעת הזנות בקובה כמעט ונעלמה. אך החרפת המצב הכלכלי ב’תקופה המיוחדת’, בד בבד עם התרחבות תעשיית התיירות, הובילה להופעתו המחודשת. פדרציית הנשים הקובנית (ה-FMC) מנסה לסייע כלכלית לעוסקות בזנות ולמשפחותיהן על-ידי קורסים להכשרה מקצועית ומתן מסגרת חברתית תומכת. הגישה המנחה את ה-FMC היא כי זנות היא בעיה חברתית, לא רק של האישה העוסקת בזנות, אלא של החברה כולה, ועל כן האחריות חלה על החברה כולה. החוק הקובני לא מטיל עונשים על נשים העוסקות בזנות, אבל כולל ענישה מחמירה ביותר כלפי סרסורים.

תפקיד חשוב נוסף במערכה החינוכית נגד הזנות מנהלת ברית הנוער הקומוניסטי הקובני (Union de Jovenes Comunistas - UJC), תנועת הנוער של המפלגה הקומוניסטית הקובנית. כמעט מדי שבוע מתפרסמים ב-”Juventud Rebelde“, העיתון השבועי שבהוצאת ה-UJC, מאמרים העוסקים בתופעת הזנות מזוויות שונות. מובאים שם סיפוריהן האישיים של זונות לשעבר שעברו התעללות מינית ופיזית מצד סרסורים, והנוער והצעירים נקראים לגלות עירנות ואחריות חברתית כלפי התופעה, ולפעול בכדי לחנך ברוח זו את חבריהם, שכניהם ומשפחותיהם.

סיכום

“אין לי עניין בכלכלה סוציאליסטית, אם היא תהיה נטולת ערכים מוסריים. אנחנו נאבקים לא רק בעוני, אלא גם בתופעת הניכור”. (צ’ה גווארה)

המהפכה הקובנית מראה לעולם כולו כבר כמעט 50 שנה, כי עולם אחר הוא אפשרי, כי הסוציאליזם אפשרי. המהפכה הפכה אי קטן, עני, עם היסטוריה ארוכת שנים של ניצול קולוניאלי ספרדי ואמריקאי, עם סטריאוטיפים סקסיסטיים וגזעניים רבים, לארץ סוציאליסטית עצמאית, גאה, דמוקרטית וחופשית. העם הקובני הפיל את הדיקטטורה שנתמכה בידי האימפריאליזם הזר, ולמרות הקשיים והמצור, הצליח להשיג הישגים חברתיים אדירים בבריאות, בחינוך וברווחה, שארצות אחרות, עשירות מקובה בהרבה, יכולות רק להתקנא בהם.

המהפכה בקובה גם חוללה שינוי מהותי במעמדן של הנשים בחברה, כשפעלה להגשמת שוויון בכל תחומי החיים – במקומות העבודה, באוניברסיטאות, במשפחה ובניהול המדינה. אחד הלקחים הפמיניסטיים שאפשר ללמוד מההיסטוריה העשירה של המהפכה בקובה, הוא שהמאבק לשחרור האישה קשור בקשר הדוק עם המאבק המעמדי, עם המאבק לשחרור האדם מכל צורה של ניצול.

בחברה קפיטליסטית, שמקדשת את עקרון הרווח, שמוכנה לשלם לנשים פחות (כי ככה מרוויחים יותר) ולייצר דימוי גוף מעוות של נשים בפרסומות ובתרבות הצריכה (כי ככה מוכרים יותר מוצרים), בחברה כזו אין ולא יהיה שוויון לנשים. שחרור האישה ייתכן רק בחברה חופשית מניצול, חברה המאורגנת סביב עקרון רווחת האדם, ולא רווחי ההון. חברה דמוקרטית באמת, שבה האנשים העובדים, גברים ונשים, יעצבו בעצמם את גורלם וחייהם, יום-יום ושעה-שעה - חברה סוציאליסטית.

ההתנחלות בשכונת שייח' ג'ראח הפלסטינית במזרח ירושלים היא לא הביטוי המזעזע ביותר או הקיצוני ביותר של זוועות הכיבוש, אבל היא עוזרת להעמיד את השאלה בצורה מאוד חדה וברורה: מצד אחד משפחות של פליטים פלסטינים, שגרים בשייח ג'ראח כמה עשרות שנים (בבתים אותם קיבלו מסוכנות אונר"א), אשר גורשו מבתיהם בצו בית משפט, בלחץ תביעותיהם של מתנחלים ישראלים, ומצד האחר – מתנחלים משיחיים אשר התיישבו בלב השכונה, נוהגים באלימות ובפרובוקטיביות כלפי שכניהם הפלסטינים, והמעוניינים לטהר את השכונה מערבים, ולהקים בה מאות יחידות דיור ליהודים בלבד.

המובהקות של העוול שנעשה לתושבים הפלסטיניים בשייח' ג'ראח זועקת לשמיים, והביאה להתגייסות לצידם גם של כוחות שאינם בגדר 'החשודים המיידיים'. להפגנות השבועיות, הישראליות-פלסטיניות המשותפות, שראשיתן בצעדות ממערב ירושלים ועד לשכונה, היו שותפים לא רק פעילי שלום ירושלמים, עובדי עמותות לזכויות אדם, ואישי ציבור מהשמאל העיקבי (כמו חברי כנסת מסיעת חד"ש), אלא גם פעילים מהנהגת "שלום עכשיו", פעילי מרצ, הח"כ לשעבר אברהם בורג, ואחרים.

ההתנפלות המשטרתית על מפגינים בלתי-אלימים, והמעצרים השרירותיים של עשרות פעילות ופעילים שלא עשו דבר מלבד למחות, במסגרת החוק, יצרה דעת קהל אוהדת למאבק בשייח' ג'ראח, והנושא עלה על סדר היום. גם מעצרו המתוקשר של חגי אלעד, מנכ"ל האגודה לזכויות האזרח בישראל, ומאמרי דעה בולטים (כגון זה שנכתב על-ידי השר לשעבר יוסי שריד, שעקץ את הח"כים ה'חברתיים' ממפלגת העבודה ומהתנועה החדשה-מרצ, אשר הדירו ברובם את רגליהם מהמאבק), סייעו לבסס תודעתית את המאבק.

ביום שבת הקרוב, ה-6 במרץ, בשעה 19:00, תתקיים עצרת ישראלית-פלסטינית משותפת בשכונת שייח' ג'ראח נגד פינוי המשפחות הפלסטיניות מבתיהן בחסות התכניות לייהוד ירושלים המזרחית.

מדובר באירוע מחאה חשוב ביותר, לא רק בגלל האמירה הברורה היוצאת ממנו, נגד כיבוש והתנחלות, ובעד שלום וחיים משותפים ליהודים ולערבים, אלא גם בגלל שלנוכח הדיכוי הפוליטי החריף ממנו סובלים מפגיני שייח' ג'ראח, הסולידריות עם המאבק הזה היא גם בגדר הגנה על המרחב הדמוקרטי.

הפגיעה בחופש ההפגנה והתנועה של המפגינים לסולידריות עם שייח' ג'ראח היא מסוכנת ביותר, והיא אחד הסממנים של תופעה נרחבת של צמצום החירויות הדמוקרטיות בחברה הישראלית. האלימות המופרזת מצד שוטרי יס"מ ומג"ב כלפי אזרחים שלווים, בלתי-אלימים, שלא הפרו כל חוק, היא מגמה אותה ניתן לזהות בזירות שונות בחברה הישראלית. לא רק בשייח' ג'ראח אלא גם בשכונת רחביה במערב ירושלים, בשכונת הדר בחיפה, ובשכונת עג'מי ביפו.

לאחרונה אף קיים סניף ת"א של חד"ש אירוע בנושא "המשטרה, השלטון והפגיעה במרחב הדמוקרטי בישראל", בהשתתפות נציגים מהמאבקים השונים, ובכלל זה נציג מהוועד למניעת אלימות משטרתית בשכונת הדר.

התשובה הטובה ביותר לאלימות המשטרתית, על גילויה השונים, היא להגיע במספרים גדולים לעצרת במוצאי שבת הקרובה, ולהביע סולידריות עם המאבק הצודק של תושבי השכונה.

בואו ננצל את השבוע הקרוב להזמין חברים ומכרים להפגנה; להצטרף לקבוצה בפייסבוק, לשנות את תמונת הפרופיל, ולהפיץ את האירוע באינטרנט; לכתוב בבלוג שלכם על ההפגנה, ולשים קישור לבלוג של המאבק בשייח' ג'ראח, שם ניתן להתעדכן בהסעות שיצאו מרחבי הארץ, והכי חשוב – להגיע ב-6.3 לאחת ההפגנות החשובות של התקופה האחרונה.

באחד מתשדירי ההפחדה של הליכוד טרם בחירות הציגו את תמונותיהם של הח"כים של חד"ש כמי שיעמדו מאחורי ממשלה צרה בראשות המערך. המסר שכוון לקהל המתלבטים היה, שהמערך, כדי להישאר בשלטון, יהיה מוכן להישען אפילו על תמיכתה של חד"ש, ללכת לוועידת שלום בינלאומית, ושלא נדע, לדבר עם אש"ף.

כאן, איני רוצה לעסוק בהשפעה שהייתה להפחדות אלו על מנהיגות המערך; יש משהו המדאיג אותי הרבה יותר מתגובת המערך – תגובתן של מפלגות השמאל הציוניות, מפ"ם ור"צ, כאשר מישהו מזכיר להן את קירבתן לחד"ש.

לקראת מערכת הבחירות האחרונה, שהתנהלה בצל האינתיפאדה, חלו שינויים משמעותיים במצעים המדיניים של מפ"ם ור"צ. ההתקוממות הפלסטינית לא יכלה שלא לתת את אותותיה, והביא לכך, שאחרי שנות גמגום והתחמקות, הן מפ"ם והן ר"צ החלו לדבר בבירור ובגלוי על זכות ההגדרה העצמית של העם הערבי הפלסטיני, ועל אש"ף כפרטנר אפשרי למו"מ.

במרוצת מערכת הבחירות נזדמן לי לשמוע מספר מסבירים, מדרגים שונים, של מפלגות השמאל הציוני, וגם בשטח פגשתי רבים מפעיליהן. כאשר עלתה סוגיית הקירבה הפוליטית בין מפ"ם ור"צ לחד"ש – לעיתים ביוזמת איש ימין שהתריס כנגד "בגידת" השמאל הציוני, ולעיתים על-ידי קול צף בתוך מחנה השמאל – התגובה הייתה תלויה בדרג של האיש ממפ"ם ומר"צ. ככל שהדובר היה בעמדה יותר רשמית ומחייבת, הוא גם נטה להדגיש את המפריד ואף לסלף את עמדת חד"ש לצורך העניין, זאת אומרת נתן לגיטימציה להפחדות של הליכוד. כך, למשל, ניסה ח"כ רן כהן לטעון בשיחה באוניברסיטת תל-אביב, שחד"ש אינה מכירה בזכות קיומה של מדינת ישראל. ואילו באסיפה באום אל-פחם קרא ח"כ רן כהן לשומעיו רק לא להצביע חד"ש. כדאי לזכור שכהן הגיע לר"צ משל"י ועל-כן נחשב לנציג האגף השמאלי בתוך ר"צ.

באותו שבוע ששמעתי את ח"כ רן כהן, שמעתי במסגרת של חוג בית איש ר"צ אחר, נועם כשר, אף הוא במקורו משל"י. והנה, למרות נוכחותם בחדר של כאלה שאינם אנשי שמאל מובהקים, הביע נועם כשר, תוך ציון חילוקי הדעות שבינינו, את הערכתו לחד"ש כ"כוח בתוך המחנה שלנו", ואף שיבח את פועלם של מנהיגי החזית.

בגישה כזאת נתקלים גם כשמשוחחים עם הפעילים הצעירים של ר"צ ומפ"ם, שאינם נגועים בדעות הקדומות של מנהיגיהם, ולכן אינם חוששים שמא ייחשבו קרובים אל הקומוניסטים. תופעה מלבבת, לדעתי, הייתה לפגוש שני חבר'ה צעירים, שעוד לא גיבשו סופית את דעותיהם הפוליטיות ולא מיקמו את עצמם במפה הפוליטית הקיימת, ועל-כן החליטו במערכת הבחירות הנוכחית לעזור – האחד לחד"ש וגם לר"צ, וחברו גם למפ"ם וגם לחד"ש.

להערכתי, נוכח ההתקרבות שחלה בעמדות – ומבלי לטשטש, כמובן, את המפריד – שבבסיסה ההכרה המשותפת שהדרך לשלום מבוססת על ההכרה בזכות ההגדרה העצמית של העם הפלסטיני ובסיום הכיבוש, ונוכח התחזקות הימין הפאשיסטי המאיים על כולנו, שוחרי שלום ציונים ולא ציונים, קומוניסטים ולא קומוניסטים, אנשי חד"ש, ר"צ או מפ"ם – יהיה בכך נזק ממשי אם השמאל הציוני, בגלל התקפלות מול הפחדות הימין או בגלל אנטי-קומוניזם, ישתלב במסע הדה-לגיטימציה של חד"ש ושל הקומוניסטים.

דווקא נוכח הקולות הסותרים שנשמעו במערך במהלך מערכת הבחירות, ומתוך אחריות לנושא השלום, צריך מחנה השלום למצות את המשותף ולנסות לבוא בתביעות פוליטיות משותפות בשאלות הקיומיות של השלום, הגנת הדמוקרטיה והשוויון.

הכמעט-אחווה הקיימת במסגרות המחאה, באוניברסיטאות ובמקומות עבודה בין פעילי השמאל, מעבר לאידיאולוגיות ולמחסומים מהעבר, יכולה לשמש מנוף יוצא מן הכלל לבניית שיתוף הפעולה הרשמי בין המפלגות, מחד גיסא, וליצירת תנופה חדשה בתנועות המחאה נגד הדיכוי בשטחים הכבושים, מאידך גיסא.

רשימה זו נכתבת ערב הבחירות. אך יהיו תוצאות הבחירות אשר יהיו, להשתלבותם של פעילי ר"צ ומפ"ם הצעירים, יחד עם אנשי חד"ש, בתנועות המחאה השונות, עשויה להיות חשיבות רבה. אם, חס וחלילה (וכשתקראו שורות אלו תדעו כבר בוודאות אם לדלג בחיוך של הקלה על הנאמר להלן או לאו) ייצאו גוש הימין והדתיים וידם על העליונה – נצטרך לעמול רבות במחאה רחבה, כדי למנוע מלחמה חדשה ולבלום את האיום על המשטר הדמוקרטי.

אם יתברר שלמערך יש אפשרות להקים ממשלה צרה, בתמיכת חד"ש, אך הוא מהסס בין אפשרות זו לחידוש "האחדות הלאומית", אזי תביעות משותפות של האופוזיציה משמאל, כלומר: היענות לוועידה בינלאומית בהשתתפות אש"ף והפסקת הדיכוי בשטחים הכבושים, עשויות להשפיע על המדיניות שתאמץ ממשלה שכזאת.

חררדו לייבנר.

תאריך זה, שיש מי שחוגג אותו בזוכרו רק את החיוב שבאישיותו ופועלו של סטאלין, הוא הזדמנות לדון בתפקידו ותרומתו ההיסטורית, על צדדיה והיבטיה השונים, דווקא מזווית ראייה שהיא ביקורתית משמאל, ולא מימין.

את הביקורת הבורגנית על סטאלין (רוצח ההמונים, הרודן צמא הדם, הדיקטטור הגדול ביותר בכל ההיסטוריה של המין האנושי, וכו' וכו') מכירים כולנו מכלי התקשורת ומספרי הלימוד. אך דווקא חשוב להתוודע אל הביקורת משמאל, שהשמיעו מרקסיסטים שונים, בימי חייו וגם לאחר מותו.

להלן קטעים מתוך ספרו של הקומוניסט היוגוסלבי מילובאן דז'יאלס, "שיחות עם סטאלין" (הוצאת "עם הספר", 1962, בתרגומו של אהרן אמיר, מתוך עמ' 94-95, ועמ' 163-165):

פוסטר ממזרח גרמניה, שהופק לכבוד יום הולדתו ה-70 של סטאלין. על גבי הפוסטר נכתב: 'המנהיג והמורה של האנושות, במאבק לשלום, דמוקרטיה וסוציאליזם'.

"ננס גלמוני בדמות אדם עובר באולמות קיסריים מצופי זהב ושיש, ונתיב נפתח לפניו, מבטים קורנים, מתפעלים ליוו אותו, בעוד חצרנים כורים אוזן לקלוט את כל מוצא-שפתיו. והוא, בוטח בעצמו ובמפעלותיו, נראה היה בעליל שאינו שם לבו לכל אלה. ארצו היתה הרוסה, רעבה, תשושה, אבל צבאותיו והמרשלים שלו, כבדי-שומן-ומדליות ושיכורי וודקה וניצחון, כבר רמסו ברגליהם את מחציתה של אירופה, והוא היה משוכנע שירמסו גם את המחצית השנייה בסיבוב הבא.

ידוע ידע שהוא אחד האישים האכזריים והעריצים ביותר בהיסטוריה האנושית, אך דבר זה לא הדאיגו אף-כהוא-זה, שכן ברי היה לו שהוא מוציא לפועל את גזר ההיסטוריה.

שום דבר לא הטריד את מצפונו, על אף המיליונים שנשמדו בשמו ועל-פי מצוותו, על אף האלפים מעוזריו הקרובים ביותר, שאותם רצח כבוגדים מפני שהטילו ספק בכך שהוא מוליך את הארץ ואת העם לקראת אושר, שוויון חופש.

המאבק היה רצוף-סכנות, ממושך, וערמומי במיוחד משום שהיו היריבים מעטים-במספר ורפי-אונים. אבל הוא הצליח, וההצלחה היא הבוחן היחיד לאמת! שכן, מהו המצפון? האם קיים הוא בכלל? בפילוסופיה שלו לא היה לו מקום, ועוד פחות מכך במעשיו. אחרי הכל, האדם אינו אלא מוצר של כוחות יצרניים.

משוררים שאבו השראה ממנו, תזמורות השמיעו קנטאטות לכבודו, פילוסופים במכוני-חכמה חיברו כרכים על מימרותיו, וקדושים-מעונים מתו על גרדומים כשהם קוראים בשמו. עתה היה המנצח בגדולה שבמלחמות שבקורות אומתו ובקורות האדם בכלל. שלטונו, שלטון מוחלט על פני שישית כדור-הארץ, היה פושט והולך עוד ועוד בלי הרף. מתוך כך נשתכנע שהחברה שלו אין בה שום סתירות ושהיא מגלה בכל המובנים את עליונתה על שאר חברות.

(…)

אם נצא מנקודת-ההשקפה של האנושות והחופש, הרי שאין ההיסטוריה יודעת עריץ אכזר וציני יותר מסטאלין. כפושע היה שיטתי, כוללני, מקיף את הכל. הוא היה אחד מן הדוגמתיקנים הנוראים והנדירים הללו, המסוגלים להשמיד תשע-עשיריות מן הגזע האנושי על מנת "להנחיל אושר" לעשירית האחת.

ואולם, אם נרצה לקבוע מה היה באמת מקומו של סטאלין בתולדות הקומוניזם, הרי לפי-שעה יש לראות בו את הדמות הגדולה ביותר, אחרי לנין. הוא לא פיתח במידה ניכרת את רעיונות הקומוניזם, אך הוא לחם להם והגשימם בחברה נתונה ובמדינה נתונה. הוא לא בנה חברה אידיאלית – דבר מסוג זה אינו אפשרי אפילו מעצם טבעם של בני-אדם ושל חברת-אנוש – אבל הוא שינה את פניה של רוסיה הנחשלת, והפך אותה למעצמה תעשייתית ולקיסרות החותרת, באורח החלטי ונחרץ יותר ויותר, לשלטון-עולם.

אם נצא מנקודת המבט של הצלחה וכשרון-מעשה פוליטי, כמעט אין אחד העולה על סטאלין מתוך המדינאים בני תקופתו.

רחוק אני, כמובן, מלחשוב שהצלחה במאבקים מדיניים היא הערך היחיד. בייחוד לא יעלה על דעתי לזהות את הפוליטיקה עם אי-מוסריות, אף כי אינני מכחיש כי מעצם העובדה שהפוליטיקה כרוכה במלחמת-קיום של ציבורי-אנוש נתונים, הרי מצוינת היא בזלזול בנורמות מסוימות. בעיני-אני פוליטיקאים גדולים ומדינאים גדולים הם אלה היכולים לצרף יחד רעיון ומציאות, אלה היכולים לצעוד קדימה לקראת מטרותיהם עם שהם דבקים בערכים המוסריים היסודיים.

בסיכומו של דבר היה סטאלין יצור-מפלצת, שבעודו דבק ברעיונות מופשטים, מוחלטים, ואוטופיים ביסודם, הרי למעשה הכיר, ויכול היה להכיר, רק בהצלחה – באלימות, בהשמדה פיזית ורוחנית.

ואולם אל נא נדון את סטאלין שלא כהלכה! מה שביקש להשיג, ואפילו מה שהשיג בפועל-ממש, לא היה ניתן להשגה בשום דרך אחרת. הכוחות שדחפוהו קדימה ושאותם הנהיג, על האידיאלים המוחלטים שלהם, אי-אפשר היה להם במנהיג משום סוג אחר, בשים לב לאותה דרגה של היחסים הרוסיים והעולמיים, גם אי-אפשר היה לשרתם בשיטות אחרות.

האיש שייצר משטר חברתי סגור היה בתוך כך גם המכשיר שלו, ובנסיבות שנשתנו, ובאיחור רב מדי, הפך להיות קורבנו. אף כי איש לא עלה עליו באלימות ופשע, בכל-זאת היה סטאלין מנהיגו ומארגנו של משטר חברתי מסוים.

כיום הוא מושפל עד-עפר, מוקע על "טעויותיו", ובכך מתכוונים מנהיגיו של אותו משטר עצמו לכפר על עוונותיו של המשטר ועל עוונותיהם שלהם גם יחד.

ואף-על-פי-כן, חרף העובדה שהדבר נעשה בסגנון זול של אופרטה, הורדתו של סטאלין מעל כיסאו מוכיחה שהאמת סופה לצאת לאור, ולו אך לאחר שניספו האנשים שנלחמו למענה. מצפון האדם אין להפיסו ואין להכריתו.

לרוע-המזל הרי אפילו עכשיו, לאחר הדה-סטאליניזציה כביכול, אפשר להסיק אותה מסקנה כלשעבר: אלה החפצים לחיות ולשרוד בעולם שונה מזה שיצר סטאלין, ואשר עודו קיים בעיקרו ובאיתנו, חובה עליהם להילחם".

קומוניסטים סינים חוגגים את יום הולדתו ה-70 של יוסף סטאלין.

במאמר המערכת הראשון של כתב העת – המתפרסם באנגלית, רוסית, ספרדית ויוונית – נכתב כי הפרסום "מבטא את הצורך בשיתוף פעולה בין כתבי העת הפוליטיים והתיאורטיים של מפלגות קומוניסטיות, המחזיקות בעמדות משותפות בשורה של נושאים תיאורטיים ואידיאולוגיים. צורך זה התעצב לאור הערכת תקופת הנסיגה של התנועה הקומוניסטית הבינלאומית, בעקבות ניצחון מהפכת-הנגד בברה"מ ובארצות מזרח ומרכז אירופה".

הגיליון הראשון, המוקדש לנושא המשבר הקפיטליסטי העולמי, נפתח במאמרם של שני כלכלנים, חברי מפלגת העובדים הבלגית, המשווה בין המשבר העובר כיום על כלכלת השוק העולמית, לבין המשבר של שנת 1929. "כיום, אפילו הליברלים האדוקים ביותר דורשים רגולציה נרחבת יותר של השווקים הפיננסיים… אך האם זה מספיק כדי להתגבר על המשבר?", הם שואלים. בהמשך מאמרם הם דנים במשברים העיקריים שעברו על הקפיטליזם במאה ה-20 (ובכלל זה המשבר של שנת 1973), ומנסים למקם את המשבר הנוכחי על רצף זה.

בולטת בכתב-העת תרומתם של כותבים מהארצות הסוציאליסטיות-לשעבר: חבר המפלגה הסוציאליסטית הלטבית מתאר את התגברות הלאומנות בארצו, וקושר בינה לבין ההפרטה הנרחבת שנעשתה בכלכלה לטביה בשנות ה-90'; מזכ"ל מפלגת הפועלים הקומוניסטית ההונגרית מציג נתונים על הפערים ההולכים וגדלים בין עשירים לעניים בהונגריה, ומדגיש את נחיצות הפרספקטיבה הסוציאליסטית; מזכ"ל מפלגת הפועלים הקומוניסטית הרוסית מנתח את המשבר הקפיטליסטי הנוכחי לאור תורת המשברים של מארקס, ודן בהיבטים של המשבר הייחודים לפדרציה הרוסית.

מערכת כתב-העת מגדירה את תפקידיו, בין היתר, בתור הגנה על אותם העקרונות של המרקסיזם-לניניזם הנתונים כיום למתקפה, מצד גורמים בורגניים, סוציאל-דמוקרטים, ואחרים. לדברי מאמר המערכת, יש "להגן על הניסיון ההיסטורי של התנועה הקומוניסטית הבינלאומית", ובכלל זה על העמדות ההיסטוריות בדבר תפקידו של מעמד העובדים במאבק לקידמה חברתית, והצורך במפלגת אוונגרד.

להלן תרגום לעברית של מאמר המערכת הראשון.

* * *

מאמר המערכת של "International Communist Review"

"לזרא היא לקומוניסטים להעלים את השקפותיהם וכוונותיהם. הם מכריזים בגלוי, כי מטרותיהם ניתנות להגשמה אלא על-ידי הפיכה-בזרוע של כל משטר-החובה הקיים" (ק. מארקס – פ. אנגלס, מניפסט המפלגה הקומוניסטית)

פרסום הגיליון הראשון של “International Communist Review” מבטא את הצורך בשיתוף פעולה בין כתבי העת הפוליטיים והתיאורטיים של מפלגות קומוניסטיות, המחזיקות בעמדות משותפות בשורה של נושאים תיאורטיים ואידיאולוגיים. צורך זה התעצב לאור הערכת תקופת הנסיגה של התנועה הקומוניסטית הבינלאומית, בעקבות ניצחון מהפכת-הנגד בברה"מ ובארצות מזרח ומרכז אירופה, וכן בעקבות הנושאים שהועמדו על סדר יומה של התנועה הקומוניסטית לאור ההתפתחות במאבק המעמדי בימינו.

הצעדים שננקטו בעבר, לקידום שיתוף פעולה ותיאום בין המפלגות הקומוניסטיות והפועליות, היו חשובים והכרחיים. אנו מאמינים כי הם מהווים הישגים משמעותיים, ואנו תומכים בהם ונמשיך לתמוך בהם. מידה מסוימת של דיונים, של חילופי מידע ותיאום, של עמדות משותפות ופעולות משותפות – כבר הושגה.

עם זאת, עדיין מוטל עלינו להגשים מטרה יסודית יותר, והיא – הגשמת אחדותה הפוליטית-רעיונית של התנועה הקומוניסטית על בסיס המרקסיזם-לניניזם, הגנת הישגי מעמד העובדים בניסיונותיו הראשונים לבנות סוציאליזם, וכן ראייה משותפת לגבי אופי הפלת המשטרים הללו והסיבות שהובילו לכך. זהו תנאי מקדים להתגברות על המשבר העמוק של התנועה הקומוניסטית, והחייאתה מטרתה האסטרטגית – הגשמת הסוציאליזם.

זו הסיבה מדוע אנו מעריכים כי במקביל להמשך תהליך שיתוף הפעולה והתיאום של המפלגות הקומוניסטיות והפועליות, כגון הכינוסים השנתיים, ישנו צורך לקיים שיתוף פעולה גם במישור התיאורטי, בין כתבי העת המרקסיסטים-לניניסטיים. אנו לא שוכחים כי התנאי העיקרי להיווצרותה של מפלגה מהפכנית היא שליטתה בתיאוריה המהפכנית. דבר זה עמד במוקד עבודת האינטרנציונל השלישי, הקומוניסטי, הלניניסטי, שהשנה אנו מציינים 90 שנה להיווסדו. כבר בגיליון הראשון של כתב-העת התיאורטי "האינטרנציונל הקומוניסטי", שפורסם על-ידי הקומינטרן, הושם דגש על העקרונות הארגוניים והעמדות הרעיוניות.

ה-"International Communist Review", בהמשיכו את המסורת הלנינית, הוא פרסום עם אופי פוליטי-אידיאולוגי מובהק. זהו כתב-עת עם עמדה ברורה, והוא אינו משמש רק לתיעוד עמדותיהן של המפלגות הקומוניסטיות. לצורך מטרה זו ישנם פרסומים אחרים, כגון עלון המידע של המפגשים הבינלאומיים של המפלגות הקומוניסטיות והפועליות, וכן פרסומי המפלגות השונות. מטרתנו היא לתרום להפצת ולפיתוח התיאוריה המרקסיסטית-לניניסטית, על-ידי ניתוח אידיאולוגי וגיבוש עמדות פוליטיות לגבי ההתפתחויות בנות-זמננו של הקפיטליזם ושל המאבק המעמדי. אנו מאמינים כי ביסוסו של ההכוון המרקסיסטי-לניני בתנועת הפועלים הבינלאומית ובתנועה הקומוניסטית הבינלאומית הוא תנאי-מקדים הכרחי לארגון מחדש.

כתבי-העת הפוליטיים והתיאורטיים של אותן המפלגות הקומוניסטיות שחברו יחד להפקת כתב-העת "International Communist Review", מחזיקים בעמדה משותפת לגבי השאלות העיקריות העומדות בפני התנועה הקומוניסטית הבינלאומית, הגנת עקרונות המרקסיזם-לניניזם, האינטרנציונליזם הפרולטרי, הצורך במהפכה סוציאליסטית, בדיקטטורה של הפרולטריון ובבנייתה של חברה סוציאליסטית. אנו נטה שכם ונתרום לארגון-מחדש האידיאולוגי והתיאורטי של התנועה הקומוניסטית הבינלאומית, על בסיס מרקסיסטי-לניני יציב, למרות הבדלי הגישות בינינו בשאלות טקטיות ואסטרטגיות:

1. להדגשת תפקידו האוונגרדי של מעמד העובדים בתהליך המהפכני, בתקופה בה כוחות רבים מערערים על העקרון המרקסיסטי-לניני של השתייכות למעמד העובדים, וכתוצאה מכך, מערערים על מעמדו המוביל במאבק לקידמה חברתית ולשינויה המהפכני של החברה מקפיטליזם לסוציאליזם.
2. להגנת העמדה הלנינית בשאלת המפלגה, בתקופה בה ישנם לחצים הולכים וגוברים על מפלגות קומוניסטיות להשתלב במערכת הקפיטליסטית.
3. להצביע על הצורך במאבק נגד ההתארגנויות הקפיטליסטיות, כדוגמת קרן המטבע הבינלאומית (IMF), ארגון נאט"ו, האיחוד האירופי, וכו'.
4. להגן על הניסיון ההיסטורי של התנועה הקומוניסטית הבינלאומית, אך מבלי, כמובן, לוותר על הביקורת הנדרשת והמסקנות המדעיות שיאפשרו לתנועה הקומוניסטית הבינלאומית בת-זמננו להמשיך קדימה. לדעתנו, הכרחי ללכת בדרך המסורת המהפכנית של הקומונה הפאריזאית, של מהפכת אוקטובר הסוציאליסטית, של האינטרנציונל הקומוניסטי, ושל הניסיון הסוציאליסטי של ברה"מ ויתר הארצות.

ארגונה-מחדש, התיאורטי והאידיאולוגי, של התנועה הקומוניסטית הבינלאומית, לא יוכל להיות מוגשם ללא עימות בלתי-מתפשר עם זרמים מסוימים בתנועת הפועלים, כגון הסוציאל-דמוקרטיה, כל סוגי האופורטוניזם בתנועה הקומוניסטית גופא, רביזיוניזם, רפורמיזם, לאומנות, קוסומופוליטיות וליברליזם.

לפיכך, אנו מצהירים בגלוי, בפני התנועה הקומוניסטית הבינלאומית כולה, על עמדתנו, תפיסתנו וביקורתנו על הנסיגה הקיימת ועל עיוות המרקסיזם, וכי נתרום ליצירת דיון משמעותי בשורות התנועה לגבי הכיוון התיאורטי והאידיאולוגי אליו הוא הולכת. אנו פונים לכל כתבי-העת התיאורטיים של המפלגות הקומוניסטיות התומכות בעקרונות אלו, והמעוניינות לתרום למאמץ.

על רקע קריאתו מלפני שבועיים של נשיא ונצואלה, הוגו צ'אבז, להקים אינטרנציונל חדש של מפלגות השמאל המהפכניות, יש מקום לעיון מחודש בקומינטרן, בהיסטוריה שלו, ובלקחים מ-24 שנות קיומו.

להלן מאמר פרי עטה של אלקה פפאריגה, מזכ"לית המפלגה הקומוניסטית היוונית (KKE), שנכתב לפני כעשור, אך אקטואלי גם כיום. התרגום לא שלי.

* * *

מחשבות אקטואליות ביום השנה ה-80 להקמת האינטרנציונל השלישי
15.3.2000

הקמת האינטרנציונל השלישי (או האינטרנציונל הקומוניסטי) בשנת 1919 ופעילותו לאחר מכן יכולים ללא ספק להימנות בין המאורעות הפוליטיים החשובים בתולדות המאה העשרים, והיא השפיעה בצורה חיובית על התנועה הקומוניסטית ותנועת הפועלים הבינלאומית. מה שמבדיל את האינטרנציונל השלישי מן השניים שקדמו לו הוא, בראש ובראשונה, היותו טבוע בחותם המהפכה הסוציאליסטית המנצחת הראשונה – וגם בחותם התפוררות האינטרנציונל השני ותוצאותיה.

האינטרנציונל השלישי נולד מן העימות האידיאולוגי והפוליטי החריף בימי האינטרנציונל השני, סביב שאלות תיאורטיות ומעשיות מהותיות: החירויות הדמוקרטיות תחת המשטר הקפיטליסטי, הדרכים בהן יוכלו מעמד הפועלים ובעלי בריתו לתפוס את השלטון, והדיקטטורה של הפרולטריון.

הניצוץ שהצית את הלהבה וגרם להתפוררות האינטרנציונל השני לא היה תקרית משנית, כי אם האירוע בה' הידיעה: פרוץ מלחמת העולם הראשונה, ובעקבותיו – הוויכוח על טיבה של המלחמה, והפרת ההחלטות האנטי-מלחמתיות שקיבל האינטרנציונל בוועידת באזל מ-1912. כאשר פרצה המלחמה התייצבו מרבית המפלגות החברות באינטרנציונל השני, כל אחת לצד הממשלה בארצה; מן הרגע הראשון הצביעו מפלגות אלו בעד תקציב המלחמה, צעד מכריע שבסופו של דבר הביא אותן אל מחנה תומכי המדיניות האימפריאליסטית.

כפי שמציין לנין, הקמת האינטרנציונל השלישי נועדה לשמור לא רק על הישגיהם של המוני הפרולטריון הרוסי, אלא גם את אלה של הפרולטרים בגרמניה, אוסטריה והונגריה [אויבותיה של רוסיה במלחמה] וגם של המוני העובדים בעולם כולו (כל כתבי לנין, כרך 37, עמ' 512).

הדינמיקה של האינטרנציונל השלישי נבעה מן ההתלהבות המהפכנית של ניצחון המהפכה הסוציאליסטית ברוסיה, ועוד יותר- מן התחושה, שרווחה בעקבות המהפכה, כי מיגור הקפיטליזם הוא לא רק נחוץ אלא גם אפשרי.

מקור הכוח של האינטרנציונל היתה ההערכה כי האנושות חיה בתקופת המעבר מן הקפיטליזם אל הסוציאליזם – הערכה תקפה גם היום, למרות התנודות כלפי מעלה ומטה שעברו מאז והנסיגות הזמניות.

מן הרגע הראשון להיווסדו, היה על האינטרנציונל השלישי להתמודד לא רק עם התנגדות חריפה מצידו של האימפריאליזם, אלא גם עם סכנת האופורטוניזם – כלומר, עם חדירתה העמוקה והמשמעותית ביותר של האידיאולוגיה הבורגנית לתוככי תנועת העבודה.

כפי שציין לנין, עוד שנים רבות לפני שהאינטרנציונל השלישי קם בפועל, היו גורמים שהכינו את הקמתו, כאשר התאמצו להפוך את המהפכה הסוציאליסטית מרעיון מופשט לפעולה מעשית, ולשכנע את הסוציאליסטים לנהוג בהתאם לכך. מטרת האינטרנציונל היתה ליצור אחדות פעולה בין המפלגות הקומוניסטיות – אותן מפלגות שהצליחו להוכיח, בפעילותן ובנחישותן בימי המלחמה העולמית, את נכונותן ואת יכולתן להחדיר לתודעת המוני מעמד הפועלים כמה אמיתות בסיסיות:

1. כי לא היה שום קשר בין המלחמה העולמית לבין הסיסמאות על "החירויות הלאומיות של העמים" ששימשו כתירוץ לה;
2. כי מדינות הברית (בריטניה וצרפת) היו גורם אימפריאליסטי וצמא דם לא פחות מגרמניה, וכי היתה זאת מלחמה אימפריאליסטית משני הצדדים, בלי קשר לשאלה מי פתח בה;
3. כי היה זה פשע להביא עובדים ממדינות שונות לירות אלה על אלה;
4. כי המלחמה תוכל להסתיים במהפכה פרולטרית.

בלתי אפשרי, במסגרת מאמר קצר, לכסות את כלל ההיסטוריה של האינטרנציונל השלישי ואת השפעתו המהותית על ההיסטוריה של המפלגות הקומוניסטיות השונות – מפלגות שאך החלו לצעוד את צעדיהן הראשונים, רובן בתנאים קשים שלא יאמנו, של רדיפות ובלתי-חוקיות. קשה אף יותר לנסות ולהגיע לניתוח משביע רצון של דרכו הפוליטית והאידיאולוגית של האינטרנציונל השלישי, בתנאים שהשתנו במהירות רבה.

האינטרנציונל השלישי היה פעיל במשך לא פחות מ-24 שנים, בתקופה בה כבר הגיע הקפיטליזם אל שלבו העליון – האימפריאליזם. הפיצול הפנימי בעולם הקפיטליסטי החל להתרחב בגלל העימות בין האימפריאליסטים לבין עצמם. צורותיו הבסיסיות של עימות זה כבר הופיעו בבירור: מלחמה על חלוקה מחדש של השווקים וכיבוש מושבות. בתנאים אלה התחבט האינטרנציונל מרגע הקמתו בבעיה התיאורטית והמעשית העיקרית: מציאת הטקטיקה הנכונה להשגת המטרה האסטרטגית, שהיא מיגור הקפיטליזם ומימוש המהפכה הסוציאליסטית.

ברור כי לא היה די באימוץ תורת הסוציאליזם המדעי, כשלעצמו כדי לפתור בעיה זאת. ואכן, האינטרנציונל השלישי עשה שגיאות ובחר לא פעם בחירות מוטעות, כפי שהודו גם ראשיו. בכל זאת, מסירותו ללימוד הבעיות המהותיות של טקטיקה ואסטרטגיה מהפכנית היא דוגמה הראויה לחיקוי גם היום.

בתקופה הראשונה לאחר מהפכת אוקטובר, ראה האינטרנציונל השלישי אפשרות מעשית לניצחון מיידי של הסוציאליזם במדינות אחרות מלבד ברה"מ – וכמובן שהערכה זו השפיעה מאד על מעשיו ועל מדיניותו. ניסיונה המוכח של המפלגה הבולשביקית, יכולתה לחבר בין המאבק היומיומי והמטרה ארוכת הטווח, התווית אסטרטגיה מוצלחת אשר ניצלה את הפוטנציאל המהפכני ברוסיה והביאה אותו לכדי המהפכה הסוציאליסטית המנצחת הראשונה בהיסטוריה – כל אלה הביאו למעמדה המיוחד של המפלגה הקומוניסטית של ברה"מ בשורות התנועה הקומוניסטית הבינלאומית, במיוחד בתקופה בה לא היתה בנמצא שום מפלגה אחרת בעלת ניסיון מעשי במהפכה מנצחת ובבניית הסוציאליזם.

בוועידה השלישית של האינטרנציונל הקומוניסטי, שנערכה ב-1921, קבע לנין כי ההתפרצות המהפכנית הראשונית שלאחר המלחמה העולמית כבר הגיעה אל סופה. מעמד הפועלים נמצא בעיצומה של מתקפת-נגד חריפה, ובפני התנועה הקומוניסטית עמדו קשיים רבים ומשימות מסובכות ביותר. נעשה ברור כי המהפכה לא תוכל להמשך בקצב הסוער של השנים הראשונות.

אין פירוש הדבר כי לנין, כמנהיג המפלגה הבולשביקית, נטש את המטרות האסטרטגיות; הוא כן קבע כי במצב שנוצר יש לרכז את תשומת הלב במעמד הפועלים ולהעלות את מאבקיו היומיומיים של מעמד זה לכדי מאבק פוליטי – כאשר המאבק לסוציאליזם יותאם לתנאים בהם נדרשה ראייה לטווח ארוך יותר.

בתקופה זו גם התגלו בבירור השורשים החברתיים העמוקים להופעת סטיות ימניות ושמאלניות – כפי שנהוג היה אז לקרוא להן. עימותים אידיאולוגיים התפרצו בתוך האינטרנציונל, על רקע האכזבה מחוסר התממשות הציפיות לניצחון מיידי של המהפכה בארצות אחרות, וכן על רקע הקשיים הרבים במצב בו הקפיטליזם הצליח להתייצב יחסית. לדעתי, כדאי מאד לחקור ביסודיות את תולדות המאבקים האלה – ולא רק למטרות היסטוריה עיונית. יש לקחים רבים בעלי ערך לימינו אלה בלימוד הטקטיקות בהן נקט האופורטוניזם של התקופה הזאת וכיצד התגלגלה סטייה אידיאולוגית שמאלנית ונהייתה בסופו של דבר לסטייה ימנית. עם כל השינויים הרבים שהתרחשו מאז, שיטותיהם של האופורטוניסטים נותרו במהותן אותן השיטות, וגם תוכן רעיונותיהם וטיעוניהם הוא למעשה אותו התוכן.

האופורטוניזם אינו אלא השתקפות האידיאולוגיה הבורגנית בתוככי תנועת העבודה, ועם התחזקות אידיאולוגיה זאת נעלמת והולכת האפשרות להתחדשות והתפתחות רעיונית. שהרי לאידיאולוגיה הבורגנית ישנם גבולות ברורים, ובמהותה זוהי אידיאולוגיה של משטר הנמצא בדרכו אל השקיעה וההתנוונות.

כאשר קוראים את כתבי הפולמוס של לנין נגד תומכי הסטיות הימניות והלוקים ב"מחלת הילדות של השמאלנות", מרגישים יותר ויותר עד כמה דומים הדברים למתרחש בימינו. מן המסמכים המעטים העומדים לרשותנו מתקופה זאת אפשר להבין כיצד עמדה שמאלנית דוגמטית ועמדה ימנית אופורטוניסטית (המונחים הרווחים במסמכי התנועה הקומוניסטית) מגיעות לחפיפה ביניהן ובסופו של דבר מתמזגות למטרה אחת והיא- השמצת התיאוריה המרקסיסטית-לנינית; שני סוגי הסטיות כאחד יצאו למתקפה על המפלגה הקומוניסטית והדיקטטורה של הפרולטריון.

מאז פורק האינטרנציונל הקומוניסטי בזמן מלחמת העולם השניה, והמנהיגות המרכזית המאוחדת של התנועה הקומוניסטית חדלה לתפקד, הלכה ונחלשה החשיבה המשותפת על הבעיות האסטרטגיות של התנועה הקומוניסטית הבינלאומית. על כן, חשוב לחזור וללמוד את הדיונים הבסיסיים שקיים האינטרנציונל בשאלות יסוד כגון תפיסת השלטון ע"י מעמד הפועלים ובעלי בריתו, או הקמת חזית מאבק אנטי-אימפריאליסטית שתכלול את התנועה הקומוניסטית יחד עם תנועות אחרות – במיוחד תנועות אנטי-קולוניאליסטיות הנאבקות לשחרור לאומי.

נקבע כי בכל מקרה טיבה של החזית, ובמיוחד הדינמיקה של התפתחותה, ייקבעו על ידי תפקידה המנהיג של המפלגה. חלק מרכזי בהחלטות שהתקבלו היתה ההנחיה כי כל חברי המפלגה יצטרכו להיהפך לתועמלנים, מארגנים ומחנכים של המוני העם.

בתנאים של תנועת שחרור לאומית, האינטרנציונל תמך בהקמת מסגרות פוליטיות לאומיות-מהפכניות, וכן ארגונים של איכרים – אך מבלי שאלה יבואו במקום פעילותה של המפלגה הקומוניסטית. האינטרנציונל ראה במסגרות כאלה ארגונים המוניים שבתוכם יוכל להתנהל כל הוויכוח בין המפלגות הקומוניסטיות והבורגניות והמאבק ביניהן על הנהגת התנועה.

תחת לחץ הנסיבות פיתח האינטרנציונל כבר בוועידתו הראשונה את העמדות הלניניסטיות בנושא האימפריאליזם, המצב המהפכני, והאפשרות לניצחון הסוציאליזם בארץ אחת או יותר. הוועידה קבעה בבירור את ההבדל בין דמוקרטיה פרולטרית וזאת הבורגנית, חשפה את שורשיהם של האופורטוניזם הימני והשמאלני, וקבעה לעצמה את המשימה לסייע למפלגות קומוניסטיות בלתי-בשלות להפוך עצמן למפלגות מן הסוג החדש.

אחת מן הבעיות החשובות ביותר בהן עסק האינטרנציונל היו הבריתות שיכול מעמד הפועלים לכרות, במיוחד עם האיכרים – דבר הקשור קשר הדוק עם בעיית תפיסת השלטון. מלכתחילה התגבשה העמדה כי יש לחתור להקמת חזית מאוחדת של מעמד הפועלים שמטרתה להביא לבחירת ממשלת פועלים – אשר תתפתח לכדי חזית של פועלים ואיכרים.

ממשלת פועלים שכזאת נועדה לעמוד על בסיס פרלמנטרי, אך להישען על ההמונים ולחזק את המאבק המהפכני. בארצות מסוימות, אפשרות זאת היתה בבחינת משימה מיידית; למפלגות אחרות הוקצו משימות של אגיטציה, בהתאם ליחסי הכוחות בארצותיהן. הודגש כי הקמת ממשלת פועלים שכזאת אינה בבחינת דיקטטורה של הפרולטריון, אלא מוסד שנועד לממש צעדי אכיפה הכרחיים כדי להכין את המעבר לסוציאליזם.

נושא ממשלת הפועלים גרם להתפתחות דיונים וחילוקי דעות במסגרת האינטרנציונל השלישי – כאשר בארצות שונות, במיוחד בארצות הקפיטליסטיות המפותחות, הופיעה בחוזקה העמדה האופורטוניסטית – כלומר, התפיסה כי ממשלת פועלים תוכל להמשיך להתקיים לטווח ארוך במסגרת הדמוקרטיה הבורגנית.

הדיון האידיאולוגי באינטרנציונל השלישי הקדיש תשומת לב רבה לטיבה של תקופת המעבר ולסיסמאות המעבר שיסייעו למשוך את המוני העובדים אל המהפכה הסוציאליסטית. בעמדה שהציע לנין, על פי ניסיון המהפכה הרוסית, נקבע שגם כאשר התנאים האובייקטיביים אינם מאפשרים לגייס את ההמונים במישרין למען הסוציאליזם, יש לארגן ולדחוף קדימה מאבקים שיוכלו להוביל לקראת מטרה סופית זאת. האינטרנציונל קבע את הטקטיקות ליצירת חזית פרולטרית מאוחדת, שלתוכה יש למשוך את שכבות הזעיר-בורגנות המעין-פרולטרית אשר בתקופה זאת כללו בעיקר איכרים וכן חלק מהאינטלקטואלים והשכירים הזעיר בורגנים.

כך התפתח דיון משמעותי – גם אם לא נעדרו ממנו טעויות והיסוסים של המפלגות הקומוניסטיות הצעירות עדיין – סביב השאלה של טיפול בבעיותיהם היומיומיות של המוני העובדים ומשיכתם אל תוך תנועת הפועלים המהפכנית, ושאלה הקשורה לכך במידה מסוימת: יצירת שיתוף פעולה בדרג החברתי עם חבריה מן השורה של הסוציאל-דמוקרטיה מצד אחד, ועם מנהיגיה מצד שני.

העמדה כלפי הסוציאל-דמוקרטיה היתה רחוקה מלהיות נושא פשוט. מצד אחד, אי אפשר היה להתעלם מכך שבארצות רבות נמצא חלק משמעותי של מעמד הפועלים תחת השפעת הסוציאל- דמוקרטיה, חלק אשר השתתפותו במאבקים שונים היתה חיונית להצלחתם – אך מצד שני, אי אפשר היה להתעלם מכך שמפלגות אלה פנו לדרך של אנטי-קומוניזם ואנטי-סובייטיזם.

בפועל, הסתבר למנהיגות האינטרנציונל השלישי כי מפלגות קומוניסטיות שונות הבינו בצורה שונה את מושג החזית המאוחדת. חלק מהמפלגות הסתייגו ממנו מכל וכל, מתוך חשש כי יביא לבליעת הקומוניסטים בתוך המסגרת הסוציאל-דמוקרטית; אחרות אימצו את המושג הזה בהתלהבות מוגזמת, כתירוץ לנקוט בעמדות רפורמיסטיות.

בתחילת 1924 ציין האינטרנציונל את התופעה של התעוררות הכלכלה הקפיטליסטית והתייצבותה היחסית באותה תקופה – אך בו בזמן הודגש כי המדובר בתופעה יחסית וזמנית בלבד; נכונותה של קביעה זו התגלתה עם המשבר הכלכלי הגדול שפרץ כבר כעבור מספר שנים, ואשר בו התעוררו מוקדים חדשים של מתיחות ושל תחרות בין האימפריאליסטים לבין עצמם – מה שבסופו של דבר הוביל לפרוץ מלחמת העולם השניה.

אולם בינתיים, התייצבותו היחסית של הקפיטליזם בשנות ה-20 עודדה את התחזקות העמדות האופורטוניסטיות, אשר שאפו להשלים עם "הקפיטליזם המאורגן" ואף הגיעו לכדי הטענה כי האימפריאליזם שוב אינו מעוניין בשווקים ובמושבות.

כך התבררה שוב עוצמת הלחץ שהצליחה האידיאולוגיה הבורגנית להפעיל בשורות מעמד הפועלים והתנועה הקומוניסטית – לחץ אשר, בו בזמן, תרם גם להתחזקות של העמדות השמאלניות הדוגמטיות.

בשנות ה-30 התמקדה תשומת ליבו של האינטרנציונל במאבק נגד הפאשיזם ובמאמץ למנוע את המלחמה המתקרבת, מה שכנראה מנע ניתוח מהותי יותר של הסטיות האידיאולוגיות. ידועה היטב תרומתו של האינטרנציונל השלישי לגיבוש מדיניות החזית העממית, אשר יוזמותיה המאחדות אל מול סכנת הפאשיזם והמלחמה הפכו לסימן היכר מובהק של מדיניות המפלגות הקומוניסטיות, במיוחד באירופה.

בלי קשר לתוצאותיה המוחשיות של מדיניות זאת בנסיבות הספציפיות של מדינות שונות, ובלי קשר להשגות שאפשר להשיג עליה לאחר מעשה ולאור ידיעת התוצאות, אין ספק כי פעילות החזיתות העממיות תרמו להשגת אחדות ושיתוף פעולה בקרב המוני העובדים, וכתוצאה מכך נצבר ניסיון עשיר של בנית שיתוף פעולה במסגרת של תנועה אחת. למרות הזמן הרב שעבר מאז ולמרות השינויים הרבים שחלו בינתיים, יכולה לצמוח תועלת רבה ממחקר יסודי של תקופה זאת. הדיונים שהתנהלו אז בתנועה הקומוניסטית על הטקטיקה ועל האסטרטגיה של כריתת בריתות הם בהחלט בעלי משמעות גם כיום, כאשר הנושא היה ונשאר בעל חשיבות עליונה הן לכל מפלגה בנפרד והן לתנועה הקומוניסטית ככלל.

עם פרוץ מלחמת העולם השניה, התפרקותו מרצון של האינטרנציונל השלישי וההתפתחויות לאחר מכן, לא נשארה למעשה אפשרות לבחון לעומק את תפקידו של האינטרנציונל ומשמעותו בעיצוב האסטרטגיה של התנועה הקומוניסטית.

אחת הבעיות הטיפוסיות לצמיחתה המהירה של התנועה הקומוניסטית היתה שלא נלוו אליה במידה מספקת בחינה קולקטיבית וניתוח שיטתי של הניסיון המצטבר; בחינה כזאת היתה דרושה כדי לתקן שגיאות, לפתח עמדות ולהתאימן למציאות המשתנה, ולהסיק מסקנות כלליות מן הניסיון של המאבק המעמדי המהפכני. כל זאת בהתבסס על עקרונות התיאוריה המהפכנית שלנו.

אין זה מקרה כלל וכלל כי האינטרנציונל השלישי הפך מטרה קבועה התקפותיהם של ממשלות וארגונים בורגניים ואימפריאליסטיים; הוא היה באופן קבוע קוץ בבשרם, הקוץ השני כמובן לאחר מהפכת אוקטובר והקמת הדיקטטורה של הפרולטריון לראשונה בתולדות האנושות.

לאחר ניצחון מהפכת-הנגד, החל מסע השמצות נגד האינטרנציונל הקומוניסטי. מסע זה התאפיין, כרגיל, בחוסר ידיעה והבנה בהיסטוריה. הבוגדים שכבר מוכרים לנו, בדרכם הבורה המוכרת ובמחשבתם הבלתי-רציונלית והבלתי-מדעית, מכריזים כי לעולם שוב לא יתקיים על פני אדמות שיתוף פעולה בין מפלגות קומוניסטיות – וזאת לטענתם מפני שהאינטרנציונל גרם נזק למפלגות הקומוניסטיות, הוביל אותן לטעויות, ביטל את יכולתן להחלטה עצמית והפך אותן כפופות למפלגה הקומוניסטית של ברית המועצות.

אך בלי קשר מה דעתנו לגבי העמדות הספציפיות שהאינטרנציונל נקט ולגבי ההחלטות שהחליטו מנהיגיו במצבים מסוימים, ועם כל הביקורת שאפשר להטיח מתוך ראייה לאחור, בדבר אחד אין ספק: אין לתנועה הקומוניסטית כל אפשרות להגיע לאחדות פעולה מבלי שלאחדות זאת תהיה צורה ארגונית – כלומר, חייבת להיות לתנועה נקודה מרכזית ברורה אליה אפשר להתייחס.

עם כל הבעיות שהופיעו בתקופת פעולתו של האינטרנציונל, אין הן יכולות לבטל את הצורך של התנועה הקומוניסטית להיות מאוחדת כאגרוף קמוץ – אל מול האויב המעמדי שגם הוא מאוחד כך. בדיוק כפי שמפלגות ליברליות וסוציאל-דמוקרטיות מקיימות ארגונים בינלאומיים משלהן, כך חובה שאחדות התנועה הקומוניסטית תתגלם בצורה ארגונית.

מה תהיה צורתו של אינטרנציונל קומוניסטי חדש, בן זמננו, כיצד לבנות את היחסים בין המפלגות המרכיבות אותו, איך לשמור על המרכיב המאחד בעוד שכל מפלגה מתמודדת עם תנאים מיוחדים לה – כל אלה הן בעיות שיש לחקור ולהתמודד אתן לאור התנאים הנוכחיים, תוך שמביאים בחשבון את ניסיון העבר, הן החיובי והן השלילי. החלטות של מפלגות קומוניסטיות מסוימות לנקוט בפעילות ספציפית תוך שיתוף פעולה ביניהן היא אכן צעד בכיוון זה – אך זהו שיתוף פעולה ברמה נמוכה מהנדרש, ואין בן די לדרישות של ימינו. דווקא יום השנה להקמת האינטרנציונל השלישי הוא זמן מתאים להעלות מחדש את שאלת אחדות הפעולה של התנועה הקומוניסטית והצורה הארגונית של אחדות זאת.

הטיעון המרכזי המושמע נגד הקמת אינטרנציונל קומוניסטי חדש נובעת מן הגישה הביקורתית כלפי הבעיות שהתעוררו בכל שלושת האינטרנציונלים, ובמיוחד השלישי – אותם אינטרנציונלים שהיו הצורה המפותחת ביותר של שיתוף פעולה בינלאומי עד כה. אך אפילו אם נקבל את כל הביקורת המושמעת לגבי תפקודם של שלושת האינטרנציונלים, עדיין אין להגיע למסקנה ש"אם הראש כואב, צריך לכרות אותו".

אני מקווה שייסלח לי אם אביע דעתי כי עמדה זאת, השוללת מכל וכל הקמת אינטרנציונל קומוניסטי חדש, נשמעת כיום תמימה ואפילו מטופשת. מוזר הדבר כי את העמדה הזאת מביעים במיוחד אלה הטוענים כי או שהסוציאליזם ינצח בבת אחת בכל העולם או שלא ינצח בכלל – עמדה אשר מתעלמת מן ההתפתחות הבלתי-שווה של הקפיטליזם, אשר בה מודים כיום אפילו המפלגות והתיאורטיקנים הבורגניים. ואפילו היתה השקפה זו נכונה – והיא איננה – הרי היא רק היתה נותנת הצדקה נוספת לחיוניות הקמתו של מרכז קומוניסטי עולמי, אל מול הארגונים העולמיים והאזוריים של האימפריאליזם.

כמו כן, חשוב להזכיר כי הבעיות שהופיעו באינטרנציונל לא נוצרו בגלל עצם קיומו. הן שיקפו, במיוחד בשנים הראשונות, את התנאים הקשים בהם התבגרו המפלגות הקומוניסטיות השונות, תוך כדי מאבק בלתי פוסק נגד האופורטוניזם ברמה הלאומית והבינלאומית. אכן, בפני המפלגות הקומוניסטיות עמדו בעיות קשות ברמה הלאומית – אך האינטרנציונל סיפק להן פורום רחב לדון ביניהן על הבעיות המשותפות, וגם אפשרות למצוא פשרות זמניות או להשאיר שאלות פתוחות כאשר לא היתה אפשרות מיידית להגיע לקונצנזוס. כיום, האפשרויות שיכול היה אינטרנציונל קומוניסטי להציע למפלגות החברות בו גדולות פי כמה וכמה – כאשר תהליך הבינאום הולך ומואץ, ולמעשה יותר ויותר קשה להצביע על תופעות לאומיות טהורות ולהבחין בינן לבין השפעתם של ארגונים ממלכתיים, אזוריים ועולמיים.

טיעון מרכזי של המתנגדים הוא כי עצם קיומו של מרכז בינלאומי או ארגון בינלאומי משותף של מפלגות קומוניסטיות ישלול מן המפלגות את עצמאותן ואחריותן כלפי התנועה בארצותיהן, ויקשה עליהן להסתגל לנסיבות המיוחדות.

אם נבחן את המסמכים הבסיסיים שפורסמו מעבודתו של האינטרנציונל השלישי, נוכל לראות כי הוא לא סתם קבע משימות כלליות לתנועה הקומוניסטית כולה, אלא גם הקצה משימות מיוחדות לכל מפלגה בהתאם לרמת התפתחותו של הקפיטליזם בארצה ולמיקומה של ארץ זאת בתוך המערכת האימפריאליסטית.

אולם למעשה, מדובר בשאלה עמוקה הרבה יותר, המגיעה לעצם מהותו של המונח "תנאים לאומיים מיוחדים". אין לנו כל כוונה להפחית מחשיבותם של תנאי המאבק המיוחדים, שהם בהכרח שונים אלה מאלה בארצות השונות; אך הנסיון ההיסטורי מוכיח כי לגבי מפלגות רבות, המונח "תנאים מיוחדים" מסתיר מאחוריו חשיבה מוטעית על טבעה של המהפכה, או שהוא מבטא את השפעתן של סטיות אופורטוניסטיות. כמו כן, מזכיר מונח זה את הלחץ האדיר שהופעל על המפלגות השונות להצטרף לגינוי "המודל הסובייטי" ולשפוך שמן על המדורה האנטי-סובייטית.

טיעון נוסף שהועלה נגד האינטרנציונל היה כי בשם האינטרנציונליזם נאלצו כביכול המפלגות הקומוניסטיות להגן בצורה בלתי-ביקורתית על בניית הסוציאליזם בברית-המועצות. בשאלה זאת חל בלבול – לרוב מכוון – בין שאלות ואספקטים שונים. היתה זאת חובתן של המפלגות הקומוניסטיות – אחת מחובותיהן הבסיסיות ביותר, ולא רק מתוך שיקולים של סולידריות – להגן על ברית המועצות, המדינה הסוציאליסטית הראשונה, אשר התקיימה בתנאים טרגיים של כיתור אימפריאליסטי. לא היה כל קשר בין חובה זאת לבין המושג הגס של "כפיפות למפלגה אחת".

נושא שונה לחלוטין, שעלה על פני השטח במיוחד לאחר ניצחון מהפכת-הנגד, והוא הנסיון לייפות את תהליך בניית הסוציאליזם בבריה"מ. בחשבון הסופי, בעיה זאת משקפת את השפעתם של שני גורמים. ראשית, העובדה כי רק אנשים מעטים רואים ויודעים מה מתרחש בתוככי מפלגה. שנית, בייפוי המצב בברה"מ – וגם בתופעה ההפוכה של ביקורת קלת דעת – היה חלק חשוב להתרופפות האיומה של הפעילות האידיאולוגית ושל פיתוח משותף של התיאוריה; התרופפות שהתנהלה בשמם של "אי התערבות בענייניהן הפנימיים של מפלגות אחרות", של "התרכזות במשימותיה המיידיות של התנועה" ושל "אי-הסכמה אידיאולוגית".

טיבם של המפגשים הבינלאומיים שנוהלו בתקופה זאת לא אפשר חילופי דברים נרחבים, או ניתוח מהותי כלשהו של בעיות בנית הסוציאליזם. ראוי לציין בהקשר זה כי המפלגות שדרשו לרופף את מסגרת המפגשים הבינלאומיים ואשר ראו כל ביקורת בבחינת התערבות בענייניהן הפנימיים, היו אותן המפלגות עצמן אשר יצאו במתקפה בלתי פוסקת. מפלגות אלו שמרו מרחק מברה"מ ואימצו לעצמן קריטריונים בורגניים וזעיר-בורגניים לגבי מה הוא סוציאליזם ומה הם מאפייניו הבסיסיים.

כיום אנו אולי כה בעלי ניסיון, ששוב איננו מודאגים מן השאלה איך כל מפלגה תבין את העמדה – הנכונה כשלעצמה – שמפלגה אינה רשאית להתערב בענייניה הפנימיים של מפלגה אחרת.

בתנאים של ימינו, רוב השאלות שמעסיקות התנועה הקומוניסטית הבינלאומית נוגעות להתפתחויות בינלאומיות, למעמד הפועלים הבינלאומי, לתנועה הקומוניסטית, ולתנועה האנטי-אימפריאליסטית. כמובן שדבר זה היה נכון גם בעבר – אולם בתנאים הנוכחיים יש פחות ופחות הדגש לנושאים אשר בעבר היו נחשבים בין העניינים הלאומיים הספציפיים.

לדעתנו, יש להגדיר בזהירות רבה את המונח "עניין לאומי", כדי שנושאים אשר, למעשה, נובעים מהשפעת האימפריאליזם לא יוכלו להופיע תחת המינוח הזה.

למשל, האם קביעת עמדה כלפי נאט"ו או האיחוד האירופי יכולה להיחשב היום כנושא פנימי שכל מפלגה צריכה לפעול בו בנפרד? האם ייתכן למשל לראות את נאט"ו או את האיחוד האירופי כארגון המביא טובה לעם ולמעמד הפועלים בארץ מסוימת, ובו בזמן כארגון הגורם טרגדיה לעם אחר? האם ההתייחסות כלפי מלחמה אימפריאליסטית, כמו שהתנהלה בבלקן ובמקומות אחרים, תוכל בצורה כלשהי להיחשב כנושא לאומי פנימי, שהמפלגה בכל מדינה יכולה לקבוע בו עמדה רק על פי שיקוליה שלה? האם העמדה הבסיסית כלפי התיאוריה של הסוציאליזם המדעי והעמדה כלפי הסוציאליזם כפי שהכרנו אותו, יכולות להיחשב כנושא פנימי שנתון להכרעתה של כל מפלגה בנפרד?

השאלות העיקריות המעסיקות כיום את המפלגות הקומוניסטיות, החל ממדיניות כריתת הבריתות ועד להתייחסות אל הארגונים האימפריאליסטיים השונים, הן כולן נושאים בעלי חשיבות כללית. כאשר מפלגה אחת נוקטת עמדה מוטעית באחת מן השאלות האלה, היא עלולה באופן אובייקטיבי להחליש את עמדתה של מפלגה אחרת. האם היה זה נושא משני כאשר בזמן המלחמה נגד יוגוסלביה היו מפלגות קומוניסטיות מסוימות חברות בממשלות אשר נטלו חלק בהפצצות? האם היה זה עניין משני כאשר מפלגות אלה ניסו להצדיק את המלחמה בתירוץ של הטיהור האתני כביכול שבוצע ע"י מילושוביץ?

ומכאן – אם מפלגה אחת או מפלגות רבות מותחות ביקורת על המפלגות שנהגו כך, האם יכול הדבר להיחשב כהתערבות בענייניהן הפנימיים?

אכן, ישנם נושאים בהם שום מפלגה אינה יכולה לשפוט את מעשי רעותה, ובודאי שלא להתערב בהם הלכה למעשה, כגון נושאים של בחירה טקטית וקביעת בריתות – אם כי גם בהם התחום המקומי והלאומי הטהור הולך ומצטמצם. ואכן, לא קל למפלגה מסוימת להיות בטוחה שיש בידיה את כל העובדות הדרושות כדי לשפוט את כל ההחלטות שהחליטה מפלגה אחרת בארצה היא, אפילו בנושאים הנוגעים לבניית הסוציאליזם.

חיוני לנהל דיון חברי על ההשקפות השונות ולדון בגלוי בחילוקי הדעות בין המפלגות – שאם לא כן, מפגשים בין-צדדיים ורב-צדדיים יתנהלו באותה צורה שרובנו היינו עדים לה במפגשים הבינלאומיים שהתנהלו בתקופה לפני המפלות, כלומר מפגשים פורמליים בהם כל נציג מדבר על ענייניו הוא כאילו היינו זרים זה לזה. וכאשר מושמעת ביקורת בפומבי, יש להביע אותה בדרך המיועדת לעזור למפלגה המבוקרת ולשכנע אותה – לא בצורה שתנוצל ע"י סוכניו ומשרתיו של האימפריאליזם, המפעילים בלי הפסק מדיניות של מדיניות "הפרד ומשול".

האמת היא כי אנחנו עדיין רחוקים מאד מדיון פורה על הדרכים לחידוש אחדות התנועה הקומוניסטית הבינלאומית בתנאים הנוכחיים. זאת לא מפני שאיננו זקוקים לאינטרנציונל – אלא מפני שהמשבר בתנועה הקומוניסטית הבינלאומית עדיין רחוק מסיומו, ועל כן הדרך לאחדות חסומה ע"י חילוקי דעות אידיאולוגיים עמוקים.

אך אין פירוש הדבר שעלינו לזלזל בצורות אחרות של פעולה משותפת שיכולות לעזור לחיזוק התנועה הקומוניסטית ואנטי-אימפריאליסטית העולמית. עלינו להמשיך לעודד מפגשים – דו-צדדיים וגם רב-צדדיים בלי החרמות – מפגשים לתיאום פעולה משותפת בנושאים עליהם יש הסכמה, וכן מפגשים לדיון בשאלות האידיאולוגיות והתיאורטיות השוטפות. במפגשים כאלה דרוש ומועיל לדון במפורש בחילוקי הדעות הקיימים, במקום לנהל דיון מופשט בו חוזרים רק על הנקודות עליהן אנו מסכימים. ויכוח אידיאולוגי חברי הוא לברכה. לשום מפלגה אין זכות לכפות דעתה על אחרת – אך אנו זכאים ואף חייבים להשמיע את דעותינו ולשקול בכובד ראש את דעותיהם של אחרים.

המפלגה הקומוניסטית של יוון היא מפלגה שהניפה אל על את דגל האינטרנציונליזם הפרולטרי במשך שמונים ואחת שנה. אנו, חברי המפלגה, התנסינו בכל היבטיו של האינטרנציונליזם, בתרומתו שאין לה תחליף וגם לקשיים שנבעו מחילוקי דעות וסכסוכים אידיאולוגיים וכן מחוסר ניסיון וחוסר יכולת תיאורטית. אך מעולם לא נפלנו למלכודת של הצדקת שגיאותינו וכישלונותינו והטלת כל האשמה על אחרים מחוץ לנו, גם אם הושפענו לרעה מן ההחלטות שהתקבלו בדרג הבינלאומי.

אני סבורה כי מפלגתנו זכתה להוריש את ה"כשרון" הזה מדור לדור של חבריה: החל מיסוד המפלגה ב-1918 ועד היום, האינטרנציונליזם היה חלק אינטגרלי מפעילותה, והסולידריות הבינלאומית הושרשה עמוק בתנועת הפועלים שלנו. במידה רבה מכך נובע משורשים אלה התפקיד המשמעותי שמלאו מפלגתנו ותנועת הפועלים שלנו בהתגיסויות בינלאומיות חשובות, כגון זו נגד המלחמה המזוהמת ביוגוסלביה. כך גם העובדה כי מפלגתנו מעולם לא חדלה לנקוט יוזמות לתאם בין מפלגות קומוניסטיות ולהביאן לפעילות משותפת, אפילו בעקבות המשבר הקשה שעברה בין 1989 ו-1991. וכך גם נמשיך בעתיד, נכבד את מסורותינו שהן היום רלוונטיות יותר מאי פעם.

הכביש נבנה על אדמות שהופקעו מכפרים פלסטיניים בדרך לירושלים, והכניסה לפלסטינים אסורה אליו, ונמנעת על-ידי חסימות בטון בכבישים בגדה המערבית.

הכביש מהווה פגיעה קשה בזכויות האדם של הפלסטינים בגדה, שנאלצים לנסוע בדרכים צדדיות וחלופיות, ובכך נפגעת הנגישות שלהם לשירותי בריאות, חינוך ומקומות עבודה.

עתירה בנושא הוגשה לבג"צ, אך החלטה טרם התקבלה.

הפיצו את משחק הרשת לחבריכם: http://www.open443.co.il/

לאחר הנאום, ישנו קישור לסרט תיעודי קצר בשם "Death of a Nation", בהפקת ערוץ 4 הבריטי, על מציאות החיים ברוסיה שלאחר קריסת המשטר הסוציאליסטי.

מחיר המעבר לקפיטליזם / מייק דווידוב

ההיסטוריה מענישה כעת את בני העם הסובייטי על שמנהיגיהם נטשו את הסוציאליזם.

אני זוכר שבתקופת השפל הגדול הבטנו בהערצה על ברית המועצות, שהייתה מדינה בלא אבטלה המונית. גם זה הולך ונעלם. כבר יש שיעורי אבטלה גבוהים, ועם הנהגת כלכלת שוק יהיו עוד הרבה מיליוני מובטלים.

ונוסף על כל אלה, והגרוע מכל: ההשכלה הגבוהה ניתנה בעבר בחינם. ואילו כעת מחירן של ארבע שנות לימודים הוא יקר ביותר.

גם השירות הרפואי חינם הולך ומתערער. אמנם עדיין אפשר לקבל טיפול רפואי חינם, אך כבר צצות מרפאות בתשלום, ויש מקרים שמיטב הרופאים והאחיות עוזבים את המרפאות הציבוריות והולכים לעבוד במרפאות בתשלום, כיוון ששם יש כסף. זו – במונחים קונקרטיים – משמעות נטישת הסוציאליזם.

דוגמה נוספת: יציבות המחירים. לגבי זה היה אחד הדברים החשובים ביותר בברית-המועצות. ב-14 השנים שאני חי שם היו מחירי הבשר, החלב והלחם יציבים באופן כללי. כעת האינפלציה כמעט בלתי נתפסת.

נושא אחר: מצב הלאומים. ביקרתי ב-15 הרפובליקות. הייתי בנאגורנו-קאראבאך, האזור שעליו נלחמות אזרבייג'אן וארמניה. כבר נהרגו שם מאות בני אדם. אבל אני הייתי שם כשהם עוד חיו בשלום, זה בצד זה, כאשר כלל לא עמדה על הפרק שאלה של עוינות ואויבות.

לכן, כשאני מדבר על נטישת הסוציאליזם, עליכם להבין כי נפל דבר – במובן הרע ביותר של המילה – בחיי האנשים בברית המועצות.

המפלגה הקומוניסטית הסובייטית, ההולכת ומתארגנת מחדש, חייבת, לדעתי, לעולם – לנו, לבני עמה – ניתוח מעמיק, יסודי ואובייקטיבי, שיסביר כיצד התרחש הדבר.

כל מהפכה, כפי שאמר מארקס, מבקרת את עצמה שוב ושוב, ומתקנת את עצמה שוב ושוב. בברה"מ החל התהליך בוועידה ה-20 של המפלגה הקומוניסטית של ברית-המועצות, ב-1956. איני מכיר שום מעמד שליט שערך ביקורת עצמית כה נוקבת, כמו זו שעשתה מקב"מ בוועידה ה-20.

למן ראשיתה של הפרסטרויקה הלכו והתהוו שתי מגמות. במרכזה של האחת עמד הרצון לתקן, בהתאם למה שמארקס אמר ביחס למהפכות. המגמה השנייה הייתה דחייה – דחיית הדרך והקו של מהפכת אוקטובר.

את הפרסטרויקה אפשר להבין רק אם מבינים את שתי המגמות הללו ואת המאבק ביניהן. גורבצ'וב התלבט ביניהן, ולבסוף נכנע למגמת הדחייה. זו מהות הדבר. ההיסוס הוביל באופן בלתי נמנע לכניעה.

ייתכן שלגורבצ'וב היו כוונות טובות ביותר, אך צריך להיות עיוור כדי לא לראות שמה שיצא מהן הוא קטסטרופה, יהיו כוונותיו אשר יהיו, ויהיו רצונותיו אשר יהיו. הוא היה הכוח המניע העיקרי בקטסטרופה שנפלה על העם הסובייטי, על הסוציאליזם.

אם מישהו מבקש להגן עליו כאדם ולומר: אחרי ככלות הכל, הוא עשה דברים כאלה ואחרים, הרי ברור שכמה מן הדברים שעשה היו חיוביים. בתחילה היו דברים חיוביים רבים. הוא פתח את הדרך לדמוקרטיזציה – זה היה דבר חיובי. אבל הוא הניח לדברים לצאת מכלל שליטה, עד לנקודה שבה הדברים בעצם התהפכו, ולמעשה עירערו את כל מירקם החברה.

גורבצ'וב – ולא רק הוא, אלא גם אחרים בדומה לו – מחזיק באופן מהותי בעמדה סוציאל-דמוקרטית. במערב מבקשת הסוציאל-דמוקרטיה לבצע רפורמות בקפיטליזם. בברית-המועצות היא רוצה להחזיר את הקפיטליזם. וזה כבר עניין אחר. על מנת להחזיר את הקפיטליזם עליך להיהפך באופן בלתי-נמנע לאנטי-קומוניסט. אילו הייתם כיום בברית-המועצות, הייתם רואים כי האנטי-קומוניזם שם נרחב יותר מאשר בארצות הברית בתקופת המקרתיזם. זהו אנטי-קומוניזם מבפנים, אנטי-קומוניזם שמקורו בקומוניסטים לשעבר.

* * *

אומרים כאן שהתנהגותו של ילצין בלתי צפויה. אבל בהחלט אפשר לחזות את התנהגותו במובנים מסוימים. למשל, שהוא נחוש בדעתו לעקור מן השורש את הסוציאליזם ולכונן קפיטליזם. מצפה לו עבודה קשה למדי מפני שאין זה דבר כה פשוט.

עם זאת, המבנה הסוציאליסטי של הכלכלה, והוא עדיין סוציאליסטי, מהווה בעיה מרכזית עבורו. לב העימות, שבו יהיו מעורבים האנשים הסובייטים, יהיה נעוץ בכך שבכוונת ילצין לפרק את המבנה הסוציאליסטי של הכלכלה, ולבנות במקומו מבנה קפיטליסטי מן הסוג שהשליך (בארה"ב) לרחוב 70,000 מפועלי ג'נרל מוטורס.

מדברים הרבה על כלכלת שוק בברית המועצות. שם מדברים על כלכלת שוק כשם שכן מדברים על יוזמה חופשית. הם נזהרים משימוש במילה "קפיטליזם" כמו מפני מחלה – מפני שאם יאמרו לעם הסובייטי: "אנחנו רוצים להחזיר את הקפיטליזם", הם יזכו רק במעט תמיכה. לכן הם מדברים על כלכלת השוק המיסתורית, הקסומה, שהיא המרפא-לכל.

אלא שבני העם הסובייטי אינם קונים זאת. ממה שחוו עד כה, עם תחילתה של כלכלת שוק, הם מודאגים מאוד. כעת עומדת להתרחש תקופה מכרעת בתולדות ברית המועצות. ילצין מבין זאת, המעמד השליט במדינה זו מבין זאת, והייתי אומר שעתידה להיות תקופה שבה אלה שאמרו כי לא קיים כלל מאבק מעמדי, עתידים לגלות כי המאבק המעמדי קיים ובעוצמה מלאה.

אינני רוצה לטעת בכם כל אשליות, כאילו צפוי מאבק קל. זה יהיה מאבק קשה מאוד. אבל המאבק אכן יתרחש, מפני שהוא יפרוץ בשל בעיות יסודיות. הוא יפרוץ עקב השאלה כיצד חיים בני העם הסובייטי. הם כבר יודעים איך הם חיים, וזה לא מוצא חן בעיניהם. הם בשום פנים ואופן לא רוצים לחיות רע יותר, וזה מה שיקרה כאשר לא יהיה יותר פיקוח על המחירים. בינתיים הוסר הפיקוח רק מחלק מהמחירים, וכבר הם עלו פי עשרה ופי שנים-עשר.

ההתארגנות המחודשת של הקומוניסטים

אני מבקש לומר דבר מה על המפלגה הקומוניסטית של ברית המועצות. מבחינה היסטורית היא מילאה תפקיד שאי-אפשר לתפוס אותו במונחים של מפלגה פוליטית רגילה. מה שהיא עשתה היה התפתחות היסטורית ברוסיה הצארית אחר כך בברית המועצות.

אתן לכם דוגמה. כאשר הייתי חייל בחיל הרגלים, לא שמעתי אף פעם מישהו מהקצינים אומר לי או לחייל אחר: "דמוקרטים ורפובליקאים, קדימה!" אבל זה בדיוק מה שקרה במלחמת העולם השנייה כאשר הצבא האדום היה בעיצומו של קרב, והקומיסרים הפוליטיים קראו: "קומוניסטים, קדימה!" והיה עליהם להוביל את ההתקפה. שלושה מיליון חברי מפלגה מתו במלחמה זו.

***

המפלגה הזאת היא שהייתה עמוד השידרה של הסוציאליזם בברית המועצות. אם לא היו סכסוכים לאומיים ב-15 הרפובליקות ובין 120 הלאומים השונים, הרי זה בזכות המפלגה הקומוניסטית, שהייתה מושתתת על אינטרנציונליזם, ושדאגה לבלימתם של כוחות לאומניים קיצוניים. כעת ב"דמוקרטיה" של גורבצ'וב, הותר לגביהם הרסן.

לדעתי, אחת הבעיות הגדולות ביותר נעוצה בכך שהחברים הסובייטים התעלמו מאחת האזהרות היסודיות של לנין, כי בתקופה שבה שולטות המפלגה במדינה הסכנה העיקרית היא קרייריזם ושחיתות מבפנים.

המפלגה הקומוניסטית של ברית המועצות הוצאה אל מחוץ לחוק בצו של ילצין. המזכיר הכללי של המפלגה הקומוניסטית נטש את תפקידו ברגע גורלי זה, הודיע על התפטרותו, וקרא למפלגה להתפרק מרצונה.

כך שהמצב כעת הוא שפעילותה של המפלגה הקומוניסטית אסורה על פי חוק. נגזלו ממנה כל נכסיה, כספיה, בנייניה, בתי הספר שלה, העיתונים שלה, ואפילו מכונות הכתיבה נלקחו ממנה. פשוטו כמשמעו, אין לה היכן להתכנס כעת. כל זאת כאשר שום בית משפט ושום גוף משפטי אחר לא החליט על כך.

אף-על-פי-כן, הולכת ומתהווה תנועה לארגון מחדש של המפלגה הקומוניסטית. עקב המצב שנוצר יהיה צורך לארגן מחדש מפלגה קומוניסטית בכל אחת מהרפובליקות. הן לא יהיו מה שהיו בעבר, כלומר מאוחדות במפלגה אחת, המפלגה הקומוניסטית של ברית המועצות. מצבה של כל מפלגה יהיה שונה, בהתאם לנסיבות. בעוד ארגוני המפלגה ברוסיה ובכמה רפובליקות שבמרכז אסיה הולכים ומתחזקים, נאלצים הקומוניסטים בארצות הבלטיות, בחלק מאוקראינה המערבית, בארמניה ובגרוזיה לפחות במחתרת.

* * *

לסיום, הייתי מבקש לספר לכם על התפתחות שלדעתי היא מעודדת מאוד.

בנובמבר 1991, בפעם הראשונה זה 74 שנים, לא ציינה הממשלה את יום השנה למהפכה. איש לא עמד במרפסת שמעל המאוזוליאום של לנין. הכל נעשה על מנת למחות את זכר המהפכה מתודעת האנשים.

סובייט הפועלים של מוסקבה, שהוקם ביולי 1991 על ידי נציגי 200 מפעלים, פירסם כרוז והפיץ אותו בכל רחבי העיר. והתוצאה הייתה ש-100,000 בני אדם גדשו את הכיכר האדומה.

הייתה התרגשות רבה, והייתה נחישות. הסיסמאות היו "הלאה ההפרטה", "הלאה הקפיטליזם", "הלאה ילצין" וכדומה. כאשר הם נהרו לכיכר האדומה, הם קראו: "לנין, לנין, לנין".

המפלגה הקומוניסטית המתארגנת מחדש תדאג לכך שלא ידבקו בה מאפיינים שליליים, האחראים להתמוטטות המפלגה הקומוניסטית הוותיקה. היא תהיה קטנה הרבה יותר, אך היא תהיה דומה הרבה יותר למפלגה הקומוניסטית שמילאה תפקיד מרכזי בתולדות ברית המועצות. המסורות הדגולות של המפלגה הבולשביקית והמפלגה הקומוניסטית של ברית המועצות לא יאבדו.

אילו ביקשתי ליצור רושם כי זו תהיה דרך חד-סיטרית, כי הניצחון יהיה קל, לא הייתי אומר לכם את האמת. איני יכול לומר מתי תתחיל רוח חיים לשוב ולפעם באנרגיה המהפכנית שהידלדלה. כל שאני יודע הוא, שהתהליך כבר החל.

כעת התמונה ברורה פחות או יותר. כעת הם זקוקים לעזרתנו. אנו חבים חוב גדול לעם הסובייטי ולקומוניסטים הסובייטים. כעת, לדעתי, זה הזמן שעלינו לגמול להם במעט שאנו יכולים, וזה יהיה עידוד רב לגביהם.

הוועדה שהוקמה, הוועדה להגנת זכויותיהם של הקומוניסטים, חייבת להקים וועדי סולידריות בכל רחבי העולם. זהו המאבק שלנו כשהם הוא שלהם.

* * *

ב-2005, ערוץ 4 הבריטי הפיק סרט תיעודי בשם "Death of a Nation", המובא להלן בשישה סרטונים, המתאר את מציאות החיים ברוסיה הפוסט-סובייטית.

מהנאמר בסרט: תוחלת החיים ברוסיה ירדה לאחר פירוק המשטר הסוציאליסטי, והיא עומדת כיום על 56 שנים בממוצע, בדומה לבנגלדש; לפני כעשור, עמדה תוחלת החיים על 63 שנים בממוצע; בשל בעיות בריאותיות, 10 מיליון רוסים הם עקרים; כמחצית מהתינוקות הנולדים ברוסיה מאובחנים כחולים בעת לידתם; ברוסיה יש יותר הפלות מאשר לידות; לפי נתוני ארגון הבריאות העולמי, כמיליון רוסים ימותו מאיידס עד לשנת 2020; במחצית הראשונה של 2005, אוכלוסיית רוסיה קטנה במיליון בני אדם; לפי נתוני הממשלה הרוסית, עד למחצית המאה ה-21, תקטן אוכלוסיית רוסיה בחצי; רבע מהאוכלוסיה חיה מתחת לקו העוני; וכמובן, במוסקבה יש יותר מיליארדרים מאשר בכל עיר אחרת בעולם…

ההשלכות החברתיות של הסיפוח היו הרסניות: הרפובליקה הדמוקרטית הגרמנית (רד"ג), שבתקופת המשטר הסוציאליסטי לא ידעה אבטלה, נאלצה להתמודד עם גל של פיטורים ועם שיעורי אבטלה כפולים מאשר בגרמניה המערבית; שירותים חברתיים, שבעבר ניתנו בחינם או סובסדו, כגון חינוך, מעונות יום לילדים, דיור, הפכו לסחורה בשוק החופשי; תנועות ימין ניאו-נאציות, שהיו בלתי-חוקיות ברד"ג, שהוקמה על בסיס אתוס אנטי-פאשיסטי מובהק, הפכו לתופעה בנוף הפוליטי של הארץ.

מי שמחפש את הברומטר הטוב ביותר למדידת תהליכים חברתיים-פוליטיים, צריך לראות כיצד אלה משפיעים על מצבן של נשים. סעיף 7 בחוקת רד"ג מ-1949 קבע כי "לנשים ולגברים זכויות שוות. כל החוקים והתקנות הפוגעים במעמדן השווה של נשים – בטלים". סעיף 18 בחוקה קבע כי נשים וגברים יזכו לשכר שווה (אותו סעיף בחוקה הסדיר גם, אגב, שכר שווה לנוער!).

אורסולה סיבר, כתבת "פרנקפורטור רונדשאו" המערב-גרמני, פירסמה ב-13.6.1990, פחות משנה אחרי נפילת חומת ברלין, ולפני "איחוד" שתי הגרמניות, כתבה על מעמד האישה העובדת בגרמניה המזרחית. התרגום לעברית פורסם ב"זו הדרך" ב-11.7.1990.

***

נשים עם ילדים הן הראשונות

אינגבור גרליץ ממש לא יכלה לתפוס זאת. "את השיחות הראשונות לקראת פיטורים הם אכן ניהלו עם נשים הרות, עם נשים שהן עדיין בחופשת לידה או עם נשים שהיו חולות לעיתים קרובות". הם – מנהלי המפעל "בנייה לדוגמא ולפיתוח", שבברלין המזרחית. זהו מפעל לדוגמה של ענף הבנייה, שזכה מדי שנה ב"דגל העבודה" ובאותות הצטיינות אחרים. עם פתיחת השווקים, הועמד המפעל בפני בעיות אדירות של ביטול הזמנות, שכן המזמינים יוכלו כעת לקבל את אותם המוצרים במחיר זול יותר במקומות אחרים.

אינגבור גרליץ הייתה אחת מתוך יותר מ-500 עובדים במפעל. "אין ויכוח על כך, שהיה עלינו לצמצם", היא אומרת, "אלא שהראשונים שנזרקו לרחוב היו החלשים ביותר מבחינה סוציאלית. כך, למשל, נוצלה תעודה רפואית זמנית של עובדת, שהיו לה בעיות עצבים, כדי לפטרה. כשקיבלה את הודעת הפיטורים היא לקתה בהתמוטטות עצבים, כמו גם עובדת אחרת, שהייתה בהריון".

מרבית העובדים קיבלו את הגזרות בהכנעה. רק מעטים יצאו נגדן, ביניהם גרליץ בת ה-52. עקב כך מצאה את שמה ברשימת המפוטרים. כל זאת בזמן שבגרמניה המזרחית הייתה תקפה עדיין חוקת העבודה, לפיה מותרים פיטורים רק בתנאי שלמפוטר יסודר מקום עבודה חלופי. אולם כבר מזמן אין מנהלי המפעלים מקפידים על כך. הם אינם מכבדים גם תקנות אחרות, כגון איסור פיטורי נשים בהיריון ונשים שחזרו לאחר שנה של חופת לידה וזכותן לקבל מקום עבודה זהה, בתנאים זהים לאלה שמקודם; איסור פיטוריהן של נשים המגדלות את ילדיהן לבדן עד גיל 3.

למרות זאת, יותר ויותר נשים כאלו מופיעות בלשכות העבודה ויותר ויותר קשה למצוא להן תעסוקה. מנהלי המפעלים אומרים לעובדת החוזרת מחופשת הלידה, חד וחלק: "בשבילך אין עוד תעסוקה".

קלאוס גרן, יו"ר איגוד המובטלים, מספר הוא מוצף מכתבים ממשפחות חד-הוריות ומאימהות לילדים קטנים. "האנשים שלנו מגיבים בחוסר ישע מוחלט, הם אינם יודעים כלל אילו חוקים תקפים עדיין וכיצד עליהם להתגונן". מונח לפניו מכתב של אישה המבקשת עצה עבור ביתה. הבת, הנמצאת בהיריון, שוהה עדיין במסגרת של חניכות בקואופרטיב חקלאי הסמוך לעיר קרל-מארקס-שטאדט [אחרי פירוק גרמניה המזרחית, שונה שמה של העיר לקמניץ – א.ו]. במחצית יולי תסתיים תקופת החניכות שלה, אך המנהל כבר הודיע לה על פיטוריה. זו הייתה, למעשה, הפרה בוטה של החוק, שכן עד ה-1 ביולי עדיין תקף החוק המחייב להמשיך ולהעסיק חניכים לפחות חצי שנה אחרי סיום תקופת החניכות.

התפתחות זו אינה מפתיעה את הסוציולוגיות בריגיט ויכרט מהמכון לסוציולוגיה ולמדיניות סוציאלית במזרח ברלין. ממשאל שערך המכון בקרב 59 מפעלים עולה, שכאשר מנהליהם מדברים על "סרבני תפוקה" ועל "חלשים בתפוקה", הם מתכוונים בראש ובראשונה לנשים.

בגרמניה המזרחית היו גלים שונים של פיטורים, אומרת אריטה קרצ'מר, סוציולוגית העובדת במרכז לשוויון במזרח ברלין. הגל הראשון פגע בעובדי השטאסי (המשטרה החשאית), במשרדי הממשלה ובמנגנוני המפלגה, שהיו מאוישים בעיקר ע"י גברים. עכשיו עולה מספר הנשים הנפלטות מהנהלות מנופחות של מפעלים גדולים וצפוי גל של פשיטות רגל ופיטורים בתעשיית הטקסטיל והמזון, בהן מהוות הנשים יותר מ-80 אחוז מכלל העובדים.

לתעשיית מוצרי הצריכה אין בכלל סיכוי, משום שוועדת התכנון הממלכתית הפלתה אותה בעבר לרעה באורח נפשע. מפעלים מעטים בלבד מצליחים להתחדש תוך הישענות על כוחם-הם, אבל בסופו של תהליך זה בוודאי לא יהיה בטווח הקצר. העזרה, לה ציפו ממפעלים מערב-גרמניים, אינה מגיעה. היצרנים המערביים מחפשים במזרח בראש-וראשונה שוק נוסף למוצריהם. כמה מהמפעלים במזרח – בענפי הלבשה, טקסטיל ועור – כבר עכשיו אינם מסוגלים לשלם משכורות והאחרים, רובם מצמצמים אותן לכדי מחצית. בענפים אלו בלבד נמנו עד סוף חודש יוני 600 אלף הודעות פיטורים.

ממשלת מזרח-גרמניה מגלה חוסר אונים. מה שכן, הוחלט הוא, שעד ה-31.12.1990 יישארו בתוקף החוקים המגינים על האישה העובדת: איסור על פיטורין במשפחה חד-הורית עם ילדים עד גיל 3; חופשת לידה עם תשלום (65%-90% של משכורת נטו) עד 18 חודשים אחרי הלידה; הזכות לעבודה לאחר חופשת הלידה בתנאים הזהים לאלה הקודמים; חופשה בתשלום לבעלי משפחות חד-הוריות בעת מחלת הילד ובמקרה של 3 ילדים – חופשה עד 8 שבועות בשנה; יום חופשה חודשי לאישה.

רגינה הידלבראנט, שרה לעניינים סוציאליים (חברת מפלגת הסוציאליזם הדמוקרטי [לא ברור האם כך נכתב בעיתון המערב-גרמני, או שהייתה טעות תרגום ב-"זו הדרך", אבל הידלבראנט הייתה חברת המפלגה הסוציאל-דמוקרטית, ולא מפלגת הסוציאליזם הדמוקרטי - א.ו]) זכתה בשבחים רבים בעיתונות ארצה על שהצליחה לשמור, ולו באופן זמני, על החוקים הנ"ל. אך נשאלת השאלה, מה יישאר לנשים באופן מעשי בחיי היום-יום שלהן? את הזכות לחופשה בעת מחלת הילד הן כמעט אינן מנצלות, מפחד לאבד את מקום עבודתן – אומרת רנטה גיזלר, יו"ר הארגון הארצי של טקסטיל, הלבשה ועור. כדי שלא "לעוף", רוצות רבות מהן לחזור למקום עבודתן מיד עם תום חופשת הלידה (20 שבועות) ולוותר על "שנת הבייבי".

אותות הזמן ניכרים כבר בעיתוני מזרח גרמניה. ניתן לראות שם מודעות לחיפוש עבודה של נשים המדגישות "בלי ילד"; "מזכירה, ניסיון של 25 שנה, שפות זרות, מחשבים, בלי ילד, מחפשת תחום פעילות חדש" – זו, לדוגמא, לשון מודעה ב"ברלין צייטונג". לגבי גרמניה המזרחית זהו גם שבר תרבותי. כך, למשל, פועלת לשעבר במפעל רדיו-שטרן, בן 3000 עובדים, שהודיע כבר לפני מספר שבועות על פשיטת רגל; היא נשואה, אם לילדים בני 11 ו-3, המתאמצת למצוא עבודה חדשה. "הסיווג המקצועי שלך בסדר וגם שנתון הלידה, אבל הבן הקטן צעיר מדי בעשר שנים", אמרו לה בריאיון לקבלת עבודה.

עד כה היו המפעלים חייבים לדאוג לכך, שיהיו בהם סידורים סוציאליים מיוחדים, בפרט פינות תרבות ופעוטונים לילדי העובדים. החל מה-1 ביולי "משוחררים" המפעלים מהוצאות למטרות אלו. יחד עם זאת, מכינה הממשלה תקנה חדשה האמורה להבטיח את המשך הפעלתם של מעונות לילדים אלה, כלומר גם בעתיד תהיה למפעלים הקצבה לגני ילדים בתחומם. המדינה תממן את צוות העובדים ואת ההוצאות השוטפות, ואילו המפעלים יהיו אחראים להקצאת החדרים ולאחזקתם. אולם, על רקע כל החובות שבהם שקועים מפעלי מזרח גרמניה, יש לצפות שהם ייאלצו לדחות את כל מה שלא קשור בייצור באופן בלתי-אמצעי.

לפני שאתם ממשיכים לקרוא, קצת כדי להיכנס לאווירה, הנה קטע מהסרט (המצוין! לכו לראות!) "אדומים" (1981) של וורן בייטי, המספר את סיפורו של העיתונאי הקומוניסט האמריקאי, ג'ון ריד, שהיה ברוסיה בעת המהפכה, ושפירסם בעקבות זאת את ספרו "עשרת הימים שזעזעו את העולם".

***

מהפכת אוקטובר 1917 הבטיחה לחם לרעבים, אדמה לאיכרים הדלים ושלום למתענים במלחמה. היא בישרה למיליוני אנשים ברוסיה ובעולם כולו, כי את החזון של חברה סולידרית ואנושית, חברה השמה קץ למציאות הקפיטליסטית של אדם-לאדם-זאב, ניתן להתחיל ליישם. זכויות חברתיות כמו הזכות לעבוד, הזכות לדיור, הזכות לחינוך והזכות לבריאות, אותן זכויות שנדרסות כיום, בתקופה של פירוק רשתות ההגנה החברתית והפרטת השירותים הציבוריים, זכויות אלו הפכו לראשונה בהיסטוריה להיות מציאות עבור עמי ברית-המועצות. למרות שהחלה כארץ חקלאית ברובה, הפכה ברה"מ, תוך דור אחד, למעצמה תעשייתית וכלכלית, שבגבורת חייליה ובחייהם של 27 מיליונים מאזרחיה, הביסה את הנאציזם באירופה.

בין הישגי המהפכה ניתן לזקוף עשייה רבה לקידום שוויון הנשים וזכויות המיעוטים (כמו למשל, ביטולן, מיד לאחר המהפכה, של כל התקנות והחוקים שאסרו על הומוסקסואליות והוצאת האנטישמיות מחוץ לחוק). ברה"מ הושיטה סיוע רב לתנועות לשיחרור לאומי באפריקה, באסיה ובאמריקה הלטינית, במאבקן לעצמאות.

בצד ההשגים, היו בתולדות ברה"מ גם נסיגות. הדמוקרטיה הסוציאליסטית בברה"מ, שראשיתה בהבטחה "כל השלטון למועצות!", לא מיצתה את הפוטנציאל שהיה טמון בה. תחת שההתנהלות השלטונית בברה"מ תהיה "דמוקרטית פי מיליון מהדמוקרטיה הבורגנית הדמוקרטית ביותר" (לנין), גילה העם הסובייטי – בייחוד בתקופת סטלין, אך גם בימי הבאים אחריו – כי המשטר נעשה מנוכר ממנו. טעויות ההנהגה הסובייטית, שנבעו בחלקן מהתנאים האובייקטיביים הקשים, בהם התבסס המשטר הסוציאליסטי, ושאליהן נוספו הפשעים שנתבצעו בתקופת פולחן האישיות של סטלין, הכתימו את הסוציאליזם בברה"מ – הן בעיניי המתבוננים מבחוץ (החשופים ממילא לתעמולה אנטי-סובייטית), אך גרוע מכך – בעיניי אזרחי ברה"מ עצמה.

כיום, 88 שנים לאחר מהפכת אוקטובר ו-14 שנים לאחר שהמשטר שקם הודות לאותה מהפכה חוסל, שואלים אותנו, הקומוניסטים, גם שותפינו וגם יריבינו: "אחרי שברית-המועצות שלכם קרסה – מה, בעצם, יש לכם להציע?". ישנם כאלה המסיקים שאין לנו יותר מה להציע, ולכן עלינו לוותר על החלופה ולהצטרף למקהלה הניאו-ליברלית. אחרים שואלים דווקא מתוך עניין אמיתי בשינוי חברתי, מתוך הבנה שאת החברה הקיימת, על תחלואיה וזוועותיה, יש להחליף בסדר חברתי דמוקרטי וצודק יותר, ושהקומוניסטים הם הכתובת לשאלות כאלה. גם לאלה וגם לאלה נשיב, כי לקומוניסטים יש בהחלט מה להציע, והוא – חלופה ערכית לעולם דל בערכים, ויותר מזה – דל בחלופות.

לכאורה נראה, כי נותרנו בודדים במערכה. מפלגות ותנועות שבעבר התגאו, כמונו, בשאיפתם (הכנה או המעושה) למשטר של צדק חברתי, לסוציאליזם, נעלמו ואינן. מהם שהתברגנו, קלטו את 'חוקי המשחק', ואינם מתכוונים לנענע את הסירה יותר מדי. הם מסתפקים בדיבורים בגנות הקפיטליזם החזירי, ובשבחי הקפיטליזם הנאור ("נו, כמו זה שישנו שם, באירופה…"). אחרים הצטרפו בגלוי לצד-שכנגד, וכדי להכות על חטאי נעוריהם הצבועים אדום, הפכו לגדולים שבתומכי המקצצים, המפריטים והעושקים.

אך זו אינה התמונה כולה. חיסול מדינת הרווחה והשתלבות ישראל בגלובליזציה הקפיטליסטית הולידו, אומנם, כניעה בקרב חוגים מסויימים למחשבה האחידה הניאו-ליברלית, אך גם התנגדות חריפה, הלובשת צורות שונות. תוך כדי המאבקים הרבים על דמותה של המדינה – מאבקים חברתיים, סביבתיים ודמוקרטיים – מתחילים המשתתפים בהם לאתגר את האמיתות היסודיות, שבהן מלעיטים אותנו העיתונים, בתי-הספר והאוניברסיטאות. פעילי עמותות חברתיות, המנהלים מערכה יומיומית מול תוכניות ההפרטה השונות, מתחילים לתהות על עצם אופיו של המשטר החברתי המצמיח את המדיניות המעשירה את העשירים. בני נוער, החשים דחייה נוכח תרבות הצריכה הקפיטליסטית, החומרנות והרדידות ששלטון התאגידים מציע, תוהים, האם יש אפשרות לחיות אחרת. ישנו צמא לניתוח ביקורתי, אידיאולוגי, של החברה בה אנו חיים, והמרקסיזם מתגלה מחדש ככלי להבנת המציאות, ולא פחות חשוב מכך – לשינויה.

תפקיד הקומוניסטים בישראל 2005 הוא להיות אלה שעוזרים לחפש תשובות לשאלות הקשות. עשור וחצי שמרנו על הגחלת של חזון החברה האחרת, כאשר סביבנו חגגו את "מות הסוציאליזם" ואת "קץ ההיסטוריה". תפקידנו כיום הוא להשתלב במאבקים השונים – נגד הכיבוש, ההפרטה והגזענות, ולמען הדמוקרטיה, שוויון הנשים ואיכות הסביבה – ולאפשר לתנועה הרחבה למען עולם טוב יותר לרכוש את הכלים שיאפשרו שינוי חברתי. עלינו להפוך את הסוציאליזם, המדריך לפעילותנו, לנחלת כל אלה שמבקרים, מתארגנים ונאבקים. זה לא פשוט. זה דורש ויכוחים עמוקים עם שלל תפיסות מוטעות, ובכלל זה – דעות קדומות אנטי-קומוניסטיות. אך התנאים כיום נוחים יותר מבעבר, והחלופה הסוציאליסטית נראית רלוונטית ולגיטימית בקרב קבוצות הולכות וגדלות של פעילים חברתיים, ובייחוד – בקרב בני-נוער, סטודנטים וצעירים.

איננו יודעים כיצד יראה המשטר הסוציאליסטי בישראל. אנו מניחים שיהיו קווי דמיון בינו לבין המשטרים הסוציאליסטיים שהיו ועדיין קיימים, אך יהיו גם נקודות שוני רבות. ההבדלים ינבעו בחלקם מהתנאים הקונקרטיים השונים, ובחלקם – מהרצון לעשות את הדברים אחרת, טוב יותר. החלופה שלנו היא חלופה ערכית, דמוקרטית, המציבה את האדם במרכז, ולא מודל סטטי שאנו כבולים אליו בעבותות של מסורת היסטורית. עלינו לזכור תמיד לאן אנו רוצים להגיע, אבל גם לא לשכוח שעלינו להכשיר עם אחרים את הדרך המובילה אל היעד הסוציאליסטי.

"הקרב עוד נמשך, עוד מסעיר
הלב, שוב כמו פעם, נרגש
ולנין – עדיין צעיר
אוקטובר – עולה מחדש!"
(מתוך "שוב נמשך הקרב", נ. דוברונרבוב)

ב-20 בנובמבר 1956, שלושה שבועות לאחר שבוצע הטבח, הגיעו לראשונה לכפר קאסם, שהיה נתון בסגר מלא, מבקרים מבחוץ. חברי הכנסת מאיר וילנר ותופיק טובי מסיעת מק"י עקפו את מחסומי המשטרה, שהוצבו בכל הכניסות לישוב, ובדרך-לא-דרך נכנסו לכפר קאסם. במהלך סיורם, שהיה הביקור הראשון בכפר מוכה האבל, האימה והחרדה, הם גבו עדויות מהתושבים.

חברי הכנסת תופיק טובי ומאיר וילנר ניסו לפרסם את הממצאים בתקשורת, אך הצנזורה הצבאית מנעה זאת. לכן פירסם ח"כ תופיק טובי תזכיר, אותו שיגר למאות אישים בישראל.

להלן מובאים קטעים נרחבים מהתזכיר.

***

ב-29 באוקטובר 1956 נרצחו בכפר-קאסם שליד פתח-תקוה ובכפרים אחרים במשולש 51 אזרחים ערבים (גברים, נשים וילדים) בדם קר בידי אנשי "משמר הגבול" הישראלי. 13 נפצעו קשה.

הידיעה על רצח המוני אכזרי זה של אזרחים חפים מפשע, שהגיעה טיפין טיפין ותוך איפול מצד השלטונות, זעזעה והחרידה עד עומק הנפש כל מי ששמע על הפשע המתועב הזה.

נוכח חומרת הפשע, ובניסיון לטשטש ולחפות על האחראים העיקריים לו, פרסמה לשכת ראש הממשלה ב-11 בנובמבר 1956 (ז"א, כשבועיים ימים אחרי ביצוע הטבח) הודעה האומרת, כי ביום 29 באוקטובר 1956, כשהתגברה פעולת הפידאיון… (האמת היא כשהחלה פעולת ההתקפה על מצרים – ת"ט), הוכרז עוצר בכמה כפרים שעל הגבול המזרחי, לשם שמירת חיי אנשי הכפר (?!), ושמירתו הוטלה על גדוד של משמר-הגבול, ותושבי הכפרים שמרו על העוצר שנקבע בין השעה 17.00 בערב עד שעה 06.00 בבוקר. בכפרים אחדים שבו כמה תושבים לביתם לאחר שעות העוצר ונפגעו על-ידי משמר הגבול. עם היוודע הדבר לראש הממשלה, מינה ביום 1.11.56 ועדת חקירה, בראשות השופט המחוזי בנימין זוהר כיו"ר, ראש עיריית חיפה מר אבא חושי ועו"ד א. חוטר-ישי כחברים.

הוטל עליהם לברר:
א. נסיבות המאורעות בכפרים ביום 29 באוקטובר 1956;
ב. מידת אחריותם של אנשי משמר הגבול (קצינים, סמלים וטוראים), ואם יש להעמידם לדין;
ג. הפיצויים שהממשלה חייבת לשלם למשפחות שסבלו עקב התנהגותם של אנשי משמר הגבול.

הוועדה שמעה את עדותם של נציגי הכפרים, של משטרת הגבול, של אנשי הצבא. לפי מסקנות הוועדה הועמדו למשפט צבאי מפקד הגדוד של משמר הגבול וכמה מפקודיו, אשר ביצעו פקודה בלתי חוקית. הממשלה החליטה לשלם מייד לכל משפחה שסבלה סכום של 1000 ל"י כמפרעה, והטילה על ועדת השופט זוהר לקבוע במהירות האפשרית סכום הפיצויים המגיעים לכל משפחה של הנפגעים, וסכום נוסף ישולם לפי קביעת הועדה…

שורות סתמיות ומעורפלות אלה של ההודעה של לשכת ראש הממשלה מכוונות לטשטוש מאורע מזעזע, מאורע אכזרי ביותר, אשר השלטונות בדרג הגבוה ביותר הם האחראים העיקריים שלו.

נוכח העובדה, שהממשלה אוסרת באיסור חמור על פרסום פרטי מאורע זה, אשר אליו מתייחסת ההודעה, ונוכח הפעלתה של הצנזורה בצורה הקטלנית ביותר בכוונה להעלים מדעת הקהל את דבר הטבח הברברי, אני רואה חובה לעצמי להעביר במכתב זה את העובדות כמות שהן, שלמדתי לדעת אותם בעת ביקורי בכפר קאסם ב-20 בנובמבר 1956, יחד עם חבר הכנסת מאיר וילנר.

להלן אני מסור את העובדות המדויקות, כפי שמסרו תושבי הכפר, לרבות אלה שהיו עדים לטבח ושהיו קורבנותיו (פצועים).

בקציר הדמים בכפר קאסם היו 49 הרוגים ו-13 פצועים. בין ההרוגים 12 נשים ובנות, 10 נערים בני 14-17, ו-7 ילדים בני 8-13.

בין קורבנות הרצח היו אבות ואימהות יחד עם בניהם ובנותיהם. ספא ועבדאללה סרסור, בת 45, נרצחה יחד עם שני בניה ג'מעה בן 16 ועבדאללה בן 14. עותמן עבד עיסא בן 30 נרצח יחד עם בנו פתחי בן 12, בדרכם חזרה עם עדרם לכפר. זינב עבד א-רחמן טאהא, בת 45, נרצחה יחד עם בתה בקריה מחמוד טאהא בת 17.

…ואם כי בכפר קאסם הגיעה הברוטליות לשיא, הרי מעשי הזוועה לא צומצמו אך ורק לכפר קאסם.

בכפר טירה נרצח באותו יום פועל שעובד כשומר בשדות, אשר חזר לכפרו מבלי שידע על הכרזת העוצר. שם נרצח גם נימר עבד-אל-ג'אבר בן 60. בכפר טייבה נרצח באותו יום נער בן 14, מחמוד עקב ג'אבן סולטאן, שיצא קרוב לשעה 6 מביתו בשליחות אביו להביא משהו מבית השכן. נער בן 14 מהכפר בקה אל גרבייה נעדר ולא ידוע גורלו עד היום הזה.

זאת תמונת הזוועה אשר הממשלה מנסה בכל האמצעים שבידיה למנוע את פירסומה, למנוע מהציבור לדעת את האמת על מה שהתרחש ב-29 באוקטובר 1956 בכפרי המשולש.

אני מוצא לנכון להביא עובדות אלה לידיעת הציבור באמצעות מכתב זה, לאחר שזרועות הממשלה השונות מנסות להשתיק ולטשטש את מעשי הזוועה. הצנזורה החמורה אוסרת את פרסום העובדות בעיתון. מסיעת המפלגה הקומוניסטית נמנעה הזכות הפרלמנטרית האלמנטרית להעלות פרשה זו על סדר יומה של הכנסת. כשחברת הכנסת אסתר וילנסקה, באחד הדיונים בכנסת ביום שלישי שעבר, 13 בנובמבר 1956, התעכבה על הפרשה הזאת, נשללה ממנה רשות הדיבור וכל מה שדיברה בנוגע לפרשת כפר קאסם נמחק באופן שרירותי מהפרטיכל.

על כן, מתוך מילוי חובתי האנושית, חובתי כנבחר ציבור לכנסת, חובתי כלפי עם ישראל, כלפי המוני העם הערבי בישראל, כלפי תושבי כפר קאסם, שביקשו להשמיע את זעקתם אל דעת הקהל, הנני שולח מכתב זה וקורא לכל אדם ישר ובעל מצפון לפעול נגד מעשה הרצח ולהרים את קולו נגד מדיניות הממשלה כלפי האוכלוסיה הערבית בארץ. מדיניות הדיכוי והממשל הצבאי, מדיניות המטפחת יחס הפקרות כלפי התושבים הערבים, שנגדם הכול מותר.

הממשלה בהודעתה מנסה להסיר מעצמה את האחריות לטבח המתועב של עשרות אזרחים ערבים שלווים ולהטיל את האשמה רק על "מפקד הגדוד של משמר הגבול וכמה מפקודיו, אשר ביצעו פקודה בלתי חוקית".

אין ספק שאת אנשי משמר הגבול האחראים הישירים לביצוע הפשע המתועב – יש להעמיד לדין [ולהענישם] בכל חומרת הדין. אולם לא רק מבצעי הפשע הישירים הם האשמים. האשמים העיקריים הם האחראים למדיניות הרדיפות כלפי האוכלוסיה הערבית, המנהלים את מדיניות הדיכוי הלאומי, מקיימים זה שמונה שנים רצופות את הממשל הצבאי האכזרי, המתנהג כלפי האוכלוסיה הערבית כאל אוכלוסיה עויינת, חסרת זכויות, כאל אוכלוסיה שיש לרדוף אותה ולדכא אותה. מעשה הרצח המתועב בכפר קאסם הוא פרי המדיניות הרשמית של הממשלה כלפי האוכלוסיה הערבית, הוא פרי ההפקרה המתמדת של זכויות האוכלוסיה הערבית על-ידי השלטונות, הוא פרי החינוך השוביניסטי לגבי האוכלוסיה הערבית, אשר מטפחים אותו ראשי השלטון במדינה.

כל אדם ישר ובעל מצפון אינו יכול שלא להתקומם נגד הרצח המתועב של עשרות אזרחים ערבים שלווים בכפר קאסם בידי "שומרי החוק והסדר", בידי נציגים רשמיים של השלטונות. פשע זה אינו גדר של "פגיעה בכמה אזרחים" כפי שהודעת הממשלה מגדירה אותו. זהו פשע המזכיר את זוועות הנאצים כלפי יהודים ועמים אחרים באירופה בימי מלחמת העולם השנייה, המזכיר את הכפר הצ'כוסלובקי לידיצה [כל תושבי הכפר נטבחו בידי הנאצים ביוני 1942].

רצח המוני של אזרחים ערבים הוא איום חמור על האוכלוסיה הערבית בישראל, החרדה לגורלה, לעצם קיומה. פשע זה הוא פשע כלפי כל העם בישראל. פשע זה אינו בגדר עניין פנימי בלבד של ישראל. המצב של היום במזרח-התיכון, פשע כפר קאסם הוא בגדר שערוריה בינלאומית, הממיטה אסון על היחסים היהודיים-ערביים במזרח התיכון.

אנו קוראים לכל בעלי המצפון, לכל האנשים הישרים, לא לשבת בחיבוק ידיים נוכח הרצח המתועב בכפר קאסם.

אני פונה אליך בקריאה להשמיע את מחאתך נגד הפשע המתועב. אם יצליחו מבצעי הפשע והאחראים לו להשתיק את מעשה הזוועה הזה, הם רק יוסיפו חטא על פשע, הם יזיקו קודם-כל לישראל, לעניין עתידה במזרח-התיכון.

אני תקווה, שהאנשים הישרים, בעלי המצפון, שוחרי שוויון הזכויות, אחוות העמים והשלום, לא יתנו לקשר השתיקה להצליח וייאבקו בכל כוחם לעריכת חקירה ציבורית פומבית, לגילוי כל האחראים והאשמים ולהעמידם לדין אזרחי פומבי. ומעל לכל, יש לשים קץ למדיניות הממשלה כלפי התושבים הערבים, מדיניות ההפליה, הדיכוי, הממשל הצבאי ורמיסת החירויות הדמוקרטיות והזכויות האלמנטריות של האזרח הערבי.

אני מצפה לפעולה מתאימה מצידך, ואודה לך, אם תודיעני על כך.

בכבוד רב,
תופיק טובי, חבר הכנסת