האם על השמאל לחגוג את ה-4 ביולי?

מאת Santi Suthinithet

מחר יציינו בארה"ב את הרביעי ביולי, יום העצמאות האמריקאי. אני מצרף כאן מאמר שהתפרסם לפני כשנה ב-"People's Weekly World", השבועון של המפלגה הקומוניסטית של ארה"ב.

* * *

האם על יום העצמאות להיות יום של חג עבור העם האמריקאי? מהי בעצם המשמעות של ציון הכרזת העצמאות עבור אומה שההיסטוריה שלה מוכתמת בפשעי מלחמה, בתאוות בצע, בגזענות ובעבדות?

ב-5 ביולי 1852, פרדריק דאגלס, הפעיל המפורסם למען ביטול העבדות, דיבר על כך בגלוי בנאומו הידוע "המשמעות של ה-4 ביולי עבור השחורים":

"מהו עבורך, העבד האמריקאי, הוא הרביעי ביולי?", שאל דאגלס. "זהו יום החושף בפניך, יותר מכל יום אחר בשנה, את העוול העמוק והאכזריות שאתה הוא קורבנה התמידי". בהמשך דבריו הוא אמר כי חגיגות יום העצמאות בארה"ב, שבאותה תקופה עדיין התירה עבדות, הן "מעטה דק המכסה פשעים כאלו שיגרמו בושה אפילו לאומה של פראים".

יחד עם זאת, בסיום דבריו הוא אמר:

"על אף התמונה הקודרת שהצגתי בפניכם היום, אודות מצבה של אומתנו, אינני מתייאש מארץ זו… לכן אני אסיים במקום בו התחלתי, עם תקווה. בזמן שאני שואב השראה מהצהרת העצמאות, מהעקרונות הנעלים המופיעים בה, ומהמוסדות המופלאים שהקימה, נפשי מתעודדת מהמגמות הבולטות של תקופתנו". הוא התכוון בדברים אלו לתנועה הגוברת לביטול העבדות, שהשיגה את ניצחונה כעשור מאוחר יותר.

כולנו עדיין משלמים את המחיר על העבדות והגזענות באמריקה.

אך באותו הזמן, הצהרת העצמאות וייסודה של ארה"ב, נבנים על עקרונות מתקדמים ומהפכניים. אנחנו מדינה עם היסטוריה ארוכה של מאבק לשוויון, חילוניות, חירות וזכויות אזרח.

לעיתים קרובות מדי שוכחים כי האינטרנציונליסט הרדיקלי והמהפכן טום פיין מילא תפקיד מרכזי במהפכה האמריקאית. כבר מההתחלה, דגל טום פיין בסיום המלוכה, העוני, המלחמה והעבדות. המאמר המבריק שפירסם ב-10 בינואר 1776, שנקרא "שכל ישר", נחשב להצהרת העקרונות של המהפכה. הוא השפיע עמוקות על טיוטת הצהרת העצמאות שכתב תומאס ג'פרסון כחצי שנה לאחר מכן, שבתורה הפכה לנייר העקרונות שהנחה את כתיבת הצהרת זכויות האדם של המהפכה הצרפתית.

קארל מארקס ראה את מאבקה של אמריקה לעצמאות בתור "הצעד הראשון… לקראת המהפכות האירופאיות של המאה ה-18" ואמר שהיא "הודיעה לעולם כולו על הקמת רפובליקה עצמאית ודמוקרטית אדירה ביבשת אמריקה". הוא כינה את הצהרת העצמאות בתור "ההצהרה הראשונה אודות זכויות אדם".

כמעט 200 שנה לאחר מכן, בוייטנאם, הו-צ'י-מין אמר כי מילות הפתיחה של הצהרת העצמאות הן "אלמותיות".

וראו איפה אנחנו עומדים כיום – מה השגנו.

בקטעים מנאומו פורץ הדרך של ברק אובמה, "לקראת איחוד מושלם יותר", ניתן למצוא את אותם הדברים שטובים באמת בארצנו – ולעיתים קרובות מדי נתפשים כמובנים מאליהם.

אובמה, המתייחס לאבותיו ולמורשתו המגוונת, אמר כי "כל עוד אני חי, לעולם לא אשכח כי בשום מדינה אחרת על פני העולם, הסיפור שלי לא יכול היה להיות אפשרי".

הוא לא התעלם מהסתירות הקיימות בין הערכים של מייסדי ארה"ב לבין המציאות שהייתה קיימת בעבר ועודנה קיימת כיום, אך הוא התייחס לפוטנציאל הגלום בבסיסה של ארצנו:

"התשובה לשאלת העבדות כבר נמצאת בחוקה שלנו – חוקה המעמידה במרכזה את עקרון האזרחות השווה בפני החוק; חוקה המבטיחה לעמה חירות וצדק, ומימשל שיכול להתקדם ולהשתפר עם הזמן".

שום מילה הכתובה בהצהרה אינה מספיקה כדי לשחרר עבדים מכבליהם, או כדי להעניק לגברים ולנשים מכל צבע ומוצא את זכויותיהם המלאות כאזרחי ארצות-הברית. דורות של אמריקאים לחמו – במחאות ובמאבקים, ברחובות ובבתי המשפט, במלחמת אזרחים ובמרי אזרחי, ותמיד תוך סיכון גדול – כדי לצמצם את הפער שבין ההבטחה הגלומה באידיאלים שלנו לבין המציאות בה חיו.

למרבה הצער, בחוגים מסוימים בשמאל בארה"ב, זה נחשב לא תקין פוליטית להתגאות באמריקה ובהיסטוריה המשותפת שלנו. כמובן שיש הבדל גדול בין גאווה באמריקה לבין התנשאות לאומית או לאומנות וולגארית. עם זאת, אף תנועה דמוקרטית או סוציאליסטית, ואף מהפכה לא נתנו השראה לעמם, על-ידי כך שקראו להם לשנוא את ארצם.

בתקופת המהפכה הרוסית, סיסמתם של הבולשביקים הייתה "לחם! עבודה! שלום!", ולא "לעזאזל עם רוסיה!". הם לא הפנו זעמם כלפי רוסיה או העם הרוסי, אלא כלפי הצאר הרודני והמושחת ובעלי-בריתו.

וכמובן שגם בתנועות המהפכניות בוייטנאם ובקובה היה תפקיד מרכזי לערכי אהבת המולדת והאחדות הלאומית.

לכן, ברביעי ביולי, יום העצמאות, הבה ונזכור את המסורת המהפכנית האמיתית של אמריקה.

Santi Suthinithet הוא העורך של "דינאמיק", מגאזין המתפרסם על-ידי ברית הנוער הקומוניסטי של ארה"ב.