מבט משמאל

כשעוצמים את עין ימין, אז הצד השמאלי של המוח מתאמץ יותר. עובדה.

המשבר הקפיטליסטי וסין העממית

leave a comment »

ב-15-16 במאי התקיים בתל-אביב כנס מרקס, שאורגן זו השנה השלישית ברציפות על-ידי מכללת הגדה השמאלית. הכנס זכה לתמיכתה של קרן רוזה לוכסמבורג, וכותרתו השנה הייתה: "המשבר הקפיטליסטי העולמי – פרספקטיבות שמאליות".

אני השתתפתי בכנס, במושב הראשון שהתקיים ביום שבת (שם המושב היה "גלובליזציה בצל המשבר"), ונתתי שם הרצאה בנושא המשבר הקפיטליסטי וסין העממית, המובאת להלן. ההרצאה פורסמה גם באתר "הגדה השמאלית".

* * *

המשבר הקפיטליסטי וסין העממית

מדוע לעסוק דווקא בהשפעת המשבר הקפיטליסטי על סין העממית? מדוע דווקא לעסוק במדינה זו, ולא במדינות אחרות שממלאות תפקידי מפתח בכלכלה העולמית, כמו יפאן או בריטניה?

ראשית, משום שסין העממית היא מעצמה כלכלית בעלייה. כבר עכשיו הכלכלה שלה היא השנייה או השלישית בגודלה בעולם, תלוי איך מודדים. כלכלתה צמחה בשלושת העשורים האחרונים בשיעור שאין לו אח ורע בעולם. עובדות אלו, לכשעצמן, הופכות את סין העממית למושא מעניין לחקירה בהקשר של המשבר העולמי.

שנית, מעניין לעסוק דווקא בהשפעת המשבר הקפיטליסטי על סין העממית משום שהיא… עממית. הרפובליקה העממית הסינית שונה מיפאן, בריטניה או ארה"ב בכך שסעיף 6 בחוקה שלה קובע כי "הבסיס לכלכלת הרפובליקה העממית הסינית היא בעלות ציבורית סוציאליסטית על אמצעי הייצור". שאלה שרלוונטית עבור כל מי שרואה עצמו כמרקסיסט או סוציאליסט, היא איך מדינה המגדירה עצמה סוציאליסטית מתמודדת עם המשבר הכלכלי הגדול ביותר שפקד את הקפיטליזם מזה 80 שנה? זו שאלה מעניינת במיוחד במדינה כה אכולת סתירות וניגודים כמו סין העממית בעידן הגלובליזציה וההפרטה.

"היפתחות" המשק הסיני

עד לשלהי שנות ה-70', תחת הנהגתו של מאו טסה טונג ויורשיו, המדיניות הכלכלית הסוציאליסטית שהונהגה בסין הייתה דומה, בקוויה הכלליים, למדיניות שהייתה נהוגה בארצות הסוציאליסטיות האחרות. החקלאות עברה קולקטיביזציה, והוקמו קומונות עממיות שכללו משפחות רבים של חקלאים. התעשייה הייתה בבעלות ממלכתית, וכך גם הסקטור הפיננסי.

בשנת 1978 יזמה ההנהגה הסינית החדשה, בראשות דנג שיאופינג, סדרה של רפורמות כלכליות. במסגרת רפורמות אלו פורקו הקומונות העממיות בתחילת שנות ה-80' והונהגה ליברליזציה באזורים מסוימים בדרום סין ביחס ליוזמה פרטית. בדרום סין, לאורך אזור החוף, הוקמו 'אזורים כלכליים מיוחדים' בהם התאפשרו יוזמות כלכליות משותפות עם הון זר. במקביל, גדל סחר החוץ של סין עם ארה"ב ואירופה בתקופה זו בצורה משמעותית.

בשנים 1978-1992 התקיימו זה בצד זה בכלכלת סין סקטור ציבורי, שהיה דומיננטי מאוד בערים, וכן סקטור פרטי, שפרח באזורים הכפריים בעקבות תנופת הדה-קולקטיביזציה והתבסס על יצרנים זעירים.

שנת 1992 הייתה שנה של מפנה במדיניות הכלכלית הסינית. מזכ"ל המפלגה הקומוניסטית הסינית (מק"ס) דאז, דנג שיאופינג, ערך ביקור באזורים הכלכליים המיוחדים באזור החוף הדרומי של סין, ונשא סדרת נאומים שסימנו שינוי במדיניות הכלכלית הסינית בכיוון של "היפתחות" והאצת היוזמה הפרטית, לצורך בניית מה שכונה "כלכלת שוק סוציאליסטית".

מהלך זה שינה דרמטית את אופיו של שוק העבודה הסיני. עשרות מיליוני סינים עזבו את האזורים החקלאיים ועברו לעבוד במפעלים התעשייתיים שקמו בערים, והתבססו על הון פרטי, גם מקומי אך בעיקר זר. שיעור המועסקים בסקטור הציבורי צנח מ-82% בשנת 1978 ל-27% בשנת 2005.

שינוי מן היסוד חל לא רק באופיו של המעסיק (מציבורי לפרטי), אלא גם באופי התעסוקה. לפי נתוני הבנק העולמי, בין השנים 1980 ל-2000 גדל שיעור המועסקים בתעשייה ובשירותים מ-31% ל-50%. כיום, לראשונה בהיסטוריה הסינית, רק מחצית מהסינים מועסקים בחקלאות. במקביל, השיעור היחסי של החקלאות בחישוב התוצר הלאומי הגולמי (תל"ג) של סין צנח בחצי, מ-30% ל-16%.

במסגרת מדיניות ה-"היפתחות", הממשלה הסינית יזמה ליברליזציה בחוקים ובהגבלות על השקעות זרות, שבתורן זינקו פי 4 בתוך 6 שנים (מ-11.01 מיליארד דולר ב-1992 ל-45.46 מיליארד דולר ב-1998). ב-2005, הפכה סין למדינה השלישית בעולם מבחינת היקף ההשקעות הזרות בכלכלתה (שעמדו על 72 מיליארד דולר), כאשר רק בריטניה וארה"ב עוקפים אותה.

המשבר העולמי מגיע לסין

הצמיחה הגדולה בכלכלת סין בשני העשורים האחרונים היא תולדה של ייצוא רב של מוצרי צריכה לשווקים בחו"ל. בשנות ה-90' הייצוא הסיני גדל בשיעור שנתי ממוצע של 12.9%, ובין השנים 2000-2006 הגידול הממוצע בייצוא עמד על 21.1%. כ-20% מסחר החוץ של סין מגיע אל השוק האמריקני, כך שהמשבר שפגע בכלכלת ארה"ב היווה מכה אנושה עבור סין. ב-2007 החליפה אירופה את ארה"ב בתור השוק העיקרי לייצוא, אולם המשבר הקפיטליסטי הוא עולמי, וגם כלכלת אירופה נכנסה למיתון.

משחלה הנפילה החדה בביקוש לסחורות סיניות, ההשלכות לא איחרו לבוא ובאוקטובר הודיעה הלשכה הלאומית הסינית לסטטיסטיקה כי הצמיחה ירדה מתחת ל-10% לראשונה מזה ארבע שנים.

הביקוש הפוחת לסחורותיה בארצות שמעבר לים, הביא לסגירתם של אלפי מפעלים ולפגיעה בענפים רבים. סין היא היצרנית והצרכנית הגדולה בעולם של פלדה, אך בחודש שעבר הובילה הירידה בביקוש וצניחת המחירים להקטנת תפוקת הפלדה ב-4%. איגוד יצרני הפלדה בסין מעריך כי בשנה זו יצנח ייצוא הפלדה ב-80%. המשמעות היא פיטורי עובדים וקיצוץ בתנאי ההעסקה של אלו הממשיכים להיות מועסקים.

בדומה לממשלות הקפיטליסטיות במערב, גם ממשלת סין יזמה 'חבילת תמריצים' (stimulus pack) כדי "להגביר את הצריכה" ו-"לחדש את הצמיחה". אולם יש מקום לספקות לגבי האפשרות של חבילת תמריצים זו, שהיקפה 585 מיליארד דולר, לייצר מספיק מקומות עבודה חדשים. גם בשנים בהן הצמיחה הייתה גבוהה, הייתה קיימת אבטלה והיא קַטנה בקצב איטי. כעת, כשייתכן שהצמיחה בשנת 2009 לא תעבור את ה-5-7%, האבטלה קרוב לוודאי תרקיע שחקים, כפי שאנחנו אכן רואים שמתחיל לקרות.

בתנאי המשבר, בעלי-הון זרים אינם ממהרים כבעבר להשקיע בכלכלת סין. לפני כחודש דיווח הוול סטריט ג'ורנל כי גם בחודש מרץ נרשמה ירידה בכמות השקעות החוץ (8.4 מיליארד דולר, ירידה של 9.5% לעומת שנה לפני כן), אם כי שיעור הירידה פחת לעומת החודשים ינואר ופברואר (אז נרשמה ירידה של 16% לעומת שנה לפני כן). משרד המסחר הסיני פרסם הודעה לעיתונות ברוח אופטימית, וראה בכך סימן להתאוששות. אולם ייתכן והיה מוקדם לשמוח: שלשום דווחו הנתונים לחודש אפריל, והסתבר ששיעור הירידה בהשקעות החוץ גדל ל-22.51%.

נתון כלכלי חיובי שפורסם בחודש שעבר, הוא שבאפריל, לראשונה מאז אוגוסט, מדד מנהלי הרכש (PMI) גדל אל מעל לקו 50 הנקודות, דבר המציין כי חל גידול בפעילות היצרנית בכלכלה הסינית.

אז האם נתונים אלו מלמדים על התאוששות של המשק הסיני? תלוי למה הכוונה במילה 'התאוששות'. כאזרחים שחיים בישראל הקפיטליסטית, אנחנו מכירים היטב את הפער שבין שיח כלכלי המתמקד במדד כזה או אחר (לדוגמא: אחוזי "צמיחה"), לבין המציאות החברתית העומדת מאחורי המספרים (לדוגמא: העמקת העוני, המתרחשת דווקא בגלל אותה "צמיחה"…).

לתפיסתי, התשובה לשאלת ההתאוששות של המשק הסיני חייבת לעבור דרך בחינה של רמת החיים ותנאי התעסוקה של האנשים העובדים בסין. למרבה הצער, בחינה כזו חושפת מציאות מחרידה, של עשרות מיליוני מפוטרים. יש המעריכים כי עד סוף השנה יגיע שיעור האבטלה בסין ל-14%.

מציאות מתרחבת של אי-שקט חברתי

אחת מקבוצות העובדים שנפגעה בצורה הקשה ביותר מהמשבר היא העובדים-המהגרים. לא מדובר במהגרים מחוץ לסין, אלא בסינים שנולדו וגדלו באזורים החקלאיים, והיגרו לערים בדרום ובדרום-מזרח סין כדי לעבוד שם בתעשייה. אזור זה הוא האזור שבו מרוכזים רוב המפעלים המייצאים מוצרים לחו"ל, שהם גם המפעלים שסבלו ישירות מהמשבר. אלפי מפעלים כאלה נסגרו, מה שהכניס למעגל האבטלה כ-20 מיליון עובדים-מהגרים מהאזורים החקלאיים, שהם כ-15.3% מתוך 130 מיליון העובדים-המהגרים.

הפדרציה הסינית של האיגודים המקצועיים פעלה כדי לסייע לעובדים אלו, אך במידה מוגבלת. סוג הסיוע שהוא הושיטה כלל, לדוגמא, הפעלת לחצים על מעסיקים כדי שימנעו מלהלין את שכרם של עובדיהם. הפדרציה גם סייעה במציאת מקומות עבודה חלופיים לחלק מהעובדים שפוטרו. בעקבות קמפיין הצטרפות מיוחד שיזמה הפדרציה בקרב העובדים-המהגרים, הגיע מספר העובדים-מהגרים המאוגדים בשורותיה ל-66 מיליון בסוף 2008 וההערכה היא שבשנה הבאה יצטרפו 5 מיליון נוספים. עם זאת, העזרה שמושיטה פדרציית האיגודים המקצועיים משולה למתן משכך כאבים לחולה, ולא מסייעת בפתרון הבעיות היסודיות אליהן נקלע המשק הסיני, בעיות שמולידות מתח חברתי.

גל הפיטורים והלנות השכר התבטא במספר שיא של הפרות סדר – שביתות, הפגנות, חסימות כבישים, וכו' – ברחבי סין. נתונים לא רשמיים מדברים על 58,000 מקרים של הפרות סדר בשלושת החודשים הראשונים של 2009. אם מגמה זו תמשך גם ביתר חודשי השנה, אז 2009 תשבור את כל השיאים, עם 230,000 הפרות סדר, לעומת 120,000 בשנת 2008 ו-90,000 בשנת 2006.

אילו פתרונות יכולה המק"ס להציע לחוסר השקט החברתי שמולידה האבטלה? מסתבר שלא הרבה. בחודש נובמבר זומנו מזכירי מפלגה ממחוזות ברחבי סין לבייג'ינג', להשתתף בבית-ספר מפלגתי מיוחד שהכשיר אותם לטפל במקרים של הפרות סדר

הגנה על העובדים על-ידי התארגנות

היצע הפתרונות הדל שפדרציית האיגודים המקצועיים העמידה בפני המפוטרים הטריים המחיש, לדעתי, יותר מכל, את חוסר היכולת שלה לתת מענה אמיתי לבעיות איתם מתמודדים העובדים והמובטלים הסינים לנוכח המשבר. וזו עובדה טראגית, שכן דווקא לנוכח איומים כה ממשיים על רמת החיים של עשרות מיליוני עובדים, ישנו צורך בקיומם של איגודים מקצועיים חזקים ומודעים.

וועדים במקומות עבודה וכן וועדי מובטלים, הם היחידות הבסיסיות ביותר של התארגנות מעמדית של עובדים. אל מול אוזלת היד של האיגודים הרשמיים, ולנוכח המציאות של המשבר הכלכלי העמוק, יהיה זה סביר להניח כי העובדים הסינים יחפשו דרכים להתארגן על מנת להגן על זכויותיהם.

בסוף נובמבר ובתחילת דצמבר, ראינו דוגמא לאיזה אופי התארגנות כזו יכולה ללבוש. גל שביתות של נהגי מוניות פקד את סין כולה, והתפשט באופן ספונטני מעיר לעיר, ממחוז למחוז. אומנם שביתות עובדים הן מאורע שכיח בסין, אך שביתה זו הייתה יוצאת דופן הן בהיקפה, הן במהירות היחסית שבה התפשטה, והן באופי הדומה של התביעות שהושמעו במקומות השונים: התביעות כללו לא רק התייחסות לבעיות הייחודיות של ענף נהגי המוניות (דרישה לביטול מסים שונים שהוטלו עליהם), אלא גם תביעות חברתיות כלליות, למשל בנושא מחירי השכירות. בשלב מסוים הודיעו נהגי מוניות על כוונתם להקים איגוד מקצועי.

הממשלה נענתה לחלק מתביעות השובתים. במקביל, נעשו ניסיונות מצד העובדים לרשום את האיגוד שלהם כחוק, ניסיונות שבינתיים נתקלים בקשיים בירוקראטיים. דוגמא זו ממחישה כי בסין, כמו בישראל, כמו בכל מקום אחר, אין תחליף להתארגנות העצמאית של העובדים. התארגנות כזו לכשעצמה היא לא תרופת קסם למשבר הקפיטליסטי, אבל היא יכולה להבטיח כי לא העובדים יהיו אלה שיצטרכו לשלם את מחירו.

* * *

[עדכון – 15.6.09] קיבלתי את 35 שניות התהילה שלי ב"טלוויזיה החברתית".

מודעות פרסומת

Written by theleftisright

24 במאי 2009 בשעה 22:07

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: