מבט משמאל

כשעוצמים את עין ימין, אז הצד השמאלי של המוח מתאמץ יותר. עובדה.

מאבקנו הפוליטי-רעיוני לאור הנסיון ההיסטורי

leave a comment »

הרצאת החבר מאיר וילנר במושב ה-17 של מליאת הוועד המרכזי של המפלגה הקומוניסטית הישראלית (26 באוקטובר 1979).

מתוך הספר "60 שנה למפלגה הקומוניסטית הישראלית", בהוצאת מק"י, תל-אביב-יפו, 1980.

* * *

במלאות 60 שנה למפלגתנו נתרכז בניתוח כמה היבטים של ההתפחות בארץ מאז הקמתה של מדינת ישראל.

1.
מפלגתנו הקומוניסטית נשאה בכל תולדותיה, בכל התנאים, את דגל המאבק נגד האימפריאליזם, לעצמאות לאומית, לשלום ולקידמה חברתית. לאחר מלחמת העולם השניה והקמתו של ארגון האומות המאוחדות העלתה המפלגה את התביעה להעביר את בעיית פלשתינה לאו"ם, כדי להיעזר בו, ובמיוחד במדינות המתקדמות ובראשן ברית-המועצות הסוציאליסטית, במאבק לשחרור מהשלטון הבריטי הזר.

המפלגות הציוניות העדיפו הסכם עם בריטניה וחידוש הברית עמה נגד התנועה הלאומית הערבית. אולם, כאשר הדבר לא ניתן יותר בגלל התמורות ביחס-הכוחות בין המעצמות האימפריאליסטיות, הן העדיפו שלטון אנגלו-אמריקאי משותף. לבסוף, החליפו אימפריאליזם אחד בשני והפכו לגרור אמריקאי.

התנועה הציונית מעולם לא לחמה באימפריאליזם. מאז הקמתה ועד היום הזה היא שותפה לו במאבקו הגלובלי נגד תנועות השחרור הלאומי ונגד הסוציאליזם והקומוניזם.

מדיניות זו של הנהגות המפלגות הציוניות סכרה את שאיפתם הכנה של המוני-העם הרחבים – ביניהם חברי מפלגות ציוניות – לעצמאות לאומית, לשחרור מהשלטון הקולוניאלי בארץ.

הוויכוח שהתנהל במפלגות הציוניות בין ה"לויאליסטים" וה"אקטיביסטים" לא היה על המטרה המדינית, אלא על הטקטיקה, על הדרכים לחידוש הברית בין האימפריאליזם הבריטי לבין התנועה הציונית. גם בזמן שה"אקטיביסטים" מטעם ה"הגנה" (הכוח המזויין של ההסתדרות הציונית בזמן המנדט הבריטי) ביצעו פעולות נגד מוסדות בריטיים – המטרה היתה ללחוץ על השלטון הבריטי ולשכנעו בכדאיות הברית עם הציונות.

בעצם הימים ההם (1940) כתב בטאון ה"הגנה", "החומה": "תכלית מאבקנו אינה לגרש את הבריטים מן הארץ. מטרת המאבק היא לחדש את הברית עם אנגליה… אין אנו מכירים באף אינטרס אחד מנוגד בינינו לבין בריטניה. אין לנו כל עניין בהחלשת עמדתה של בריטניה בעולם או במזרח-התיכון או בארץ-ישראל".

מנהיג ציוני אמריקה דאז, נחום גולדמן, הכריז בניו-יורק ב-24 באוקטובר 1946: "הציונים מוכנים לתת לבריטניה זכויות מלאות להקמת בסיסים צבאיים, ימיים ואוויריים בפלשתינה, תמורת הסכמתה להקמת מדינה יהודית עצמאית ב-65 אחוזים משטחה של פלשתינה. הקמת בסיסים בפלשתינה תוצע גם לארצות-הברית, אם תוכלנה ותרצינה לקבל על עצמן תפקידי הגנה שם. הגשת שאלת פלשתינה לארגון האומות המאוחדות רק תגרום להשהייה נוספת".

ראש מטה ה"הגנה", משה סנה, הטיף באותם ימים באותה רוח במאמרים ב"הארץ" וב"אשנב" (בטאון ה"הגנה"). ב"ספר תולדות ההגנה" (כרך שלישי, חלק שני, עמ' 840) מובאות עמדותיו כלהלן: "בראשית 'תנועת המרי' כתב הרמ"א (ראש המטה הארצי של ה'הגנה') משה סנה: 'אנחנו איננו רואים כל ניגוד בין עלייה המונית ומדינה עברית ובין בסיסים בריטיים רחבים וחזקים בארץ זו; אדרבא, אנו רואים אותם בעין יפה'. ואפילו בעיצומו של המאבק (נגד "הספר הלבן" הבריטי לגבי פלשתינה – מ. ו.) בחורף תש"ו (1946), חזרו דבריו והזהירו כי 'אין זו מרידה יהודית או הכרזת מלחמה על השלטון הבריטי…' ".

מ. שרתוק (שרת), מנהל המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית באותה תקופה, אמר בכינוס נציגי סניפי מפא"י (27.3.47): "איננו אצים לאו"ם… אמריקה מעוניינת בנו במזרח-התיכון. קשה לנו להסביר את ענייננו לברה"מ…".

גולדה מאירסון (מאיר) הכריזה באסיפה פומבית בתל-אביב (28.3.47): "לא באשמתנו מובא עניין הארץ לאו"ם – חיפשנו כל דרך בכדי להגיע להסכם עם אנגליה…".

ידועה עמדתו של ד. בן-גוריון אשר הכריז בפני ועדת החקירה האנגלו-אמריקאית ב-1946: "אם תסכים בריטניה למדינה יהודית בחלק של א"י – אנו מוכנים להעניק לה בסיס נגד רוסיה… אין אנו תובעים את יציאתו של הצבא הבריטי מן הארץ". (ריצ'רד קרוסמן, חבר הוועדה, בספרו "שליחות פלשתינאית").

מנהיג אחר של מפא"י, פנחס לוביאניקר (לבון) אמר בסוף מאי 1947: "אולי אינטרס אחר אבל לא האינטרס היהודי והציוני תובע להוציא את הצבא הבריטי".

זו היתה גם עמדתו של "השומר הצעיר". "משמר", בטאון "השומר הצעיר", כתב ב-14 באפריל 1947: "אסור לנו להופיע, אסור לנו לסייע, אם במישרין, אם בעקיפין, לרעיון שא"י בשלה כבר בשלב זה לעצמאות".

מנהיגי הרביזיוניסטים (שיורשיהם אצ"ל ו"חרות") נקטו אותה עמדה. כך הכריז א. גרינברג, מנהיג סניף המפלגה הרביזיוניסטית באנגליה (ב-21 באוגוסט 1946): "חובתנו לשכנע את האנגלים והאמריקאים, כי דווקא מבחינה אסטרטגית ישוב יהודי בן-חורין בא"י, הוא חיוב ולא שלילה במאבק בין העולם האנגלו-סקסי והרוסי… עלינו לשכנע את האנגלים בהשקפה של הזדהות האינטרס הצבאי הבריטי והתביעה הציונית… עלינו להיות חוליה בשרשרת האנגלו-אמריקאית. וב-4.10.1946 כתב "המשקיף", בטאון המפלגה הרביזיוניסטית בארץ: "אנו שואפים לברית עם האימפריה הבריטית ולא עם ארצות אסיה ולא עם הפדרציה הרוסית".

האיבה לברה"מ והשירות לאימפריאליזם הם שהנחו את מנהיגי המפלגות הציוניות בהתנגדותם להעברת שאלת פלשתינה לאו"ם. לאחר שהתברר כי המעמד הבינלאומי של בעיית פלשתינה והמצב הפנימי בארץ אילצו את בריטניה להעביר את הבעייה לאו"ם, וכי אי-אפשר להמשיך בפשטות במנדט הבריטי – אצו המנהיגים הציוניים אל האימפריאליזם האמריקאי.

בניגוד לכל המפלגות הציוניות ולהנהגה הערבית הריאקציונית, אשר חיפשו דרך להסכם עם האימפריאליזם, התייצבו הקומוניסטים היהודים והערבים, המפלגה הקומוניסטית הפלשתינאית והליגה לשחרור לאומי (ארגון הקומוניסטים הערבים בארץ בשנים 1944-1948), על בסיס אנטי-אימפריאליסטי עקבי. לחמנו לעצמאות לאומית, תבענו לבטל את המנדט הבריטי, להוציא את הצבא הבריטי מן הארץ. עם הפיכתה של פלשתינה במרוצת השנים לארץ דו-לאומית, בעלת שני עמים, ערבי ויהודי, קראנו לכבד את זכותם של שני העמים להגדרה עצמית ולעצמאות לאומית. בכך ביטאנו את האינטרסים הלאומיים האמיתיים של העם היהודי ושל העם הערבי בארצנו, ואת האינטרס הכללי של המאבק האנטי-אימפריאליסטי לשלום, לעצמאות ולקידמה חברתית.

משלחת המפלגה הקומוניסטית הפלשתינאית, בהופעתה בפני ועדת החקירה האנגלו-אמריקאית (1946) קבעה: "בעיית פלשתינה אינה ניגוד אינטרסים בין היהודים והערבים. האנטגוניזם שנוצר הוא פרי הסתה ותככים מצד האימפריאליזם הבריטי במשך 28 שנה". המשלחת הקומוניסטית התריעה: "במקום ביטול המנדט הבריטי וקידום עצמאותה של ארצנו נעשים נסיונות להקים שלטון אנגלו-אמריקאי המכונה 'נאמנות אנגלו-אמריקאית'… פירושו של הסדר כזה אינו אלא הגברת הדיכוי הקולוניאלי".

משלחת המפלגה הקומוניסטית, שהתבססה על החלטות הוועידה ה-9 של המפלגה (ספטמבר 1945), אמרה עוד: "אנו תובעים את ביטולו של המנדט הבריטי והעברתה המיידית של בעיית פלשתינה למועצת הבטחון של האו"ם. זוהי הדרך היחידה להבטחת עצמאותה של ארצנו ולמניעת הפרת השלום בתוכה…".

הנצחון על גרמניה הנאצית ויפאן האימפריאליסטית, בו מילאה ברה"מ את התפקיד המכריע, החליש את השיטה הקולוניאלית של האימפריאליזם ונתן תנופה כבירה למאבקם של העמים הקולוניאלים לשחרור לאומי, ובכלל זה למאבק העמים באזורנו. התרבו הניגודים בין המוני-העם הערבי הפלשתינאי והמוני העם היהודי, שהתהווה בארץ, לבין השלטון הקולוניאלי הבריטי. ההמונים היהודים והערבים שאפו לשהתחרר מהשלטון הבריטי הזר. כתוצאה מכל אלה נאלצה ממשלת בריטניה להעביר את שאלת פלשתינה לאו"ם.

בהופעתה בפני הוועדה המיוחדת של האו"ם לפלשתינה, שבאה לארץ ביולי 1947, אמרה משלחת המפלגה הקומוניסטית: "בעיית פלשתינה אינה הניגוד היהודי-ערבי. זוהי שאלה של ארץ קולוניאלית משועבת לשלטון זר וצמאת חופש. הבעייה האמיתית של פלשתינה היא בהתנגשות האינטרסים בין האימפריאליזם הבריטי ותושבי הארץ הזאת, ערבים כיהודים". ולהלן: "המפלגה הקומוניסטית סבורה שכל פתרון פוליטי, כדי שיתקבל על המוני-העם הרחבים של שני העמים בארץ, ימלא את שאיפותיהם הלאומיות הצודקות ויהיה תואם את האינטרסים המשותפים שלהם, חייב להיות מבוסס על שני העקרונות הבאים:

1. עצמאות מלאה של הארץ, ז"א: א. ביטול המנדט; ב. הוצאת הצבאות הזרים; ג. ביטול השלטון הכלכלי של המונופולים הזרים.

2. הכרה בזכותם של שני העמים לעצמאות בפלשתינה אחידה, חופשית ודמוקרטית, מושתתת על עקרון שוויון מלא של זכויות אזרחיות, לאומיות ופוליטיות".

המפלגה הקומוניסטית העדיפה, שהעצמאות של שני העמים תהיה במסגרת דו-לאומית אחידה, תוך שוויון-זכויות מלא. ברם, בתשובה לשאלות חברי ועדת האו"ם, הבהירה המשלחת: "החוקה העתידה יכולה לשאת צורה זו או אחרת, ששני העמים יסכימו עליה… מפלגתנו מצדדת בפתרון דו-לאומי, על בסיס ארץ אחידה בתנאים של עצמאות מלאה. יחד עם זאת פתרון פדרטיבי, המבוסס על הסכם בין העמים, על שוויון-זכויות מלא לשניהם ועל עצמאות מלאה יספק אף הוא, לפי דעתנו, את האינטרסים המשותפים שלהם ואת שאיפותיהם הלאומיות".

כך העלתה המפלגה הקומוניסטית את האפשרות של הקמת פדרציה של שתי מדינות, יהודית וערבית. אין כל ספק , שמדינה דו-לאומית או פדרציה יכולו להיות הפתרון הטוב ביותר. אולם האימפריאליזם, הריאקציה הציונית והערבית מנעו את מימוש האפשרות הזאת, הטובה ביותר לשני העמים. בתנאים אלה האפשרות היחידה שנותרה היתה לחלק את הארץ לשתי מדינות עצמאיות, יהודית וערבית. תמכנו באפשרות זו, כי מה היתה האלטרנטיבה? להשאיר את שלטון הידכוי הקולוניאלי הבריטי? להקים שלטון זר בריטי-אמריקאי? כמובן שאלו היו האפשרויות הגרועות ביותר, הן מבחינת האינטרסים והשאיפות הלאומיות של שני העמים בפלשתינה, והן מבחינת האינטרס הכללי של המאבק האנטי-אימפריאליסטי לשלום ולעצמאות העמים.

הליגה לשחרור לאומי ניהלה מדיניות אנטי-אימפריאליסטית עקבית והראתה לעם הערבי הפלשתינאי את הדרך להצלחת המאבק לשחרור לאומי.

בתזכיר ששלחה הליגה לשחרור לאומי ב-10 באוקטובר 1944 לממשלת הלייבור הבריטי נאמר: "בעיית פלשתינה, כמו בעיית כל ארץ קולוניאלית, היא בעיית עצמאותה ושחרורה הלאומי".

הליגה הדגישה בתזכיר את הצורך בשיתוף-פעולה בין היהודית והערבים בארץ למען ההגדרה העצמית והדמוקרטיה.

בחוברת של הליגה לשחרור לאומי, שהופיעה בקיץ 1948 נאמר: "האימפריאליזם הבריטי רצה לפתור את הבעיה הפלשתינאית הרחק מאו"ם, זאת אומרת, הרחק מכוחות השחרור והדמוקרטיה באו"ם ועל בסיס של מיקוח עם ידידו ומתחרהו – האימפריאליזם האמריקאי – על חשבון דמם של הערבים והיהודים. וכאשר האו"ם קיבל את החלטתו ההיסטורית (החלטת העצרת הכללית מה-29 בנובמבר 1947) – פעל האימפריאליזם ועודנו פועל להכשלת ההחלטה. הוא נוהג כך, לא מפני שהוא מתנגד לחלוקה, אלא מפני שהוא יודע, כי ביצוע ההחלטה בדרכי-שלום פירושו חיסול עמדותיו בפלשתינה ושיתוף-פעולה דמוקרטי בין הערבים והיהודים על בסיס של שוויון וריבונות של שתי המדינות… עתה ברור, כי האימפריאליזם הבריטי באופן ישיר ובאמצעות משתפי-הפעולה הערביים והיהודיים, מילא את התפקיד הראשי בגירוש הערבים מהמקומות המיועדים למדינה היהודית. האימפריאליזם מעוניין במדינה יהודית גזענית עם מיעוט ערבי קטן, כדי למנוע שיתוף-פעולה בין הערבים והיהודים בתוך המדינה היהודית ושיתוף-פעולה בין המדינה היהודית והמדינות הערביות השכנות".

ועוד נאמר בתזכיר: "יכולים אנו לתאר לעצמנו, שאילו החלטת האו"ם היתה מתבצעת בדרכי שלום, הרחק מקנוניית האימפריאליסטים הבריטיים והאמריקאיים ועושי דברם בקרב הריאקציה הערבית והיהודית, כי אז לא היה קורה מה שקרה, לא היה מתרחש כל ההרס והחורבן הזה, לא היו כל הקורבנות החפים מפשע, לא היו נהפכים לפליטים מאות אלפי הערבים…".

הליגה לשחרור לאומי קראה למאבק "למען שחרור החלק הערבי של פלשתינה מצבאות הכיבוש והקמת המדינה הערבית בחלק זה של הארץ בגבולות של החלטת האו"ם, ולמען אחדות כלכלית עם המדינה היהודית וחיזוק קשרי הידידות ושיתוף-הפעולה בין העמים היהודי והערבי על בסיס של שוויון וריבונות מלאה".

אכן, אילו היו פני הדברים מתפתחים לפי עמדתם של הקומוניסטים היהודים והערבים בארץ הזאת, כי אז היו שני עמינו כבר מזמן חיים לבטח בשתי מדינות ריבוניות, תוך שיתוף-פעולה בשלום לטובתם-הם ולטובת השלום והקידמה באזור ובעולם.

2.
המנהיגים הציוניים פעלו מתוך נאמנות קיצונית לאימפריאליזם, מתוך חוסר ראיית הנולד ודעות קדומות אנטי-סובייטיות. היום יכולים אנו שוב לרענן את זכרונם של אלה, אשר שכחו או רוצים להשכיח את ההיסטוריה של מדינת ישראל. החלטת העצרת בדבר הקמת שתי מדינות עצמאיות בפלשתינה, ערבית ויהודית, בדבר חיסול השליטה האימפריאליסטית הבריטית הושגה הודות להעברת בעיית פלשתינה לאו"ם, הודות להשתתפותה של ברה"מ בהכרעה, הודות לרצונם העז של המוני-העם היהודים והערבים בשחרור מהשלטון הזר ובעצמאות הלאומית.

הדיונים בעצרת הכללית של האו"ם ובמועצת הבטחון בשנים 1947-1948 בשאלת פלשתינה וההחלטות שנתקבלו, הוכיחו את צידקת הקומוניסטים אשר דרשו להעביר את הבעייה לאו"ם. בניגוד לתחזיות של כל המפלגות הציוניות נקטה ברה"מ – כפי שהערכנו אנו – מדיניות עקרונית, לנינית. מצד אחד, זו היתה עמדה אנטי-אימפריאליסטית של התנגדות לקולוניאליזם, לשלטון הבריטי הזר בפלשתינה. מצד שני, זו היתה תמיכה בזכותם של שני העמים בארץ להגדרה עצמית ולעצמאות לאומית. ואכן אלה הם שני צדדים של אותו מטבע. ברית-המועצות היתה המדינה הראשונה שהכירה דה-יורה בישראל ובאותו זמן המשיכה במאבק למען מימוש זכותו של העם הערבי הפלשתינאי להגדרה עצמית ולהקמת מדינתו העצמאית, בהתאם להחלטת העצרת הכללית של האו"ם. היו אלה המעצמות האימפריאליסטיות, בריטניה וארה"ב, אשר ניסו לבטל את החלטת העצרת הכללית של האו"ם ולחבל בביצועה. לולא חבלתן בביצועה של החלטת העצרת, היתה נמנעת מלחמת 1948-1949. ההחלטה היתה יכולה להתבצע בדרכי שלום, אילו מועצת הבטחון היתה לוקחת על עצמה לבצע בלב שלם את החלטת העצרת. בריטניה וארה"ב מנעו זאת.

אנדרי גרומיקו, הנציג הסובייטי הראשי, אמר בעצרת הכללית של האו"ם, ב-26 בנובמבר 1947, ערב קבלת ההחלטה ההיסטורית: "הצעת החלוקה לשתי מדינות עצמאיות, בלתי-תלויות, אינה מכוונת נגד הערבים (כפי שיש הטוענים). החלטה זו לא באה לפגוע בשום עם מן העמים העיקריים המאכלסים את פלשתינה. נהפוך הוא. לדעת המשלחת הסובייטית, החלטה זו מכוונת לטובת האינטרסים הלאומיים היסודיים של שני העמים, לטובת האינטרסים של העם היהודי ושל העם הערבי".

אנדרי גרומיקו הוסיף ואמר: "משלחת ברה"מ משוכנעת, שהערבים והארצות הערביות עוד ישאו עיניהם למוסקבה, ולא פעם אחת בלבד, בצפייה לעזרתה של ברה"מ במאבקם על אינטרסים לגיטימיים של השתחררות משרידי התלות בזרים".

ההיסטוריה הוכיחה את נכונות הדברים האלה במלואם.

גרומיקו חשף את המדיניות הבריטית אשר התנתה את הסכמתה לביצוע החלטת העצרת שעמדה להתקבל בהסכם בין היהודים והערבים. בריטניה ידעה היטב כי הסכם הוא בלתי-אפשרי. ברה"מ הוקיעה בהתמדה את נסיון האמריקאים לחבל בביצוע החלטת העצרת (שנתקבלה ב-29 בנובמבר 1947) על-ידי הצעתה להטיל "נאמנות בינלאומית" על פלשתינה, במקום להקים שתי מדינות עצמאיות, יהודית וערבית.

כשם שב-1947-1948 ברה"מ לא היתה "נגד הערבים", כך כיום איננה "נגד היהודים". ברה"מ תמכה ותומכת בזכויות הלאומיות של שני העמים בארץ הזאת ומתנגדת להתערבות אימפריאליסטית.

המדינאים וההיסטוריונים הציוניים מנסים לטשטש פרקים חשובים במדיניות האמריקאית. אולם, בלי לדעת את הנסיון ההיסטורי, אי-אפשר להעריך נכון את אשר צפוי בעתיד. חשוב גם היום לזכור ולא לתת להשכיח, כי במארס 1948 הודיע הסנטור אוסטין, נציג ארה"ב באו"ם, למועצת הבטחון, כי ארה"ב רואה צורך לחזור בה מתמיכתה בהחלטת העצרת הכללית מה-29 בנובמבר 1947. הוא הציע להטיל משטר של "נאמנות" מטעם האו"ם על פלשתינה.

נציג ברה"מ, א. גרומיקו, בהופיעו בוועדה המדינית של האו"ם ב-20 באפריל 1948, נאבק נגד הנסיונות מצד האימפריאליסטים הבריטים והאמריקאים למנוע את הקמתן של שתי מדינות עצמאיות. הוא אמר: "הסיבה לכך שמועצת הבטחון לא נקטה אמצעים להגשמת החלטת העצרת הכללית היא בכך, שמדינות אחדות, ובראשן ארה"ב, עלו מכבר על הדרך המוליכה לביטול ההחלטה שאושרה… מאז שהעצרת קיבלה את ההחלטה על פלשתינה, ממשלת ארה"ב לא זו בלבד שלא גילתה כל דאגה לביצוע ההחלטה, אלא שבפרק זמן זה הכינה במקום ההחלטה שאושרה תוכנית חדשה משלה… רבים, ובכללם גם האמריקאים, ציינו, כי עמדתה של ממשלת ארה"ב בשאלת פלשתינה מכוונת למעשה לביטול החלטת העצרת".

א. גרומיקו חשף את הסיבות האמיתיות לנסיגה בעמדה האמריקאית: "גלוי וידוע לכל, שהחלטה זו של ממשלת ארה"ב הוכתבה על-ידי צרכי הנפט והאינטרסים הצבאיים-האסטרטגיים של ארה"ב, שמאחוריהם עומדים חוגים מסויימים רבי-השפעה באמריקה, המנסים להפוך את פלשתינה לבסיס צבאי-אסטרטגי לעצמם, ובחינה כלכלית – לקולוניה אמריקאית למחצה. כאן ההסבר להחלטת ממשלת ארה"ב לסגת מחלוקת פלשתינה ולהגיש הצעות חדשות על משטר נאמנות מטעם האו"ם".

ולגבי החבלה מצד בריטניה אמר גרומיקו: "מאורעות הדמים בפלשתינה המתרחשים בשעה זו, הם במידה רבה תוצאת ההתנהגות הבריטית מאז החלטת העצרת. התנהגות זו הוכתבה על-ידי הרצון להכשיל את ההחלטה. ההתנהגות הבריטית גם עודדה את כל אותם הגורמים במזרח-התיכון שאף הם מעמידים לעצמם מטרה לסכל את ההחלטה".

הנציג הסובייטי, ס. ק. צאראפקין, אמר בוועדה המדינית (3.5.1948): "האינטרסים האימפריאליסטיים של ארה"ב ובריטניה סותרים את האינטרסים האמיתיים והיסודיים של העם היהודי והעם הערבי בפלשתינה, השואפים לעצמאות לאומית… אין כל ספק, שגם העם היהודי וגם העם הערבי של פלשתינה עומדים על שלב כזה בהתפתחות מדינית, כלכלית וחברתית, שאין לדבר כלל על הטלת משטר נאמנות עליהם בכל צורה שהיא. בהעלותה את ההצעה להטיל משטר נאמנות על פלשתינה הוכיחה ארצות-הברית כי הדיבורים שהיא משמיעה בכל הזדמנות על חירויות האדם, על עקרונות הדמוקרטיה, על זכות ההגדרה העצמית של העמים וכיוצא באלה – אינם אלא מן השפה ולחוץ".

כך לחמה ברה"מ לסיכול המזימות של האימפריאליסטים הבריטיים והאמריקאיים נגד עצמאותם של עם ישראל ושל העם הערבי הפלשתינאי. הודות למאמציה של ברה"מ נכשלה ההצעה האמריקאית להטיל משטר קולוניאלי חדש של "נאמנות" על הארץ.

אך האימפריאליסטים המשיכו וממשיכים בתככיהם עד היום הזה. הם רק משנים את תכסיסיהם, אך מאז ומתמיד – לא אינטרס העמים מעניין אותם.

האימפריאליזם האמריקאי, ככל אימפריאליזם, אינו רואה בעמים אלא מכשיר, אמצעי להשגת מטרותיו האנוכיות. חירות העמים, ריווחתם הכלכלית והסוציאלית אינם מעניינו. האימפריאליזם מוכן לרמוס עמים שלמים, לתמוך בדיקטטורים פאשיסטיים אכזריים ביותר, כדי למנוע מהעמים להיות אדונים לארצותיהם ולאוצרותיהם ולצעוד בדרך ההתקדמות החברתית.

עם ישראל בעצמו התנסה כבר בתהפוכות של האימפריאליזם הבריטי והצרפתי, וכן בתהפוכות של האימפריאליזם האמריקאי, שהוא כיום הגורם הראשי המסכן את העמים באזורנו ומונע מהם שלום ובטחון.

חשוב מאוד לדעת עובדות-יסוד היסטוריות אלו. הן מלמדות, כי למרות היחסים המיוחדים בין שליטי ישראל וארה"ב, למרות שירותן הכל-צדדי, בכל התחומים ובכל חלקי תבל, של ממשלות ישראל למדיניות הגלובלית של האימפריאליזם האמריקאי נגד המדינות העצמאיות והמתקדמות, נגד תנועות השחרור הלאומי באזורנו ומחוצה לו ונגד ברה"מ – עשוי גם האימפריאליזם האמריקאי להתגלות כמשענת קנה רצוץ, כפי שהתגלו כבר בעבר המעצמות האימפריאליסטיות בריטניה וצרפת.

3.
החלטת העצרת הכללית של האו"ם מה-29 בנובמבר 1947 בדבר ביטול המנדט הבריטי, הוצאת הצבא הבריטי והקמת שתי מדינות עצמאיות, יהודית וערבית, נתקבלה רשמית על-ידי ההנהגה הציונית. אולם, היא לא התכוונה כלל להגשימה הלכה למעשה ככתבה וכרוחה. ההנהגה הציונית עשתה הכל כדי להרחיב את הגבולות וכדי למנוע את הקמתה של המדינה הערבית הפלשתינאית בחלק של הארץ שהיה מיועד לה.

מצד שני, ההנהגה הערבית הפלשתינאית הרשמית – היא הוועד הערבי העליון שבראשו עמד הריאקציונר, המופתי הירושלמי, חאג' אמין אל-חוסייני – הביעה התנגדות להחלטת העצרת. ב-1 בדצמבר 1947 החליט הוועד הערבי העליון על 3 ימי שביתה במחאה על החלטת העצרת הכללית של האו"ם. באמצע דצמבר 1947 התכנסה בקהיר הליגה של המדינות הערביות והחליטה לשלוח מתנדבים לוחמים לפלשתינה.

האימפריאליזם הבריטי היה, כאמור, פעיל במיוחד במאמצים להכשיל את ביצועה של החלטת העצרת הכללית של האו"ם. בזאת הודו בשעתו גם המנהיגים הציוניים.

בדו"ח שמסר משה שרתוק (שרת) למנהלת העם ב-12 במאי 1947 הגדיר את המדיניות הבריטית כך: "הם בעד מלחמה בארץ ישראל […] הם סבורים שהמלחמה תחליש את היהודים וגם את הערבים". (פרוטוקולים של מנהלת העם, עמ' 53).

אך לא זו בלבד שבריטניה היתה "בעד מלחמה בא"י", היא גם אירגנה אותה. יש לזכור, שבאותם הימים רוב המדינות הערביות היו עוד תחת שלטון בריטי ישיר או עקיף. אף ד. בן-גוריון העיד, שמאחורי הצבאות שפלשו לארץ כדי למנוע את ביצוע החלטת העצרת הכללית של האו"ם מה-29 בנובמבר עמדה בריטניה הגדולה: "הצבא הערבי הטוב ביותר בזמן ההוא היה הלגיון של עבר-הירדן, שלמעשה עמד תחת פיקוד בריטי וצבא זה חנה בארץ. אנגליה ישבה גם במצרים ובעירק, וקציניה הדריכו או גם ניהלו הצבאות בשתי ארצות אלה". (דברי הקדמה של ד. בן-גוריון ל"תולדות מלחמת הקוממיות", הוצאת "מערכות", 1959, עמ' 39).

ההנהגה הציוניות אף היא נקטה פעולה יזומה, כדי למנוע את הקמתה של המדינה הפלשתינאית העצמאית, כדי לכבוש מקסימום שטחים ולהשאיר מינימום תושבים ערביים. רבות העובדות במהלך המלחמה ורבות התעודות הפוליטיות המוכיחות כי ההנהגה הציונית וממשלת בן-גוריון קיבלו את החלטת עצרת האו"ם בדבר הקמתן של שתי מדינות, יהודית וערבית, רק באורח פורמלי.

ב-1948 נאבק העם בישראל לעצמאות לאומית, לשחרור מהשלטון הבריטי הזר. אולם ההנהגה הציונית וממשלת ישראל בגדו במאבק לעצמאות ובמאוויי העם. הם מכרו את עצמאות ישראל לאימפריאליזם האמריקאי ובשותפות עם הריאקציה הערבית ועל-פי הסכם עם המלך עבדאללה פעלו למניעת הקמתה של המדינה הערבית הפלשתינאית העצמאית. ההנהגה הציונית פעלה לכיבוש מקסימום שטחים וגירוש מקסימום ערבים מן הארץ, והתוצאות ידועות. האימפריאליזם, הציונות והריאקציה הערבית אשמים ביצירת בעיית הפליטים הפלשתינאיים ובמניעת הקמתה של המדינה הפלשתינאית העצמאית.

האימפריאליזם הבריטי – בעידוד האימפריאליזם האמריקאי – הוא שאירגן בעזרת עושי-דברו את המלחמה בפלשתינה ב-1948, כדי להביא לתוהו ובוהו.

קורבנה העיקרי של המלחמה היה העם הערבי הפלשתינאי. נוצרה הבעייה הטרגית והכאובה של הפליטים הפלשתינאיים. הבעייה הפלשתינאית קיבלה חריפות-יתר והיא מרכז הסכסוך הישראלי-ערבי.

בהיווצרותה של בעיית הפליטים אשמים האימפריאליזם הבריטי והאמריקאי. כמו-כן מוטלת האשמה על מנהיגי הליגה של המדינות הערביות וההנהגה הריאקציונית של העם הערבי הפלשתינאי באותה תקופה, אשר סייעו לחורבנו של העם הערבי הפלשתינאי בכך שדחו את החלטת העצרת הכללית של האו"ם ונתנו עצות אחיתופל לעם הפלשתינאי. אולם, גדולה האשמה המוטלת על ההנהגה הציונית הריאקציונית של היישוב היהודי להיווצרות בעיית הפליטים הפלשתינאיים. ערב המלחמה ובמהלכה נקטה ההנהגה הציונית שיטה אכזרית של הפחדה, טרור, הרס ורצח כלפי ההמונים הערביים החפים-מפשע, גירשה אותם, רבים נאלצו לעזוב ולברוח בכל הדרכים האפשריות ולהציל את חייהם. כך הפכו פליטים.

הכיוון הכללי של ההנהגה הציונית ושליטי ישראל מההתחלה היה לשתף פעולה עם המלך עבדאללה ועם מנהיגים ערביים אחרים, למניעת הקמתה של המדינה הערבית הפלשתינאית העצמאית. אחד הדברים המאפיינים את אופן ניהול המלחמה בידי ממשלת בן-גוריון היתה ההתנכלות לכוחות הדמוקרטיים הערביים, אשר התנגדו למלחמה ותמכו בהחלטת עצרת האו"ם, ובכלל זה בהקמת מדינת ישראל. הקומוניסטים הערביים, אשר בחירוף-נפש לחמו נגד המלחמה בצד המצרי של החזית, הושמו בשל כך במחנה ריכוז מצרי. אך לאחר שצבא ישראל כבש את השטח (אבו-עג'ילה) הועברו למחנה ריכוז ישראלי. הקומוניסטים הערביים, כמוהם הקומוניסטים היהודיים, נקטו עמדה עקרונית נכונה וריאליסטית – תבעו לבצע את החלטת העצרת הכללית במלואה. אילו היו פועלים לפיכך, הרי יחד עם מדינת ישראל היתה קמה המדינה הפלשתינאית העצמאית. הקומוניסטים הערביים (הליגה לשחרור לאומי והמפלגות הקומוניסטיות העירקית, הסורית והלבנונית) שנפגשו בביירות באוגוסט 1948, פירסמו הודעה חשובה, התומכת בהחלטת העצרת הכללית של האו"ם, וקוראת להקמת המדינה הערבית הפלשתינאית בהתאם להחלטות האו"ם.

בדו"ח שמסר ב. שטרית כממונה על "המשטרה, בתי הסוהר וערבים" בישיבת מנהלת העם ב-3 במאי 1948: "ישבתי היום עם ערבים מחיפה… הערבים היו רוצים לחזור, אך מפחדים משום שאנשי הגנה מזוינים נמצאים בכל קרן רחוב. היציאה מחיפה נמשכת לכן…" (עמ' 27). זאת ועוד: "הפחד הוא מפני הסטנים שבהם הם נפגשים מטעם ההגנה (עמ' 32). "הוקמה ועדת אפוטרופסות על רכוש ערבי נטוש". (שם).

בישיבת "מנהלת העם", שהתקיימה בתל-אביב ב-26 באפריל 1948, אושרה חלוקת התפקידים. בין השאר הוטל על ב. שטרית לטפל ב"משטרה, בתי-סוהר וערבים". כך בפירוש. היתה זו חלוקת התפקידים הממלכתיים לקראת ההכרזה על הקמת מדינת ישראל וחלוקת התפקידים בממשלה העתידה (פרוטוקולים של מנהלת העם, עמ' 21). הצירוף הזה של משטרה, בתי-סוהר ו… ערבים במשרד אחד – משקף בנאמנות את האידאולוגיה והמדיניות של השלטונות הישראליים.

בסיפורו "חרבת חזעה" מתאר הסופר ס. יזהר, כיצד גורשו באכזריות מדהימה תושבים שלווים מכפר ערבי בזמן מלחמת העצמאות. ולא היה זה מקרה אלא פרי "פקודת מבצע" המצוטטת בסיפור: "לאסוף את התושבים החל מנקודה פלונית (עיין במפה המצורפת) ועד לנקודה פלונית (עיין באותה מפה) – ולהעמיסם על המכוניות ולהעבירם מעבר לקווינו; לפוצץ את בתי-האבן ולשרוף את בקתות החימר; לאסור את הצעירים ואת החשודים, לטהר את השטח מ'כוחות עויינים' וגומר וגומר".

תמצית "פקודת המיבצע": "לשרוף-לפוצץ-לאסור-להעמיס-לשלח". בתחילת הסיפור מגלה המחבר את התלבטויותיו. האם לספר את האמת או "להצטרף מניה-וביה אל זו עדת המשקרים הגדולה הכללית – העשויה בורות, אדישות-תועלתית, וסתם אנוכיות ללא-בושה – ולהמיר אמת אחת גדולה במנוד-כתף חכמני של בעל-עבירה ותיק".

בפרק האחרון של הסיפור כותב ס. יזהר:
"– 'מה אתה ככה מביט עלי' – אמר מוישה.
– 'זו מלחמה מזוהמת, זו' – אמרתי לו נחנק משהו".
[…]
ולהלן: "חה-חה צעקו קרבי. מה לא סיפרו לנו על פליטים. הכל-הכל למען פליטים, שלומם והצלתם… כמובן פליטים שלנו. אלה שאנו מגרשים – זה עניין אחר לגמרי… הורגים יהודים. אירופה. עתה אנחנו האדונים".

הבאתי מובאות אחדות מהסיפור "חרבת חזעה". נראה לי ששום תיאור פוליטי יבש לא ימחיש כה חזק את האמת ההיסטורית בדבר התהוות שאלת הפליטים הפלשתינאים. לא היתה זו פעולה חריגה אחת, אלא פעולה טיפוסית לפי תוכנית-אב שהתקבלה מראש. חרבת-חזעות היו בגליל ובכל חלקי הארץ, בכפרים הערביים ובשכונות הערביות, בערים המעורבות. השפיעו גם טבח דיר-יאסין, הפלישה התוקפנית של האצ"ל ליפו ועוד מעשים נפשעים כאלה עוד בטרם הוכרזה המדינה. חוגים נרחבים ביישוב היהודי מחו נגד מעשי פשע שונים, אך ההנהגה של הארגונים הציוניים המשיכה בהם כחלק מתוכנית פוליטית מחושבת.

המקורות הציוניים עצמם מודים לא פעם, כי היתה מדיניות של גירוש העם הערבי הפלשתינאי ממולדתו. לאחרונה התפרסם בחוץ-לארץ, למרות איסורה של הצנזורה הממשלתית הישראלית, הפרק בספרו של ראש-הממשלה לשעבר, יצחק רבין, המאשר מחדש את דבר גירושם של 50 אלף ערביי לוד ורמלה ב-1948, לפי הוראת ראש-הממשלה ושר-הבטחון דוד בן-גוריון.

צה"ל כבש את כפרי הגליל ב-1948 ללא-קרב. אולם, עם זאת, הוצאו להורג בדם קר תושבים ערביים שלווים, ובעיקר צעירים, לעיני כל בני הכפר. רצו להטיל אימה ולגרום לעזיבת הכפריים. כך החל הגירוש של התושבים הערביים מהגליל ללבנון ולסוריה.

השלטונות הישראליים רדפו במיוחד את אלה בקרב העם הערבי הפלשתינאי, אשר תמכו בהחלטת עצרת האו"ם ושאפו להקים את המדינה הפלשתינאית העצמאית בצד מדינת ישראל. וכל זה נעשה נגד העם הערבי הפלשתינאי, אשר כלל לא השתתף במלחמה.

בן-גוריון הודה ב-7 בפברואר 1948 בכינוס מפא"י: "המלחמה הזאת הוכרזה בניגוד לרצונו של העם הערבי, שבשמו כביכול היא מתנהלת. הרוב המכריע של העם הערבי מסרב לקחת חלק במלחמה, למרות הלחץ הגובר עליו".

4.
על מדיניות ההנהגה הציונית ערב המלחמה ובזמן המלחמה מראה גם תוכנית ההגנה הידועה בשם "תוכנית ד' ".

תוכנית זו מתוארת בספרו של נתנאל לורך "קורות מלחמת העצמאות" (הוצאת מסדה), במילים הבאות: "עוד בחודש מארס (1948) עובדה במטה הכללי (של ההגנה) תוכנית אופרטיבית מקיפה שכונתה בשם "תוכנית ד' ", בהיותה עומדת בשורה אחת עם התוכניות הבסיסיות של ההגנה משנים קודמות. מצד אחד – נועדה זו להיות מופעלת כאשר יגיעו כוחות ההגנה לעוצמה הדרושה; ואילו מאידך ¬¬– כאשר הפינוי הבריטי יתקדם עד כדי כך שתהיה ההגנה מובטחת מפני הפרעות רציניות מצד הבריטים תוך כדי ביצוע התוכנית, ובפני אפשרות של ביטול הישגים כתוצאה מהתערבותם. התעודה הנקבעת בתוכנית ד' היא פשוטה ומהפכנית כאחת: ההשתלטות על שטחה של המדינה העברית וההגנה על גבולותיה, וכך על גושי ההתיישבות והאוכלוסיה העברית שמחוץ לגבולות…" (עמ' 114).

נ. לורך מדגיש כי היתה זו תוכנית למלחמת כיבוש. הוא מצטט את דבריו של אליהו גולומב (ראש ההגנה ומראשי מפא"י), שאמר מספר שנים קודם לכן: "ההגנה אינה מתכוונת כלל ליצור כוח אשר ישתלט על אחרים. אין אנו מתארים כלל לעצמנו שלשכם, בעלת הישוב הערבי והפריפריה הערבית הגדולה ביותר סביבה, יבוא כוח יהודי מן החוץ ויכבוש אותה ועל-ידי כך היא תיהפך ליהודית…" (שם).

תוכנית ד' של ההגנה סוטה מקביעות אלו – אומר נתנאל לורך. והרי דבריו בדיוק: "היה בה בתוכנית ד' הדנה בכיבושי בסיסים – ערים וכפרים – משום סטיה מן הנקבע שם, ומשום שינוי מהפכני בשיטת פעולתה של ההגנה; ובפועל תמצא מעתה – זו הפעם הראשונה בתולדות הבית השלישי – מלחמת כיבוש" (שם).

החוגים הציוניים השליטים בישראל מנצלים את העובדה, שהרוב המכריע של התושבים היהודיים בישראל לא היו בארץ או היו עדיין בגיל הרך, ערב הקמתה של מדינת ישראל ובזמן הקמתה, על מנת להעלים מהנוער, מרוב הציבור היהודי את האמת ההיסטורית. והרי המדיניות הציונית הזאת נמשכת עד היום הזה, הן בשטחים הכבושים, הן בלבנון, והן בתוך ישראל. מדיניות לאומנית-התפשטותית זו ניתן להגדיר במילים: תפוס ככל יכולתך.

יש לציין, כי לא כל ההנהגה הציונית פעלה מלכתחילה לסיכול ביצוע החלטת העצרת הכללית של האו"ם. ההחלטה במנהלת העם מה-12 במאי 1948, בדבר אי-הגדרת הגבולות של מדינת ישראל בנוסח הכרזת העצמאות (בסעיף בו נאמר, כי מדינת ישראל קמה על-יסוד החלטת העצרת מה-29 בנובמבר 1947), נתקבלה ב-5 קולות נגד 4. מאז חלה ההקצנה במפה הפוליטית בישראל. ההתנגדות להקמת מדינה פלשתינאית עצמאית אף בשטח המקוצץ (בהשוואה למיפוי מה-29 בנובמבר 1947) בגדה המערבית וברצועת עזה הפך ל"קונסנזוס לאומי" או נכון יותר לקונסנזוס לאומני-שוביני. ההקצנה נשענת על הגיבוי של האימפריאליזם האמריקאי.

בישיבת מועצת העם (שהפכה לאחר מכן למועצת המדינה הזמנית) ב-14 במאי 1948 הביא בן-גוריון כיו"ר את הצעת נוסח ההכרזה על הקמת המדינה. בדיון שהתקיים אמרנו, שמפלגתנו שותפה ליום הגדול של ביטול המנדט והקמת המדינה היהודית העצמאית על בסיס החלטת העצרת הכללית של האו"ם מה-29 בנובמבר 1947. יחד עם זאת הסתייגנו מחלקים של הכרזת העצמאות. אמרנו שמפלגתנו הקומוניסטית "תומכת בהחלטה המוצעת על הכרזת המדינה היהודית, אך מסתייגת מכמה דברים ומציעה תיקונים ותוספות".

ההכרזה על הקמתה של מדינת ישראל כללה את ההסתמכות על החלטת העצרת הכללית של האו"ם מה-29 בנובמבר 1947. אולם אנו הצענו תוספת, שייאמר בפירוש כלהלן: "המועצה מכריזה, כי יסוד-מוסד למדיניותה ישמש העקרון בדבר זכותם של שני העמים להגדרה עצמית ולמדינות עצמאיות משלהם".

כמו-כן הצענו להוסיף את הפיסקה הבאה:"המועצה מכריזה, כי תראה בקיומם של צבא או בסיסים צבאיים בריטיים או כל צבא או בסיסים צבאיים זרים אחרים בא"י לאחר 1.8.1948 התנקשות בעצמאותה ובריבונותה של מדינת ישראל". כן הצענו במשפט המסכם להוסיף את המלים "עצמאית וריבונית". כלומר: "אנו מכריזים בזאת על הקמת מדינה יהודית עצמית וריבונית היא ישראל".

כל ההצעות הללו והצעות נוספות שהצענו – לא נתקבלו. כמובן, אין זה מקרה שנציגי המפלגות הציוניות לא הסכימו להתחייב לעקרון של זכות שני העמים להגדרה עצמית ולמדינות עצמאיות, למדינת ישראל עצמאית באמת, ללא בסיסים צבאיים אימפריאליסטיים.

ההתפתחות מוכיחה, כי קברניטיה הציוניים של מדינת ישראל בגדו במלחמת העצמאות של העם, מכרו את העצמאות לאימפריאליזם האמריקאי ואף מציעים לו שוב ושוב לכרות ברית צבאית ולהקים בסיסים צבאיים אימפריאליסטיים על אדמת ישראל.

מפלגתנו הקומוניסטית ניהלה ומנהלת מאבק עקבי נגד המדיניות הציונית הריאקציונית הזאת, שהיא לא רק אנטי-ערבית, אלא גם אנטי-ישראלית, במונעה מישראל להשתלב באזור ולהגיע לשלום ולבטחון.

5.
שאיפות ההתפשטות הציוניות אינן נחלת הימין הציוני בלבד. אלו הן גם שאיפותיהן של מפלגות ציוניות אחרות, להוציא אותם אישים וחוגים ציוניים, אשר במשך כל ההיסטוריה לא היתה להם השפעה על המדיניות הציונית. הוויכוח בין המפלגות הציוניות הללו לא היה ואיננו, בדרך-כלל, על עצם הזכות לארץ-ישראל השלמה, אלא על כך, באיזו מידה אפשר להתפשט באורח ריאלי בכל תקופה ותקופה. היום, כדי לא לסגור את האופציה של השתלטות על הארץ כולה, פועלות כל המפלגות הציוניות, חברות הקואליציות הממשלתיות השונות, למניעת הקמתה של מדינה פלשתינאית עצמאית בצד מדינת ישראל.

כאמנה הציונית הרשמית נחשבת "תוכנית בילטמור" משנת 1942. אמנה זו לא בוטלה ולא שונתה עד היום הזה. התוכנית (שנקראה בשם "תוכנית בילטמור" על שם בית המלון האמריקאי שבו נתכנסה הוועידה) אמרה: "לכונן את ארץ-ישראל בקומונוולת יהודי מעורה במבנה הדמוקרטי החדש של העולם".

באוקטובר 1942 התכנס הוועד הפועל הציוני בירושלים וקיבל תוכנית זו כתוכניתה הרשמית של ההסתדרות הציונית העולמית. תוכנה – הפיכת כל הארץ, כל שטחה של פלשתינה המנדטורית למדינה יהודית, תוך התעלמות גמורה מהעם החי מזה דורות רבים בארץ הזאת, שהיא לו מולדת – העם הערבי הפלשתינאי.

ד. בן-גוריון, בדברי הקדמה ל"תולדות מלחמת הקוממיות" (עמ' 14), מגלה תוכנית שהציע אחד ממנהיגיה הבולטים של מפלגתו, מפלגת פועלי א"י (מפא"י), חיים ארלוזורוב, להקמת דיקטטורה של המיעוט היהודי בפלשתינה. ד. בן-גוריון מצטט את התוכנית מתוך "יומן ירושלים" (עמ' 341): "חיים ארלוזורוב ז"ל, שנבחר להנהלה הציונית ב-1931, והועמד בראש המחלקה המדינית של הסוכנות, הגיע אגב פעולתו המדינית למסקנות פסימיות גם על המצב הבינלאומי וגם על ערכו של המנדט. במכתב פרטי ששלח לד"ר וייצמן ביום 30.6.32 הגיע ל'מסקנה נועזת': "כי בנסיבות של עכשיו אין להגשים את הציונות ללא תקופת מעבר שבה ישלוט המיעוט היהודי שלטון מהפכני מאורגן; כי אין אפשרות להגיע לרוב יהודי או אף לשווי-משקל בין שתי האומות בדרך של עלייה והתיישבות שיטתית, ללא תקופת-ביניים של ממשלת-מיעוט לאומנית, אשר תכבוש את מנגנון המדינה, את האדמיניסטרציה ואת הכוח הצבאי, כדי למנוע את הסכנה של השתלטות הרוב הלא-יהודי ושל מרד נגדנו (שלא נוכל לדכאו, בלי שמנגנון המדינה והכוח הצבאי יהיו בידינו). במשך תקופת-מעבר זו תוגשם מדיניות שיטתית של פיתוח, עלייה והתיישבות"".

וכיצד התייחס ד. בן-גוריון ל"מסקנה נועזת" זו, כפי שהוא מגדיר את ההצעה: "אבל ארלוזורוב לא הסביר במכתב כיצד נתפוס את השלטון (מספרנו בארץ היה אז פחות ממאתיים אלף איש). האם נגרש בכוח את האנגלים, או האנגלים ימסרו בידינו ברצונם הטוב דיקטטורה על הארץ? כמו-כן לא לקח ארלוזורוב בחשבון המדינות הערביות השכנות ואפשרות מלחמה מצדן נגד הדיקטטורה היהודית הנשענת על מתי-מעט יהודים בארץ והתנגדות האנגלים – ואולי גם התנגדות חבר הלאומים". (שם).

לבן-גוריון לא היתה, איפוא, התנגדות עקרונית ל"מסקנה הנועזת". הוא רק קובע שהיא אינה מעשית ואינה ניתנת לביצוע. אולם, עקרונית, מוסרית, אינה פסולה בעיניו.

בעצם, "תוכנית בילטמור" אינה שונה עקרונית מתוכניתו-יוזמתו של חיים ארלוזורוב. כאשר התנועה הציונית החליטה על תוכנית בילטמור ב-1942, מנה היישוב היהודי רק כ-500 אלף נפש ולא היווה אפילו שליש מתושבי פלשתינה. תוכנית בילטמור היתה, איפוא, תוכנית להקמת דיקטטורה של המיעוט היהודי על הרוב הפלשתינאי, בעזרת השלטון הבריטי, כדי ליצור רוב יהודי בכל הארץ ולהפוך את פלשתינה כולה למדינה יהודית.

"האמנה הישראלית" הזאת קיבלה תוקף מחודש בהחלטת הכנסת מיום 16.3.1972 האומרת: "זכותו של העם היהודי על ארץ-ישראל אינה ניתנת לערעור". זוהי החלטה לאומנית קיצונית שכל המפלגות הציוניות בכנסת תמכו בה. המפלגה הקומוניסטית הישראלית היתה היחידה שהצביעה נגד ההחלטה. ההחלטה הזאת של הכנסת שוללת כליל את קיומו ואת זכויותיו הלאומיות של העם הערבי הפלשתינאי. היא קובעת, כי כל הארץ "שייכת" לעם היהודי. בכך היא מצדיקה מראש כל פעולה ישראלית לקביעת עובדות מוגמרות בשטחים הערביים הכבושים ואף לכיבוש שטחים נוספים. זוהי התנגדות למגילת האו"ם ולחוק הבינלאומי. החלטת הכנסת סותרת את יסודות החלטת העצרת הכללית של האו"ם מה-29 בנובמבר 1947 בדבר הקמתן של שתי מדינות עצמאיות ודמוקרטיות בארץ, יהודית וערבית, ישראלית ופלשתינאית, שנתנה את הבסיס החוקי הבינלאומי להקמתה של מדינת ישראל. היא סותרת גם את כל יתר החלטת עצרת האו"ם ומועצת הבטחון בשאלת פלשתינה. בכך נותנים החוגים הציוניים השליטים בישראל סיוע מוסרי ופוליטי לחוגים הקיצוניים בעולם הערבי, המערערים על הבסיס החוקי הבינלאומי לקיומה של מדינת ישראל.

בהביענו את התנגדותנו ל"אמנה הישראלית", מתנגדים אנו באותו זמן ל"אמנה הפלשתינאית", המתעלמת מזכות קיומה של מדינת ישראל כביטוי להגדרה העצמית של העם היהודי הישראלי. גם אמנה זו אינה יכולה לשמש בסיס לכינון שלום כולל, צודק ויציב לטובת כל העמים.

כאשר הוחלט על "תוכנית בילטמור", השומר הצעיר (ממנו צמחה מפ"ם של היום) נמנע מהצבעה. מה היתה תוכניתו המדינית מול "תוכנית בילטמור"? מקובל לחשוב, כי השומר הצעיר היה בעד פתרון דו-לאומי לשאלה הלאומית בארץ. אולם הביטוי "דו-לאומיות" מטעה, אם קוראים את התוכנית של השומר הצעיר, שהוכנה כהצעה לוועדת החקירה האנגלו-אמריקאית, שביקרה בארץ ב-1946. ההצעה אומנם לא הוגשה לוועדת החקירה בגלל האיסור שהטיל הוועד הפועל הציוני, אולם תוכניתו של השומר הצעיר פורסמה בספר באנגלית ובעברית בשם "פתרון דו-לאומי לארץ-ישראל" – ממורנדום שהוכן בידי מפלגת הפועלים "השומר הצעיר", תל-אביב, מארס 1946.

הבה נבחון את "הפתרון הדו-לאומי" הזה, שלפיו צריכים לקום מוסדות שלטון פריטטיים (של יהודים וערבים) בארץ, תוכנית זו לא היתה מכוונת לביצוע מיידי, אלא לאחר שנים רבות והתנאי לביצועה: יצירת רוב יהודי בארץ כולה. כך נאמר בתזכיר: "על סמך כל האמור הננו מציעים להעמיד את א"י ב-20 או 25 השנים הבאות, תחת פיקוחה של רשות פיתוח מיוחדת, שמטרותיה המוגדרות תהיינה כלהלן". כאן מציע התזכיר כדבר ראשון "לעודד את יישובם בא"י של 2-3 מיליונים יהודים במשך (לפחות) 20 או 25 השנים הבאות על-ידי פיתוח מקסימלי של האפשרויות הכלכליות המצויות בארץ". והתזכיר מעריך, שאם תהיה הגירה מינימלית של 2 מיליון יהודים במשך 20 שנה, הרי יהיו בארץ, יחד עם הריבוי הטבעי 3,200,000 יהודים לעומת 1,800,000 ערבים. התזכיר מציע שהעצמרות המלאה, "הדו-לאומית" של הארץ תושג רק כאשר יהיה רוב יהודי מוחלט בארץ. ושנית, לא יאומן כי יוזכר, שהתזכיר מדבר על יצירת רוב יהודי משני עברי הירדן:

"יישובם של כמה מיליונים יהודים בא"י, משני עברי הירדן, במשך דור או שני דורות, מבלי לפגוע לרעה בערבים – אינו בגדר תקווה מופרזת. היינו אומרים, כי המטרה המעשית במשך 20-25 השנים הבאות, תהיה העלאתם ויישובם של 2-3 מיליונים יהודים". זאת ועוד: התוכנית תוכל להתגשם "אם המעצמות הגדולות יחליטו שיש להגשימה". בעלי התזכיר אינם נרתעים מלהציע למעצמות האימפריאליסטיות להשתמש בכוח כדי לבצע את תוכניתם, שהם בעצמם מגדירים אותו כ"פתרון כפוי":

"התקיפות צריכות ללכת יד ביד עם הצדק… אם יהיה צורך להשתמש בכוח, הרי יהיה זה בשיעור המועט ביותר ולזמן הקצר ביותר". והלאה: "מבחינה פיזית וטכנית אפשר להגיע למצב זה (רוב יהודי – מ.ו.) בשנים מועטות על אף התנגדותם של הערבים, כוחו הפיזי של היישוב שקול או אף עולה על כוחם של שני-השלישים האחרים".

השומר הצעיר התנגד עד לרגע האחרון ממש לביטול המנדט הבריטי על פלשתינה. הוא תבע להמשיך בשלטון הבריטי, כדי להגיע בעזרתו לרוב יהודי בכל פלשתינה ולשמור בדרך זו על "שלמות הארץ". כאלטרנטיבה לשלטון הבריטי, אם לא ניתן להשאירו, הציע השומר הצעיר "נאמנות בינלאומית". העיקר בגישתו: פלשתינה אינה בשלה לעצמאות, כל עוד אין בה רוב יהודי. רוב יהודי הוא תנאי לעצמאות.

בשנת 1956 בוצעה התוקפנות המשולשת נגד מצרים. בקנוניה חשאית נדברו ראשי צרפת, בריטניה וישראל, כתגובה על הלאמת תעלת סואץ, להפיל את המשטר המתקדם של הנשיא נאצר במצרים. ממשלת בן-גוריון רצתה גם בדרך זו להביא לסיפוחה של רצועת עזה ושל שטחים מצריים למדינת ישראל. כל המפלגות הציוניות תמכו במלחמה התוקפנית ובסיפוח השטחים הכבושים. לאחר-מכן, כעבור חודשים מספר, כאשר ממשלת בן-גוריון, תחת לחץ בינלאומי נאלצה להסכים לנסיגה מכל השטחים הכבושים, היו אלה דווקא נציגי "השמאל הציוני", השומר הצעיר ואחדות העבודה, אשר התנגדו גם בממשלה וגם בכנסת לנסיגה מהשטחים הכבושים. הם הציעו לספח את רצועת עזה למדינת ישראל ולהעניק… שוויון-זכויות לתושביה הערביים.

משה דיין, בהיותו שר-הבטחון, ביטא את שאיפות ההתפשטות הציוניות בכינוס הנוער של איחוד הקבוצות והקיבוצים ב-5.7.1968: "עליכם – כמיטב יכולתכם, בזמנכם ובחייכם – לעשות להרחבת ההתנחלות. אין אתם חייבים לסיים את המלאכה. אבל חלילה לכם מלומר סוף פסוק, עד כאן, עד הדגניות, עד מפלסים ונחל עוז ותו לא. התהליך נמשך זה 100 שנים. חייבים אתם לתת את חלקכם בו… הנה יושבים אנו היום מן הסואץ עד הגולן… ואנו מתקדמים שלב אחר שלב מקרקע המציאות להגשמת המטרות הנבחרות".

בוועידתנו ה-17 הזהרנו את החוגים הציוניים השליטים ומפלגותיהם מפני מדיניותם. הננו מזהירים גם היום: "כל תאבי הסיפוחים, הרוצים לרמוס ברגל גאווה את העם הערבי הפלשתינאי ולשלול את זכויותיו חיים בטעות מרה… היה תהליך היסטורי שהביא להשתלטות המעצמות האימפריאליסטיות על מרביתן של ארצות אסיה ואפריקה. היה זה תהליך שנמשך יותר ממאה שנים. ומה עתה? התהליך לא זו בלבד שלא נמשך, אלא השיטה הקולוניאלית של האימפריאליזם התמוטטה כליל… מדיניותם של שליטי ישראל, הקושרים את מדינת ישראל לחיים ולמוות במעצמות האימפריאליסטיות – מסכנת את עתידה של מדינת ישראל… כל מי שבונה על כך, שתהליך קולוניזטורי שנמשך 100 שנים יימשך ואף יתרחב ויתפשט גם להבא – אינו אלא גזען ותוקפן, המסכן את עמו הוא ומונע ממנו שלום ובטחון". (ספר הוועידה ה-17, עמ' 38).

שאיפת ההתפשטות הציונית היא הקו המדריך את ההנהגה הציונית ואת ממשלות ישראל לאחר הקמתה של מדינת ישראל, כשם שכיבוש הקרקע מידי הערבים היה תמיד אופייני למדיניות הציונית מאז הקמתה של התנועה הציונית ועד היום הזה.

לפני כשנה פורסמו הפרוטוקולים של מנהלת העם (שלאחר הקמתה של מדינת ישראל ב-15 במאי 1948 הפכה לממשלת ישראל). הפרוטוקולים נוגעים לתקופת כהונתה של מנהלת העם (18 באפריל – 13 במאי 1948). בישיבה ב-12 במאי התנהל ויכוח, האם צריך להכליל בנוסח מגילת העצמאות את הגבולות של המדינה (בהתאם להחלטת עצרת האו"ם). בן-גוריון התנגד בתוקף לפרש את הגבולות ואמר: "על הגבולות… זוהי הכרזה של עצמאות. יש למשל ההכרזה על העצמאות של ארה"ב. אין בה כל ציון של תחומים טריטוריאליים… הכרזה על הקמת מדינה – לא מוכרחים להגיד בה מה הם התחומים של המדינה. ומדוע לא להגיד? – כי איננו יודעים. אם האו"ם יעמוד על שלו – לא נילחם נגד האו"ם… אבל אם האו"ם לא יהיה קיים בנוגע לעניין זה, ויעשו בנו מלחמה, ואנחנו נכשיל אותם – נתפוס אז את הגליל המערבי ואת הדרך משני עברי הכביש לירושלים, וכל זה יהיה חלק של המדינה, אם יספיק לנו הכוח. למה להתחייב?" (פרוטוקולים של מנהלת העם, עמ' 113).

במלים פשוטות: אם יתאפשר מבחינת הכוח והנתונים הבינלאומיים יש לתפוס כל מה שניתן. אם לא ייתן האו"ם לעשות זאת – אי-אפשר יהיה להרחיב את הגבולות.

ועדת חמישה שקבעה מנהלת העם הכינה הצעה לנוסח הכרזת העצמאות. בהצעה, בסעיפים 9-10 נאמר: "9. הואיל ועצרת האומות המאוחדות במושבה השנתי הסדיר השני, לאחר חקירה ממצה ושיקול מעמיק, קיבלה ביום כ"ט בנובמבר 1947 ברוב של שני-שלישים ומעלה, החלטה המחייבת הקמת מדינה יהודית עצמאית בא"י. 10. והואיל ובהחלטה זו המליצה העצרת בפני כל חברי האומות (האו"ם – מ. ו.) על קבלתה וביצועה של תוכנית לחלוקת א"י עם אחדות כלכלית, קראה לתושבי א"י לפעול מצידם להגשמת התוכנית…" (עמ' 121).

בדיון הציעה ד. בן-גוריון "למחוק בפיסקה 10 'תוכנית לחלוקת א"י עם אחדות כלכלית' – למה לנו להזכיר חלוקה?" (שם).

"למה לנו להזכיר חלוקה?" בשאלה זו טמונה המחשבה, כי בשעת כושר בעתיד אפשר יהיה לכבוש את כל הארץ. ואמנם נסיונות כאלה נעשו ונעשים. הבסיס האידאולוגי והפוליטי לכך הונח, אפוא, עם קום המדינה.

יתר-על-כן, עוד טרם התקבלה ההחלטה ב-29 בנובמבר 1947 בעצרת הכללית של האו"ם, פעלה ההנהגה הציונית מראש למניעת הקמתה של המדינה הפלשתינאית העצמאית. לשם כך ניהלה מו"מ קדחתני עם מלך עבר-הירדן עבדאללה. גולדה מאירסון (מאיר) עמדה בראש מנהלי המו"מ עם המלך עבדאללה. באותה ישיבה מכרעת של מנהלת העם ב-12 במאי 1948 מסרה ג. מאיר דו"ח על שיחותיה עם המלך עבדאללה. מפאת חשיבות הדבר נביא מדבריה: "לפני כמה חודשים, בערך עשרה ימים לפני ההחלטה באו"ם (מה-29 בנובמבר 1947 – מ. ו.) התקיימה פגישה עם עבדאללה, שהשתתפו בה מצדנו ששון, דנין ואני. השיחה אז התנהלה על יסוד זה שיש בינינו סידור והבנה לגבי זה מה שהוא רוצה ומה שאנחנו רוצים וכי האינטרסים של שנינו אינם מתנגשים. אנחנו מצדנו אמרנו לו אז, כי איננו יכולים להבטיח לו שנעזור לו לכניסתו לארץ, היות ונהיה מחוייבים לשמור על החלטת האו"ם אשר – כפי ששיערנו לעצמנו כבר אז – תכלול הקמת שתי מדינות בא"י. לא נוכל, איפוא – אמרנו – לתת יד אקטיבית להפרת ההחלטה הזאת. אם הוא מוכן ורוצה להעמיד את העולם ואותנו לפני עובדה – המסורת של ידידות בינינו תימשך ואנחנו בוודאי נמצא שפה משותפת על הסדר העניינים המעניינים את שני הצדדים". (עמ' 40).

בהמשך דיווחה על הפגישות הבאות עם המלך עבדאללה ועל הקושי שנוצר לאחר טבח דיר-יאסין והשפעתו על דעת-הקהל הערבית, סיכמה גולדה מאיר: "המלך אינו רוצה במלחמה, אלא שהוא מסובך והאנגלים מסבכים אותו ושולחים את העיראקים למערכה מתוך האינטרסים האנגליים, כי הם כועסים על עיראק באשר זו לא חתמה אתם על חוזה. הם שולחים, איפוא, את העיראקים לחזית, כדי שהללו יוכו בה ואחר-כך יוכלו להעמידם על הברכיים… נדמה לי שהוא (המלך עבדאללה – מ. ו.) מבין יפה את מצבו גם בקרב מדינות ערב וגם ביחסיו עם אנגליה, והוא הולך לעניין זה (המלחמה – מ. ו.) לא מתוך שמחה ובטחון, כי אם כאיש אשר נמצא בתוך צבת, אשר איננו יכול לצאת ממנו". (עמ' 43).

ואמנם בסופו של דבר הגיעה ההנהגה הציונית להסכם עם המלך עבדאללה על חלוקת הטריטוריה המיועדת למדינה הערבית הפלשתינאית (למעט רצועת עזה) בין מדינת ישראל וממלכת עבר-הירדן.

אנו, הקומוניסטים, התנגדנו בכל תוקף לקנוניה הזאת, הן מתוך התנגדות לשלית זכויותיו הלאומיות של העם הערבי הפלשתינאי, והן מתוך דאגה לשלומה ולבטחונה של ישראל. ההתפתחות ההיסטורית הוכיחה, כי אכן צדקנו: אי-מימוש זכויותיו הלאומיות של העם הערבי הפלשתינאי הוא היסוד לסכסוך הישראלי-ערבי.

אנו, הקומוניסטים, נאבקנו נגד ההסכם עם המלך עבדאללה. אמרנו, כי ההסכם עם עבר-הירדן "הוא תולדת המדיניות, בה נקטה ממשלת בן-גוריון במשך המלחמה – מדיניות אקטיבית נגד הקמת המדינה הערבית העצמאית בארץ… דבר זה הוא בניגוד לעניין עצמאות ישראל ולשלום קבוע במזרח-התיכון" (מדברי ח"כ תופיק טובי). אמרנו, כי "לא זו בלבד שמדינה ערבית עצמאית, דמוקרטית וידידותית היא חגורת הבטחון הבטוחה ביותר למדינת ישראל, אלא שהדבר צריך היה להיעשות משום שאם לא כן – לפי ההסכמים הנוכחיים עם עבדאללה-בווין – ניאלץ להיות במצב של כוננות מלחמתית מתמדת, וסכנה מתמדת תהא צפויה במישרין למדינת ישראל" (מדברי ח"כ מאיר וילנר). הדברים האלה נאמרו בזמן הדיון בכנסת ב-4 באפריל 1949.

הסכם שביתת-הנשק עם עבר-הירדן נחתם ב-3 באפריל 1949. על-פי ההסכם התחלקו ביניהן ממשלות ישראל ועבר-הירדן בשטחים שנועדו למדינה הפלשתינאית (מלבד רצועת עזה). כעבור שנה, באפריל 1950, הכריז המלך עבדאללה רשמית על סיפוח הגדה המערבית לממלכת עבר-הירדן, שהמשיכה להיות תחת חסות בריטית ושבהסכם שביתת-הנשק נקראה לראשונה "הממלכה הירדנית ההאשמית".

מניעת הקמתה של המדינה הפלשתינאית העצמאית, כתוצאה מקנוניה בין הציונות והריאקציה הערבית בחסות האימפריאליזם, היתה בכייה לדורות.

אפשר לסכם היום בבטחון, כי אילו היתה המדיניות הישראלית הרשמית הולכת בדרך שהציעה מפלגתנו, כי אז היתה מזמן נפתרת הבעייה הפלשתינאית, עם ישראל היה מזמן שוכן לבטח, ישראל מזמן היתה חיה בשלום ובבטחון. אולם, ההתפתחות הלכה בכיוון שונה לגמרי. שליטי ישראל נושאים באחריות הראשית לכך שלישראל אין עד היום בטחון ושלום. קברניטי מדינת ישראל קשרו את גורלה לחיים ולמוות עם המעצמות האימפריאליסטיות מול ונגד העמים הערביים באזור, מול ונגד העולם הסוציאליסטי, מול ונגד רוב האנושות. הם בונים את מדיניותם על קרקע של חול, במקום על קרקע איתנה של ידידות עם עמי האזור ועם העולם המתקדם, אשר הוא רוב האנושות כבר היום, ומחר – האנושות כולה.

עמדתה העקרונית הנכונה של המפלגה הקומוניסטית נבעה משני גורמים יסודיים:

1. הקומוניסטים, בהעריכם כי פלשתינה הפכה לארץ דו-לאומית, מאחר שבצד העם הערבי הפלשתינאי התהווה בארץ עם יהודי – הסיקו בהדרגה את כל המסקנות מכך. הקומוניסטים הכירו בזכות שני העמים, היהודי והערבי, להגדרה עצמית ולעצמאות לאומית.

2. הקומוניסטים, מתוך גישתם היסודית המרקסיסטית-לנינית, הבינו, כי העמים יכולים להצליח במאבק נגד האימפריאליזם ולמען השחרור הלאומי אם הוא מנוהל לא בניתוק מהמאבק הכללי בעולם נגד האימפריאליזם, למען הקידמה והסוציאליזם, אלא בחזית אחת עמו.

שני היסודות האלה שרירים וקיימים עד היום הזה. יכולים להשתנות הפרטים, אבל לא היסודות.

6.
כל ממשלות ישראל, הן אלה שבראשות המערך, והן זו שבראשות הליכוד, דגלו ודוגלות בהתפשטות טריטוריאלית במידה זו או אחרת, ובהתנגדותן להקמתה של מדינה פלשתינאית עצמאית בצד מדינת ישראל.

השאיפה להתפשטות טריטוריאלית אינה מצטמצמת אפילו ל"א"י השלמה", להפיכת כל פלשתינה למדינה יהודית. עם הכיבושים בא התיאבון אף לצירוף שטחים מצריים, סוריים ולבנוניים לישראל. ולא רק מצד מפלגת "חרות" של בגין או גוש הליכוד, אלא גם מצד מפלגות ציוניות אחרות.

ידועה הכרזתו של משה דיין (כשהיה עוד ממנהיגי מפלגת העבודה) לפני מלחמת אוקטובר 1973: "מוטב שארם א-שייך (המצרית! – מ. ו.) בלי שלום מאשר שלום בלי שארם א-שייך". וראש הממשלה דאז, י. רבין, דרש לפני החלטת מוסדות מפלגת העבודה גם "רצף טריטוריאלי מאילת לשארם א-שייך". הנהגות מפלגת העבודה ומפ"ם מתנגדות "לרדת מרמת-הגולן" (הסורית! – מ. ו.) אף במסגרת של הסכם-שלום. כמו-כן הן מתנגדות להחזרת החלק המזרחי הערבי של ירושלים לריבונות ערבית. קיים "קונסנזוס" לאומני-ציוני של הנהגות המפלגות הללו עם הליכוד והמפד"ל נגד הקמת מדינה פלשתינאית עצמאית.

אם-כי רשמית אין לממשלת ישראל תביעות טריטוריאליות כלפי לבנון, הרי למעשה, היא הפכה את דרום-לבנון לשטח כיבוש ישראלי. שאיפות הסיפוח לגבי לבנון אינן חדשות. זוהי מטרה ציונית רבת-שנים. ד. בן-גוריון העלה אותה לא פעם: "הלבנון הוא בעל הברית הטבעי של א"י היהודית. העם הנוצרי הלבנון גורלו דומה לעם היהודי בארץ – בהבדל זה שאין לנוצריי הלבנון האפשרות להתרבות על-ידי עלייה מן החוץ. הלבנון אף הוא מוקף ים ערבי מוסלמי, אף הוא מהווה אי נאור בערך מוקף ישוב פרימיטיבי מדברי… והלבנון זקוק לידידותנו ותמיכתנו לא פחות משאנו זקוקים לעזרתו. לא כל תושבי הלבנון הם נוצרים, ולא כל הנוצרים הם בני עדה אחת. העדה השלטת – המרוניטים – היא במיעוט, ובלי שכנות יהודית אין לה עתיד עצמאי… שכנות לבנון מבטיחה למדינה היהודית בעל ברית נאמן מיום הראשון להקמתה. ואין זה מן הנמנע שבעבר הצפוני של הגבול בדרום-הלבנון הגובל עם המדינה היהודית, תהיה לנו האפשרות הראשונה של התפשטות מתוך הסכם גמור ורצון טוב של שכנינו הזקוקים לנו". (ההדגשה שלי – מ. ו.) (ד. בן-גוריון, זכרונות, כרך ד', עמ' 367, מתוך הרצאה במועצה העולמית של איחוד פועלי ציון (צ.ס. – התאחדות), ציריך, 29.7.1937).

אכן, זוהי ההשקפה הציונית השלטת, המביטה על העמים הערבים כעל "ים ערבי מוסלמי… פרימיטיבי ומדברי". במציאות, המדיניות הישראלית השלטת נראית פרימיטיבית. עמדת המנהיגים הציוניים מבטאת בדרך-כלל גישה של התנשאות לאומית. היא יוצאת מעמדות כוח, והכוח הזה נשען על כוחו של האימפריאליזם, קודם הבריטי, אח"כ הצרפתי והבריטי (1956) והיום בעיקר האמריקאי.

המדיניות הקיימת של כמעט כל המפלגות הציוניות, עם כל ההבדלים ביניהן – שאין אנו מזלזלים בהם ולוקחים אותם בחשבון – מונעת את חיסול הסכסוך הישראלי-ערבי, את פתרון השאלה הפלשתינאית ואת כינונו של השלום הכולל, הצודק והיציב.

מאז הקמתה של מדינת ישראל ועד היום הזה חלה הקצנה לאומנית של הנהגות המפלגות הציוניות וממשלות ישראל. ההקצנה הלאומנית והקשרים המיוחדים עם האימפריאליזם האמריקאי – הם שני צדדים של אותו המטבע. בלי האימפריאליזם האמריקאי, בלי הנשק, הכסף והגיבוי הפוליטי שלו – ישראל לא יכלה להתמיד בכיבוש של השטחים הערביים במשך למעלה מ-12 שנים, לנהל מדיניות של קולוניזציה ודיכוי בשטחים הכבושים, לבצע מעשי תוקפנות נגד לבנון, פעולות השמדה במחנות פליטים פלשתינאיים ובכפרים וערים לבנוניים, לרמוס את החוק הבינלאומי, את מגילת האו"ם ואת החלטותיו.

לכן המאבק נגד הכיבוש, בעד שלום כולל, צודק ויציב הוא מאבק נגד האימפריאליזם האמריקאי ועושי דברו בישראל ובמצרים. זהו מאבק למען האינטרסים האמיתיים של עם ישראל, של העם המצרי, של כל העמים הערביים, למען השלום באזורנו ובעולם כולו.

השלום באזורנו היה ונשאר המפתח הראשי לפתרון הבעיות הכלכליות והחברתיות בישראל. כל עוד ההוצאות הצבאיות ותשלום החובות והריבית בעד רכישת נשק בשנים קודמות גוזלים שני-שלישים מתקציב המדינה, (והסכמי קמפ-דיוויוד הגבירו את מירוץ-הזיון לממדים ללא-תקדים), אין פתרון של ממש לשאלות האינפלציה, העוני, מאזן התשלומים, שירותי הבריאות והחינוך, השיכון וכיו"ב.

הרמטכ"ל רפאל איתן, חונן הרוצחים, מסר הצהרה בשבועה לבית-המשפט העליון, בה נאמר, כי ההתנחלויות בשטחים הכבושים חיוניות לבטחון ישראל. זהו אחד הכזבים של התעמולה הציונית הרשמית.

אפילו שר-הבטחון לשעבר, שר-החוץ בממשלת בגין, מ. דיין, הפריך לא פעם את הטענה הכוזבת הזאת: "אינני חושב שמן הבחינה הבטחונית יש כיום חשיבות מיוחדת להתיישבות. בתקופה הנוכחית אפשר להגן על גבול עם התיישבות כעל גבול בלי התיישבות… אני מעריך את ההתיישבות בתור הדבר החשוב ביותר ובעל המשקל הרב ביותר ביצירת עובדות מדיניות (ההדגשה במקור – מ. ו.) וזאת מתוך הנחה – כפי שציין גם ראש-הממשלה – כי מקום שאנחנו מקימים בו התיישבות או היאחזות – לא נזוז ממנו". (במועדון העתונות בתל-אביב, בית-סוקולוב, 27.12.1968, מתוך הספר "מפה חדשה – יחסים אחרים", עמ' 181).

דברים אלה שאמר מ. דיין בהיותו שר-הבטחון מוכיחים מה הן המטרות האמיתיות של ההתנחלויות בשטחים הכבושים – התפשטות טריטוריאלית ויצירת "מפה חדשה". דברים אלה גם מוכיחים כי העדויות בשבועה שמסר הרמטכ"ל ר. איתן לבית-המשפט העליון (לפי הוראות ממשלת בגין) בדבר הצורך הבטחוני של ההתנחלויות – בשקר יסודן. החוגים השליטים אינם בוחלים בכל דבר מירמה ושקר, כדי להגשים את תוכניותיהם להתפשטות טריטוריאלית.

אחד השקרים המוסכמים של "הקונסנזוס הלאומי" הוא נוגע לאופייה ולמטרותיה של מלחמת יוני 1967. התעמולה האימפריאליסטית והציונית אומרת, כי היתה זאת מלחמה הגנה צודקת, כדי לסכל סכנת השמדה, כאילו, לישראל. אולם, עתה ברורות יותר ויותר העובדות המוכיחות שהיתה זאת מלחמה תוקפנית להפלת המשטרים האנטי-אימפריאליסטיים במצרים ובסוריה ולהתפשטות טריטוריאלית מצד ישראל, תוך ניצול שגיאות והכרזות בלתי-אחראיות של מנהיגים ערביים.

מה הן העובדות?

דייויד נס, מי שהיה הממונה על ענייני שגרירות ארה"ב בקהיר לפני מלחמת יוני ובמהלכה, גילה במאמר שפירסם ב"טיימס" הלונדוני (5.2.1971), כי משרד-החוץ האמריקאי ביקש מהשגרירויות האמריקאיות במזרח-התיכון, חודשים רבים לפני מלחמת-יוני, לספק מידע צבאי סודי, שהיה נחוץ לצבא ישראל. כך מסתברת היעילות של הפצצות חיל-האוויר הישראלי על הבסיסים האוויריים במצרים בפתיחת המלחמה.

האלוף מתיתיהו פלד, שהיה בשירות פעיל במלחמת יוני, אמר ("הארץ", 19.3.1972): "התיזה, כי ביוני 1967 נשקפה לישראל סכנת השמדה וכי מדינת ישראל לחמה על קיומה הפיזי הוא בלוף שנולד והתפתח רק לאחר המלחמה… במאי 1967 לא נשקפה סכנת השמדה לישראלים, בפרט או ככלל. המצרים ריכזו בסיני 80 אלף חיילים ואנחנו גייסנו נגדם מאות אלפי איש".

האלוף מ. פלד מעריך, כי סיבת המלחמה היתה לשמור באזורנו על מה שהוא מכנה "ההסדר האמריקאי" ולסכל מה שהוא מכנה "נסיון של ברית-המועצות" להביא במקום "ההסדר האמריקאי" – "הסדר סובייטי".

עובדות אלו מוכיחות שהערכת מפלגתנו הקומוניסטית הישראלית, ש"אכן ביוני 1967 היתה קנונייה מלחמתית בין שליטי ארה"ב וישראל, שאחד מאמצעי הכנתה היה להוליך שולל את עם ישראל" (ספר הוועידה ה-17, עמ' 283) היתה נכונה, ביטאה את האמת ההיסטורית. יתר-על-כן, מלחמת יוני 1967 הוליכה למלחמת אוקטובר 1973, על כל תוצאותיה החמורות לישראל. מכאן, שבהתנגדותנו למחלמות התוקפניות של 1956 ו-1967 – שנפתחו בידי ישראל בשרות מעצמות אימפריאליסטיות ולמטרות התפשטות טריטוריאלית – הגינונו על שלומה ובטחונה של ישראל.

7.
האידאולוגיה והפרקטיקה הציוניות מסוכנות לעם ישראל. כל מי שנאבק נגדן, פועל לטובת האינטרס הלאומי של ישראל, עצמאותה ובטחונה, השתלבותה במשפחת עמי האזור. השאיפה להקים אימפריה ישראלית היא כה הרפתקנית ומסוכנת לעם ישראל בטווח הארוך, בפרספקטיבה ההיסטורית, עד כי מי שנאבק נגדה פועל להצלתה של ישראל. השובניזם הציוני – מעטים כמוהו כיום בעולם. עם זאת יש לציין, כי ישנם ציונים, אשר מבינים את המצב החדש בעולם, את הסכנה שבאי-השתלבות ישראל במזרח-התיכון הערבי.

בתקופות שונות הופיעו אישים וקבוצות ציוניים בעמדות מפוכחות יותר, מתוך סלידה לשוביניזם ולפעולות הנישול של הפלחים הערביים מאדמתם, או מעמדות ריאליסטיות יותר, מתוך ראיית-הנולד. הם לא הבינו שרצונם הסובייקטיבי הטוב אינו עולה בקנה אחד עם האידאולוגיה והפרקטיקה הציוניות.

נביא דוגמאות לקולות הבודדים בקרב הציונים, אשר הוקיעו את המדיניות והפרקטיקה של הציונות עוד בתחילת המאה. ב"השילוח", כרך י"ז, חוברת ג', ספטמבר 1907, התפרסם מאמר מאת יצחק אפשתיין, בכותרת: "יחוסינו אל הערבים, שאלה נעלמה". "שאלה זו – כתב י. אפשתיין – שבפתרונה הנכון תלוייה תקומת תקוותנו הלאומית לא נשכחה אלא נעלמה כליל מן הציוניים… כבר הגיעה השעה (לאחר שלושים שנה של עבודה ישובית) לשרש את הדעה המשובשת שנתפשטה בקרב הציוניים, כי בא"י יש אדמה בלתי-נעבדת מחוסר ידיים עמלות ומעצלות התושבים… את הקרקעות אנו קונים, על הרוב, מאת בעלי האחוזות הגדולות, שתפסו, הם או אלה שקדמו להם, את אדמתם במירמה ובעושק ומחכירים אותה לפלחים, ולפעמים מאת הכפריים, המוכרים חלק מנחלתם. הפלח החוכר אינו גר על האדמה החכורה, אלא הוא תושב קבוע, שאינו משנה את מוקמו. ויש חוכרים-פלחים, שאבות אבותיהם כבר עיבדו את השדות החכורים להם, בני-בניהם. בנוהג שבארץ, האחוזה עוברת מרשות לרשות והחוכרים נשארים במקומם. אולם כשאנו קונים נחלה כזאת, אנו מרחיקים מעליה את עובדיה הקודמים לגמרי".

אומנם הפלחים מקבלים פיצוי כספי מסויים. "אבל – ממשיך י. אפשתיין – אם לא נרצה לרמות את עצמנו במוסכם, הלא נודה שהשלכנו אנשים מסכנים מקינם הדל ושיברנו את מטה-לחמם. אנה יפנה המודח, שאין לו אלא מעט כסף?… הממכר הזה משאיר בליבו פצע שלא יירפא ותמיד יזכור את היום הארור , שבו נפלה נחלתו בידי זרים… האומנם יחרישו המנושלים ויקבלו ברוח קרה מה שנעשה להם? הלא סוף-סוף יתעוררו להשיב בכוח האגרוף, מה ששללו מהם בתוקף הזהב!… אל לנו לזלזל בזכויותיו…" (של העם הערבי הפלשתינאי – מ. ו.).

י. אפשתיין ראה את הנולד: זה היה רק עניין של זמן עד שתקום תנועה לאומית-מדינית פלשתינאית רבת-עוצמה – שאנו עדים לה היום.

דברים דומים מאוד ומאלפים שומעים אנו היום מבני העם הערבי הפלשתינאי: "סח לי פלשתינאי זקן, שראה כבר בחיוו ארבעה שליטים זרים: 'התורכים היו אכזריים מאין כמוהם: תליות, עונשים כבדים, יד ברזל. גם אצל האנגלים לא ליקקנו דבש: מאסרים, הגליות, תליות (בימי המרד). הירדנים דאגו לסתום את פינו ויחידות הלגיון נשלחו לא פעם לפזר הפגנות, לעתים בשוטים ארוכים, לעתים בנשק. הישראליים… בניגוד לכל קודמיהם עושים לנו את הדבר הנורא ביותר: הם לוקחים את אדמתנו. בעקבות החייל הכובש באו מייד מודדים ואחר-כך הוצאו צווי תפיסה והפקעה. וכך רואים אנו את אדמתנו נגזלת מאיתנו. זהו השוני הגדול בין ישראל לבין כל השלטונות הקודמים. אף אחד לא נגע בפיסת קרקע שלנו". (ק. אמנון, "על המשמר", 20.9.1979).

גם בתקופה החדשה נמצאו אישים וחוגים ציוניים, אשר לא הסכימו עם המדיניות הציונית הרשמית. כך קרה בזמן ההסכם עם המלך עבדאללה בדבר חלוקת השטח שנועד למדינה הערבית הפלשתינאית בין ישראל ועבר-הירדן.

אז הופיע בכנסת נציג מפלגת הציונים הכלליים (שיורשתה היום המפלגה הליברלית שבליכוד – מ. ו.) ח"כ יוסף ספיר ואמר (4 באפריל 1949): "מבחינת עתידנו הלאומי והמדיני ישנה חשיבות גדולה, שבחלק זה של הארץ, שלפי החלטת האו"ם צריכה לקום בה מדינה ערבית, תקום מדינה ערבית עצמאית. דעתי היא, שממשלה עצמאית ערבית היתה מכמה וכמה בחינות הרבה יותר נוחה לנו מאשר צרוף חלק זה לעבר-הירדן".

דוגמה נוספת: במארס 1948 הגישו אליהו ששון, ראש המחלקה הערבית בסוכנות היהודית וח. ברמן, מזכיר המחלקה המדינית של הסוכנות, תזכיר לבן-גוריון. התזכיר שהיה מסווג כסודי ביותר עומד להתפרסם בקובץ "תעודות מדיניות" של גנזך המדינה. "הארץ" (במוסף מיום 3.8.1979) מפרסם את עיקרי התזכיר, שמראה, כי גם בקרב הציונים הציעו אנשים דברים אשר יכלו לשמש כבסיס להסדר-קבע של יחסי-שלום בין היהודים והערבים, בין ישראל והמדינות הערביות.

הרעיון המרכזי בתוכנית היה לחפש כל דרך לקשר ישיר עם המדינות הערביות, כדי להגיע להסכם בהתאם להחלטת העצרת הכללית של האו"ם מה-29 בנובמבר 1947. מה היו הקווים העיקריים בתוכנית בת 17 הסעיפים?

"א. הקמת מדינה יהודית בחלק מארץ-ישראל לפי החלטת או"ם ולפי הגבולות שנקבעו ע"י האו"ם.
ב. הקמת מדינה ערבית בחלק השני של ארץ-ישראל
ח. שתי המדינות מכריזות, כי אין להן במשותף או באופן נפרד כל שאיפה להתרחבות או להתפשטות, האחת על חשבון חברתה או שתיהן על חשבון המדינות הסמוכות.
ט. שתי המדינות מכריזות, כי פניהן לשלום במזרח ובמערב, ותעשינה כמיטב יכולתן לשמירת השלום בעולם. במקרה של הסתבכות בינלאומית תשתדלנה להיות נייטראליות
יז. המדינה היהודית מתחייבת לשתף את אזרחיה הערביים בכל מוסדות השלטון וחיי המדינה, להעניק להם זכויות מלאות בכל השטחים ללא כל אפלייה. כן מתחייבות מראש לא לחוקק חוקים, שיש בהם כדי לפגוע ברגשותיהם או במסורתם הדתית, התרבותית, והחברתית, וכן ברכושם הקרקעי."

כמה מנוגד כל זה למדיניות ההנהגה הציונית וממשלות ישראל, הן במדיניות החוץ והן במדיניות הפנים!

"הארץ", המפרסם לראשונה את המסמך מסכם: "הצעות ששון-ברמן לא יושמו משום שבן-גוריון ראה באותו שלב את הבעייה דרך קנה הסטן". כך דחתה ההנהגה הציונית כל רעיון קונסטרוקטיבי, כל פתרון צודק של הסיכסוך הישראלי-ערבי. ההתנגדות לנייטראליות המדיניות החוץ וההישענות על המעצמות האימפריאליסטיות קשורות אף הן בשאיפה הציונית הרשמית להתפשטות טריטוריאלית, נוסף על ההיבט האידאולוגי האנטי-סוציאליסטי והאנטי-קומוניסטי.

הצעות לפתרון צודק וריאלי של המשבר המזרח-תיכוני והצעות בדבר מדיניות-חוץ נייטרלית של ישראל, כצורך לאומי חיוני לה עצמה, מעלה גם הד"ר נחום גולדמן. בראיון ל"לה מונד" הפריסאי במארס 1979 (שתורגם ב"הארץ" ב-21.3.1979) אמר: "כאשר נאבקתי למען חלוקתה של פלשתינה, כבר חשבתי על מדינה יהודית נייטראלית. דיברתי בזכות הנייטראליות הישראלית בעיקר מנקודת-המבט של מדיניות-החוץ. ישראל בקיומה חוצה לא רק את פלשתינה, מה שהערבים היו יכולים לקבל בדוחק ובלתי-ברירה, אלא היא מפלגת גם מבחינה גיאוגרפית את העולם הערבי המשתרע ממרוקו עד עיראק. כמדינה נייטראלית היא לא היתה יוצרת שבר כזה". זאת ועוד: "נייטראליזציה דורשת, כמובן, שמדינות רבות, ובראשן ארצות-הברית וברית-המועצות, יערבו לבטחונה של ישראל. באורח אבסורדי ישראל אינה רוצה לשמוע על כך…"

דברים מפוכחים. אמנם, כפי שראינו מתחילת הדברים, נ. גולדמן לא תמיד דגל בהם.

אלה קולות ריאליסטיים. החוגים הציוניים השליטים לא הקשיבו ואינם מקשיבים להם. גם כיום נשמעים קולות ריאליסטיים בכמה מפלגות ציוניות. אך קולות אלה חלשים עדיין.

אלה מבין הציונים הסולדים מהאווירה השובינית הדחוסה, ואשר מדברים היום על זה ש"צריך לשוב לציונות המקורית, האנושית והצודקת" – טועים. מעולם לא היתה ציונות אחרת. לא בתחילתה ולא בהמשכה. נכון, שהיו ציונים אחרים, כפי שגם היום ישנם ציונים אחרים, אך הם אף פעם לא קבעו ואף לא השפיעו, לא על האידאולוגיה, לא על המדיניות ולא על הפרקטיקה הציונית, שמאז ועד עתה התמצתה ומתמצית באלה: עם האימפריאליזם נגד העמים הערביים, נגד כוחות הקידמה באזור ובעולם, נגד ברית-המועצות, נגד הסוציאליזם והקומוניזם. מדיניות זו היתה תמיד מנוגדת לאינטרס הלאומי האמיתי של עם ישראל, לשלום באזורנו ולבטחון. המשכה עלול לסכן את כל עתידה של מדינת ישראל, עלול להמיט אסון לאומי.

אלו הן האידאולוגיה, המדיניות והפרקטיקה הציוניות. היו וישנם ציונים המסתייגים מכך. לאלה מושטת ידינו לשיתוף-פעולה למען השלום ונגד הכיבוש, למען העצמאות הלאומית ונגד השירות לאימפריאליזם והתלות בו, למען הגנת האינטרסים והזכויות של העובדים, למען הדמוקרטיה, שוויון-הזכויות הלאומי, ביטול אי-השוויון העדתי, למען שוויון-הזכויות לאשה, נגד הכפייה הדתית ובעד קידמה חברתית.

8.
בכל הוועידות של מפלגתנו הקומוניסטית הישראלית, מאז הקמתה של מדינת ישראל ועד עתה, התייצבנו בעקביות וללא-סטיה על בסיס אותם עקרונות השלום. הנסיון הוכיח שבלעדיהם לא ייתכן כינון השלום. מדיניותה האנטי-אימפריאליסטית של מפלגתנו המכבדת את זכויות שני העמים בארץ הזאת, עם ישראל והעם הערבי הפלשתינאי, מנוגדת תכלית ניגוד למדיניותן של ממשלות ישראל, המושתתת על שירות לאינטרסים הגלובליים של המעצמות האימפריאליסטיות, על שלילת זכויותיו הלאומיות של העם הערבי הפלשתינאי.

מדיניותן של ממשלות ישראל מושתתת לא על צדק אלא על כוח. והכוח נשען על מעצמות אימפריאליסטיות, במיוחד על ארה"ב. ממשלות ישראל הפכו לגורם העומד על משמר המשטרים הריאקציוניים ביותר בעולם הערבי, לטובת המונופולים האימפריאליסטיים. מדיניות זו מסבירה גם את התמיכה הצבאית, הכלכלית והפוליטית-מוסרית של ממשלות ישראל במשטרים פאשיסטיים וגזעניים. זהו ההסבר לתמיכה במשטרים הפאשיסטיים בצ'ילה, בניקרגואה, בסן-סלבדור ומדינות דיקטטוריות אחרות באמריקה הלטינית, וכן במשטרי עריצות, כמו ממשלת הקולונלים השחורים ביוון, השאה הפרסי ועוד. זהו גם ההסבר לתמיכה במשטרים הגזעניים בדרום-אפריקה ובזימבבווה-רודזיה. מאותה סיבה תמכו ממשלות ישראל בצרפת במלחמתה הקולוניאלית נגד העם האלג'ירי, בארה"ב במלחמתה המזוהמת נגד העם הוויטנאמי ובמלחמות מזוהמות אחרות.

לאחר המהפכה האנטי-אימפריאליסטית והאנטי-פיאודלית בעיראק מה-14 ביולי 1958, התייצבה ממשלת ישראל נגדה. בחוזר שהוציא מרכז המפלגה ששלטה אז בישראל, מפא"י, למרצים ולמסבירים ביום 5.8.1958, הוגדרו עקרונות המדיניות הבאים, המאפיינים את המדיניות הציונית הרשמית השלטת בישראל: איבה קיצונית לברית-המועצות, ראיית כל מהפכה עממית לא מנקודת האינטרסים של העם הקם על שלטון העריצות הרודה בו, אלא ראיית כל נצחון עממי באיזו ארץ שהיא בעולם כנצחון של… ברית-המועצות, כהתערבות סובייטית.

כך קבע מרכז "מפלגת פועלי ארץ-ישראל": "ההפיכה בעיראק מהווה הישג נוסף למדיניות ברית-המועצות". ולהלן: "ההפיכה העיראקית וכל המשמעויות הנובעות ממנה לגבי התפשטות תחום השפעתו של נאצר, החלשת עמדת המערב והגברת החדירה הסובייטית לתוכו מחייבים אותנו להערכה מחודשת של המצב. עלינו לקבוע עובדה חשובה: אנו מהווים באזור המזרח-התיכון גורם רב-כוח במידה כזאת, אשר שום החלטה קובעת לגבי עניינים הנוגעים לנו לא תוכל להתקבל למרות רצוננו… אנו חזקים יותר מכל מדינות ערב ביוחד…". "לאחר ההפיכה בעיראק נוכח העולם המערבי לדעת, שישראל היא מבצר הדמוקרטיה היחידי באזור הזה, וכי חיזוקו של מבצר זה משרת את האינטרסים של המערב כולו… מוטל עלינו לתרגם התפתחות חשובה זו לשפת המעשה: לאספקת נשק, מטוסי קרב ומפציצים סילוניים, טנקים קלים וכבדים, צוללות ואמצעי לחימה נגד צוללות…".

זאת ועוד: "כל מי שמטיף ל'נייטרליזציה של המזרח-התיכון' כאילו אומר: פירוק ברית בגדד, פרישת טורקיה מנאט"ו, חיסול כל הבסיסים של המערב והפקרת האזור לשלטון נאצר והסובייטים".

דברים אלה אופייניים להנהגת המפלגה ששלטה במדינת ישראל במשך 29 שנים. כיוון זה הוחרף עוד יותר על-ידי ממשלת הליכוד בראשותו של מ. בגין.

ועידתנו ה-11, הראשונה במדינת ישראל, החליטה, כי שלום ייתכן רק כאשר תמומש זכותו של העם הערבי הפלשתינאי להגדרה עצמית ולהקמת מדינתו העצמאית בצד מדינת ישראל. כן מחייב השלום פתרון צודק של שאלת הפליטים הפלשתינאיים בהתאם להחלטות האו"ם. הדגשנו, כי האינטרס האמיתי של ישראל הוא לנהל מדיניות של אי-תלות במעצמות האימפריאליסטיות ולבצר את עצמאותה הלאומית.

למדיניות זאת נאמנים אנו כל השנים. למענה נאבקנו ונמשיך להיאבק.

9.
הציונות, אשר אמורה היתה, בהתאם לתיאוריה שלה, להביא את פתרון השאלה היהודית, כלומר, למנוע סכנה של אנטישמיות וגזענות, נכשלה בכך. לעומת זאת, שליטי ישראל הציוניים מנהלים בעצמם מדיניות גזענית, תוקפנית, אשר השמיטה את האהדה שהיתה לישראל בעולם עם הקמתה. ישראל היא כיום אחת המדינות המבודדות ביותר בעולם, כאשר "ידידיה הטובים" הם הגזענים מדרום-אפריקה ואנשי הכת הרצחנית בצ'ילה.

הכיבוש של השטחים הערביים, הדיכוי האכזרי של העם הערבי הפלשתינאי בשטחים הכבושים, ההתקפות הברבריות על מחנות פליטים פלשתינאים, כפרים וערים בלבנון, מדיניות האפלייה והדיכוי הנקוטה לגבי האוכלוסיה הערבית בתוך מדינת ישראל, שמדיניות הנישול מהקרקע וייהוד הגליל היא אחד מביטוייה המכוערים – כל אלה מוכיחים פעם נוספת לא רק בתיאוריה אלא גם בפרקטיקה, שהציונות אינה תנועת שחרור לאומי, אלא תנועת דיכוי לאומי.

האם המדיניות הציונית השלטת תואמת את האינטרסים של עם ישראל, את בטחונה של מדינת ישראל? ברור שלא. נהפוך הוא: כתוצאה ממדיניות זו יושבת ישראל על הר געש, על הר של נשק קטלני ומתכוננת לאחר כל מלחמה למלחמה הבאה.

הציונות שהיתה אמורה להביא, כביכול, בטחון ליהודים – הביאה במדיניותה למצב, שבו ליהודים בישראל יש פחות בטחון מאשר ליהודים בארצות אחרות. היעדר הבטחון, הסכנה המתמדת של מלחמה ומוות, אורח החיים שנעשה בלתי-נסבל לרבים – הם שהבריחו מן הארץ מאות אלפי יהודים. הם מחפשים מקום מבטחים בארצות אחרות.

המצב הבינלאומי והפנימי של ישראל החמיר מאוד. המצב הכלכלי והחברתי בכי רע. על רקע זה נשמעים עתה יותר קולות תבונה ודאגה. כך לדוגמא כותב יצחק טישלר ("דבר השבוע", 31.8.1979): "כמובן, נוכל לשבת על הכידונים עוד שנים מספר. נוכל לבזבז עוד כמה וכמה מיליארדים על התנחלויות עלובות. נוכל לבזבז כמה וכמה מיליארדים נוספים על פיצויים למתחלים שייאלצו להסתלק מנחלתם, אם באמת נחלתם היא. נוכל להתיש את עצמנו בפלפולים על מהות האוטונומיה, מעשי אונן בשעה שהיישות הפלשתינאית העצמאית מתגבשת לנגד עינינו העצומות. נוכל לקשקש עד לזרא על המחוייבות האמריקאית. נוכל להכעיס את שרידי ידידינו".

מסקנתו: "לסגת. נסיגה חד-צדדית". אין הוא עקבי. אינו מציע לסגת מכל השטחים שנכבשו ב-1967. אך בכל זאת מרגיש צורך לזעוק: "אנחנו נמאסים על העולם… אנחנו נמאסים אפילו על העולם היהודי, הרואה בנו קרובים עניים המוטלים כריחיים על צווארו. היינו יכולים לעמוד בכך לולא נמאסנו גם על עצמנו. בלי חוסן פנימי אי-אפשר לעמוד ברוח פרצים. וחוסננו הפנימי היה כלא היה. אז מוכרחים לסגת. נסיגה חד-צדדית. מוכרחים? ממשלת הליכוד לא תיסוג. חוששני שגם ממשלת המערך לא תיסוג. אבל במדינה דמוקרטית רשאים אפילו המיואשים לקרוא בקול… קול קורא במדבר".

אולם, אנו הקומוניסטים איננו מיואשים. הקולות השפויים הריאליסטיים מתרבים ועתידים להשפיע יותר אם יהיו מלוכדים. המדיניות השלטת נידונה לכשלון. יודעים אנו, כי לא הליכוד ולא המערך הם כל יכולים. וגם האימפריאליזם האמריקאי, שממשלות ישראל נשענות עליו ומשרתות אותו – גם הוא אינו כל יכול. בשום אזור בעולם לא יוכל לכפות את רצונו על העמים. הוא יכול זמנית להצליח במקום זה או אחר ולבסס את השפעתו על דיקטטורים מפלצתיים כשאה הפרסי, כפינוצ'ט בצ'ילה וסומוסה בניקרגואה, או על שליטים ריאקציוניים כסאדאת ודומיו. אך כל משטר עריצות הרודה בעמו – סופו ליפול.

בוועידתנו ה-18 אמרנו: "אין ספק בדבר, כי מאבק העמים באזור ובעולם לכיבוי מוקד המלחמה במזרח-התיכון ובמיוחד מאמציה הגדולים של ברית-המועצות עשויים לאלץ את האימפריאליזם האמריקאי לנקוט עמדה ריאליסטית יותר". (ספר הוועידה ה-18, עמ' 34).

כבר עתה לא רק מדינת ישראל מבודדת, אלא גם ארה"ב מבודדת כמעט כליל במדיניותה במזרח-התיכון. קנוניית קמפ-דיוויד בודדה את מצרים בעולם הערבי ובחשבון כולל – החלישה את מעמדה של ארה"ב ולא חיזקה אותה.

המדיניות הישראלית השלטת משליכה את יהבה על החוגים הקיצוניים ביותר של האימפריאליזם האמריקאי. מבחינה זאת אין הבדל בין ממשלת בגין וממשלות המערך שקדמו לה. הם בונים על כשלון הדטאנט ביחסים הבינלאומיים ובמיוחד על זה שבין ארצות-הברית וברית-המועצות. הם בונים גם על ברית אמריקאית-סינית נגד ברית-המועצות. הם מוכנים אפילו להמר על מלחמת עולם שלישית והכל מתוך איבה קיצונית לסוציאליזם ולקומוניזם ומתוך שאיפה ציונית להתפשטות טריטוריאלית על חשבון העם הפלשתינאי ועמים ערביים אחרים.

מפלגתנו הקומוניסטית הישראלית, המציינת 60 שנה לקיומה, גאה על כך שבכל התנאים ובכל הזמנים היתה נאמנה לאינטרסים של העם העובד, יהודים וערבים, לאינטרסים הלאומיים האמיתיים של שני העמים בארץ הזאת, לאינטרס השלום והמאבק נגד השלטון הבריטי הזר ונגד ההשתעבדות המחודשת לאימפריאליזם האמריקאי.

מטרת מפלגתנו: כינון משטר סוציאליסטי בישראל, ביטול משטר הניצול המעמדי והדיכוי הלאומי, ביטול הניצול של אדם בידי אדם, ביטול המשטר המוליד אפלייה עדתית, אי-שיוויון האשה, עוני, סבל, מלחמות ומוות.

דרכנו נכונה. נהיה נאמנים לה. סופה לנצח.

מודעות פרסומת

Written by theleftisright

12 במאי 2009 בשעה 23:51

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: