מבט משמאל

כשעוצמים את עין ימין, אז הצד השמאלי של המוח מתאמץ יותר. עובדה.

וועדי עובדים ותנועת הפועלים

with one comment

מאת סי. ווב (C. Webb).

פורסם במקור באנגלית בגיליון מס' 18 (אביב 2008) של "Dyanmic", ביטאון ברית הנוער הקומוניסטי של ארה"ב (Young Communist League, USA).

* * *

בחברה בה אנו חיים, רק לעיתים נדירות ניתן לראות את התקשורת או את המערכת הפוליטית מהללים את היתרונות שבוועדי עובדים. גישות אנטי-איגוד-מקצועיות רווחות בחברה ממש כמו גישות אנטי-קומוניסטיות – ואין זה צירוף מקרים בלבד. תפיסת העולם השוללת הקמת וועדי עובדים, כמו גם תפיסת העולם האנטי-קומוניסטית, מונצחת ומשומרת במטרה להחליש ולפלג את מעמד העובדים, ולהרחיק את האנשים מלמצוא פתרונות אמיתיים לבעיות שיוצרת השיטה הקפיטליסטית. למרבה הצער, עובדים רבים, ובמיוחד עובדים צעירים, לא התנסו מעולם במקום עבודה בו קיים וועד עובדים, ולכן יש בידיהם מידע מועט בלבד על מנת לסתור את השקרים וחצאי-האמיתות הנשמעות בתקשורת.

אז מה זה בעצם וועד עובדים?

אם נרצה לפשט את הדברים, אז וועד עובדים הוא למעשה קבוצה של עובדים שלהם הזכות החוקית לנהל משא-ומתן על שכרם ותנאי העבודה שלהם. זה אולי נשמע פשוט, אבל במקומות עבודה שאינם מאוגדים, ובהם שוררת גישה של "מה שהבוס שלי אומר זה מה שקובע", מדובר ברעיון מהפכני ממש.

אם העובדים לא מוגנים על-ידי איזשהו חוזה, שהמעסיק מחויב לכבדו מכוח החוק, הרי שבמקום העבודה הם נתונים לחסדיהם של מנהלי-המשמרות, ראשי-הצוותים והמנכ"לים. הסכם עבודה, המושג על-ידי וועד עובדים, מבטיח לא רק זכויות והטבות, אלא גם מגן על אותם העובדים שלקחו חלק במחאה או בהתארגנות במקום העבודה שלהם.

בסתיו שעבר, לדוגמא, בעת שהייתי סטודנט, עבדתי כמורה בבית-ספר, שבאותו זמן נעשו בו שיפוצים ועבודות תחזוקה. המורים נאלצו ללמד כיתות בזמן שברקע היו רעשים של מקדחות, והדבר הקשה מאוד על התלמידים ללמוד. אחד המורים הגיע לכיתה יום אחד, וגילה כי חתיכה גדולה של טיח נפלה מהתקרה, ולכלוך היה מפוזר על השולחנות והרצפה.

הנהלת בית-הספר ידעה כי התנאים בבית-הספר אינם בטיחותיים, וכי התלמידים מתקשים ללמוד בצורה כזו, אבל לא עשתה דבר בנידון. ההנהלה התחילה לטפל בבעיה רק לאחר שהמורים הגישו תלונה רשמית על כך שחוזה ההעסקה שלהם הופר, ואיימו לפנות לעיתונות המקומית. אלמלא היינו מאוגדים על-ידי וועד עובדים, לא היינו יכולים לעשות דבר מלבד לסמוך על רצון טוב מצד ההנהלה על מנת לטפל בבעיה.

ההבדל העיקרי בין מקום עבודה מאוגד למקום עבודה שאינו מאוגד, אינו נעוץ רק במשכורות הגבוהות יותר ובתנאי ההעסקה הטובים יותר הניתנים לעובדים המאוגדים. ההבדל הוא אותו דבר בלתי-מוחשי, אך מורגש היטב, שמושג על-ידי העובדים במהלך המאבק: כבוד, ביטחון-עצמי ותחושה של "ביחד". ישנה תודעה שכשהעובדים משתפים פעולה אז יש להם כוח, או, כדבריו של מארקס, "מזמן לזמן מנצחים הפועלים, אך לשעה בלבד. התוצאה הממשית של מאבקיהם אינה ההצלחה הבלתי-אמצעית, אלא התאחדות הפועלים המתרחבת והולכת".

תוך כדי המאבק על זכויות יסודיות ועל הטבות, העובדים מפתחים תחושה שהם חלק מתנועה רחבה יותר, שהם חלק ממעמד העובדים. הם מבינים את הקפיטליזם בצורה מעט עמוקה יותר. וועדי עובדים הם הכרחיים משום שהם מאפשרים לעובדים להיאבק במאבקיהם היום-יומיים במקומות העבודה, אך באותו הזמן גם לפתח ולהעמיק את תודעתם המעמדית, את ההבנה כשהם פועלים ביחד כמעמד – אז יש להם כוח.

מהו ההבדל בין וועדי עובדים לבין ארגונים מסוגים אחרים?

כפי שטענו מארקס ואנגלס ב-"מניפסט הקומוניסטי", מקומם המיוחד של עובדים ושל וועדי עובדים במערכת הייצור הקפיטליסטית, גורם להם להוות אתגר ישיר לכוחו של ההון, ולפיכך – בהם טמון הפוטנציאל להיות הכוח המהפכני העיקרי בחברה הקפיטליסטית. כוחם של וועדי העובדים נעוץ בעובדה שהאיגודים-המקצועיים הם ה-קול ה-מאורגן, ב-ה"א הידיעה, של מעמד העובדים.

עם זאת, ברור שעובדים משתתפים בסוגים רבים ושונים של ארגונים: כנסיות, וועדי שכונות, ארגונים קהילתיים, וועדי הורים, קבוצות תרבותיות ואתניות, מרכזי עובדים. ברור גם שלהתארגנויות אלו ישנו מקום חשוב בעיצוב חייהם של האנשים וביציקת תוכן ומשמעות לחיים אלו. כמו כן, התארגנויות כאלו משמשות לעיתים קרובות כבסיס שעליו מתאחדים האנשים סביב סוגיות בוערות, אינטרסים משותפים, אמונה או רקע ומוצא. אך למרות כל זאת – וועדי העובדים שונים בעצם מהותם.

וועדי העובדים הם המוסד היחידי בחברה שלנו שיכול לרכז את משאביהם וכוחם של העובדים בקנה מידה גדול, על-מנת לאתגר באופן ישיר את המעמד השליט. וועדי-עובדים מאחדים את העובדים בהתבסס על התפקיד שהעובדים ממלאים בייצור, וחוצים את גבולות הגזע, המגדר, הנטייה המינית, או השאלה האם מדובר במהגרים או ילידי הארץ. כשמעמד העובדים הוא מאורגן, ביכולתו לשפר את התנאים ולזכות בהישגים, לעצור את הייצור ואת השגת הרווחים, ולנגוס בכוחו של המעמד השליט.

אבל האם ניתן לומר ברצינות שתנועת הפועלים מסייעת לבנות את כוחם של העובדים, בשעה שרק 13% מכוח העבודה בארה"ב מאוגד באיגודים מקצועיים? התשובה היא כן! המציאות היא שכשעובדים מאוגדים זוכים בהישגים, הם עוזרים להיטיב את תנאיו של כלל מעמד העובדים. חבריי, המועסקים כמורים בבתי-ספר שאין בהם וועד עובדים, מודעים לכך היטב – הם מרוויחים ישירות מהמאבקים שאנו מנהלים אצלנו, משום שבתי-הספר שלהם נאלצו להעלות את השכר וההטבות למורים, במטרה לעמוד בסטנדרט שהציבו המורים המאוגדים.

למרות היקפה הלא-גדול של העבודה המאורגנת, וועדי העובדים ממלאים תפקיד מוביל במאבקים המקומיים למען הסכמי עבודה טובים יותר, וכן במערכות לאומיות ובינלאומיות למען שירותי בריאות נגישים, זכויות מהגרים, הגנת הסביבה והשגת שכר שניתן להתקיים ממנו. לא משנה מי את/ה או איפה את/ה עובד/ת, תנועת הפועלים השיגה הישגים שמיטיבים איתך ישירות: זכויות פנסיה ופרישה, חופשות מחלה, יום עבודה בן 8 שעות, הטבות לבני-הזוג, הגנה מפני הטרדה מינית במקום העבודה, וזכויות רבות אחרות.

"אבל דוד שלי חבר הסתדרות והוא אמר לי ש…"

מי לא מכיר את הטענה שוועדי העובדים הם מושחתים, המגינים רק על עובדים עצלנים, ושהם מנוהלים על-ידי "מפא"יניקים אשכנזים זקנים"? מי לא שמע פעם שוועדי עובדים הם "שריד מן העבר", השייך לתקופה ישנה של מפעלי-תעשייה גדולים, אך לא לעידן המודרני בו אנו חיים כיום?

בשעה שבהחלט ניתן למצוא דוגמאות לוועדי עובדים הדומים לתיאור זה (ולמעשה, הדבר נכון לא רק לוועדי עובדים, אלא לכמעט כל ארגון), הרי שהמציאות היא שדימוי זה הינו דימוי שקרי ומעוות, המוצג בצורה כזו מתוך כוונה תחילה. מיליארדי דולרים מושקעים מדי שנה על-ידי חברות ותאגידים במטרה להילחם בעובדיהם המנסים להתארגן. המפלגה הרפובליקנית פעלה בעיקביות על מנת לשחוק, על-ידי חקיקה, את הזכויות שהושגו על-ידי העובדים, ועל-ידי מינוי אנשי ימין שמרנים לתפקידי-מפתח בתחום יחסי-העבודה.

יחד עם זאת, עלינו להיות מסוגלים להתמודד ברצינות עם הספקות שיש לצעירים כיום לגבי וועדי עובדים, ואי אפשר להאשים בכל דבר את המגמה האנטי-איגוד-מקצועית הקיימת בחברה. בתנועת הפועלים אכן הייתה היסטוריה של הדרה. מנהיגים בתנועת הפועלים, ולעיתים אף חלקים מחברי השורה, אכן תמכו במועמדים ובהסכמי עבודה, או נקטו בעמדות, העומדות בסתירה לבניית תנועת רחבה.

לנין, בספרו "מחלת הילדות של השמאליות בקומוניזם", ניגש לטפל בשאלה וותיקה הנשאלת לעיתים קרובות: האם אותם פעילים המגדירים עצמם רדיקלים, מתקדמים או מהפכניים, צריכים לעבוד בתוך איגודים מקצועיים ריאקציוניים ושמרניים? תשובתו הייתה פשוטה: קומוניסטים צריכים לפעול "בכל מקום שבו נמצאים ההמונים… האיגודים המקצועיים והקואפרטיבים של העובדים הם אותם המקומות בהם ההמונים מצויים". למעשה, לנין אף טען כי הפעילות במסגרת האיגודים המקצועיים הריאקציוניים היא חשובה אף יותר מאשר הפעילות באיגודים אחרים, שכן אחרת ישנו חשש לנתק ולבידוד מהמאבקים הממשיים של חלקים נרחבים ממעמד העובדים.

הרכב ההנהגה והחברים בתנועת הפועלים מהווה אף הוא אתגר. במהלך 20 השנים האחרונות, היה גידול מתמיד במעורבות ובהשתתפות של נשים, של עובדים לא-לבנים, ושל מהגרי עבודה. חלק מהאיגודים העמידו גבוה בסולם העדיפויות את קידומן של קבוצות מוחלשות, ואילו איגודים אחרים עוד צריכים ללכת כיברת דרך ארוכה בתחום זה. עבורנו, התפקיד הינו לקדם בכל מצב את מעורבותם, כולל בתפקידי הנהגה, של עובדים צעירים, נשים, עובדים להט"ב (לסביות, הומואים, טרנס ובי) ועובדים לא-לבנים. עלינו להתמיד בכך אפילו אם מדובר בוועד עובדים שמרני, שכן אחרת נהיה מבודדים מהזירה בה מתקיימים המאבקים העיקריים. אם איננו מרוצים מאופיו של האיגוד המקצועי שלנו, אז עלינו להיות חלק מהמאבק על דמותו.

חלק מהביקורת על וועדי העובדים מגיעה מתוך חוסר הבנה לגבי עצם משמעותו ותפקידו של איגוד מקצועי. תפקידו הבסיסי והיסודי של וועד העובדים הוא לייצג את חבריו. וועדי עובדים משקפים קשת רחבה של גישות פוליטיות – ביניהן אפילו רפובליקניות! וועדי עובדים לא ממלאים את אותו התפקיד שממלאות המפלגות הפוליטיות, וייתכן שוועד עובדים יידון עצמו לחיסול אם ינקוט עמדות הניצבות בצורה משמעותית שמאלה מהאווירה הכללית בקרב העובדים במקום העבודה שבחרו בו. אין ספק שצריך לדחוף שמאלה את ההנהגה של ארגונים מסוג זה, אבל דחיפה כזו היא אפקטיבית ביותר כשהיא מגיעה מחבריו המסורים של אותו הארגון עצמו.

בשעה שעזבתי את תפקידי כמארגן מקומות-עבודה, והתחלתי לעבוד במקום-עבודה מסודר שהיה בו כבר וועד עובדים, תהיתי ביני לבין עצמי האם אתגעגע להתרגשות שבפעילות למען הקמת וועדי עובדים. בחודשי הראשונים כמורה, עיקר המעורבות שלי בוועד העובדים הייתה להגיע למסיבה שאורגנה על-ידי הוועד לכבוד המורים החדשים.

באוקטובר, פנה אליי אחד המורים וביקש ממני לכתוב מאמר עבור העיתון של האיגוד המקצועי, ולספר על חוויותיי כמורה חדש. הוא ביקש שאכתוב שם מדוע חשוב לי להיות חבר באיגוד. כשהמאמר התפרסם, מורים שבכלל לא היכרתי קודם לכן, ניגשו אליי וסיפרו לי כמה הם אהבו את המאמר שכתבתי, וכמה מעודד זה היה לראות מורה צעיר הפעיל באיגוד.

באותו רגע הבנתי: זה דבר שמעולם לא יכולתי לעשות בתור מישהו מבחוץ, בתור מארגן מקומות-עבודה. עכשיו, כשאני חבר מן השורה באיגוד המקצועי, אני יכול לדבר עם עמיתיי על נושאים הקשורים למקום-העבודה או על פוליטיקה, ולמרות שאני מורה חדש, הם ייחסו משקל לדבריי משום שאני נמצא יחד איתם, "בקו החזית". זה המרקסיזם של חיי היום-יום.

* * *

עדיין אינך מאוגד/ת בהסתדרות העובדים הכללית? להצטרפות נא ללחוץ כאן.

מודעות פרסומת

Written by theleftisright

15 באפריל 2009 בשעה 20:08

תגובה אחת

Subscribe to comments with RSS.

  1. […] עובדים שכירים מאשר בעלי-הון. אבל זה לכשעצמו לא מספיק. העובדים חייבים להיות מאוגדים ולפעול בצורה מאורגנת כדי …. לכן חשובה התארגנות עובדים והקמה של איגודים מקצועיים, […]


להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: