מבט משמאל

כשעוצמים את עין ימין, אז הצד השמאלי של המוח מתאמץ יותר. עובדה.

אַל תבונה ורגישות

with one comment

שכונת הדר הכרמל בחיפה, בה אני חי כבר כמה שנים, היא שכונה אשר יודעת יחסים לא פשוטים עם משטרת חיפה. תושבים יודעים לספר על התנכלויות מצד שוטרים, הן לובשי מדים והן כאלה הלבושים בבגדים אזרחיים, שעורכים חיפושים על הולכי רגל ברחוב (מבלי שיש להם חשד סביר, ולרוב גם מבלי להזדהות באמצעות תעודת שוטר), מתייחסים בצורה משפילה, ולעיתים אלימה, לתושבים, ועוד.

מאידך, כאשר תושבים חשים שהם באמת זקוקים למשטרה, למשל, כאשר חוו תקיפה פיזית ברחוב, או כאשר פרצו לביתם ונגנב רכוש, מגלים כי המשטרה לא תמיד מספקת מענה הולם לתושבי השכונה, וכנראה מעדיפים לטפל בקריאות שמגיעות ממרכז הכרמל או מדניה, לפני שהם מגיעים להדר.

על רקע התנהלות זו, הנמשכת כבר שנים, אירוע בקיץ האחרון בשכונה מספר אירועים חריגים בחריפותם של אלימות משטרתית כלפי תושבים.

ב-28.8 התקיימה מסיבה בדירה ברחוב מסדה, אליה פרצו שוטרים, ללא צו חיפוש, כאשר חלקם לבושים בבגדים אזרחיים, לכאורה כדי לחפש סמים קלים. השוטרים הפעילו אלימות כלפי אנשים במסיבה, ובמיוחד כלפי שני שוכרי הדירה, שנחנקו, דורדרו במדרגות, וסבלו מאלימות גם בניידת וגם במעצר.

האירוע סוקר בהרחבה בתקשורת המקומית בחיפה (כולל על-גבי השער של המקומון "כלבו", המקבילה החיפאית ל-"העיר" התל-אביבי), ואף זכו לכתבת וידאו בחדשות ערוץ 2.

אבל לא רק סטודנטים אשכנזים צעירים הם קורבן ליחס אלים מצד השוטרים. מדובר בתופעה שחווים אותה, בצורה כזו או אחרת, כמעט כל הקהילות המתגוררות בשכונה: החל מבעלי משפחות יוצאי ברית-המועצות לשעבר, וכלה בבעלי עסקים ערבים.

יום לפני התקיפה המשטרתית במסיבה ברח' מסדה, התגלה מטען חבלה (על רקע פלילי, כנראה) בפינת הרחובות בלפור והלל. כשהמשטרה פינתה את האזור כדי לנטרל את המטען, היא ביקשה לסגור מכולת מקומית. כשבעל העסק התמהמה בסגירת החנות, אחד השוטרים דחף אותו, וגם חבט בו בחזהו עם מכשיר הקשר המשטרתי שלו.

בעקבות מקרים אלו, החליטו תושבות ותושבים מהשכונה, ואני בכללם, לכנס אסיפת שכונה, לדיון ופעולה בנושא האלימות המשטרתית:

אסיפת תושבים בשכונת הדר בחיפה: די לאלימות המשטרה

בעקבות מספר מקרים של אלימות משטרתית חריגה, שאירעו לאחרונה בשכונה הדר, וביניהם התפרצות שוטרים ללא צו לדירה ברחוב מסדה, והכאה של בעל עסק ברחוב הלל, כונסה השבוע אסיפת תושבים לדון בנושא.

"לא מדובר במקרה מבודד, אלא בהתנהגות המאפיינת כבר שנים את יחסה של המשטרה לתושבי שכונת הדר", אמרה דפנה אנגל, תושבת השכונה ואחת ממארגנות האסיפה. "שוטרים שאינם לובשים מדים, מעכבים אנשים לחיפוש ברחוב, מבלי להזדהות כדין, תוך שהם מתנהגים בגסות, ולעיתים באלימות. במקביל, כאשר ישנו צורך ממשי בסיועהּ של המשטרה, למשל במקרים של פריצה או תקיפה, המשטרה מתמהמהת ארוכות ואינה מספקת מענה הולם", הוסיפה אנגל.

באסיפת השכונה לקחו חלק צעירים ומבוגרים, יהודים וערבים, נשים וגברים, אשר חלקו חוויות מיחסה הפוגעני של המשטרה, ומאי-קבלת סיוע מהמשטרה בעת הצורך. "לפני מספר שבועות, בעת שהייתי בשכונה, שמעתי צעקות איומות של אישה מאחד הבתים. ממש נשמע כאילו רוצחים אותה", סיפרה טל מטלון, אחת מהמארגנות. "ניסיתי לחפש מאיזה בית הגיעו הזעקות, ובמקביל פניתי למשטרה. כעבור כשעה, השוטרים טרם הגיעו, וקיבלתי רק טלפון מהמשטרה, ששואל האם אני עדיין שומעת צעקות", אמרה.

לדברי מארגנות האסיפה, המשטרה יוצרת מיצג שווא של "מלחמה בפשע", אינה מתעמתת כלל עם העבריינים האמיתיים, אלא מסתפקת בהטרדת התושבים. "יש בידינו מידע מפורט ומדויק לגבי מיקומם של בתי הבושת בשכונה, ושל סוחרי הסמים הכבדים, אך איתם המשטרה מפחדת להתעסק", נמסר מהמארגנות.

באסיפת התושבים הוחלט להקים וועד שכונתי שיעסוק ביחסים הבעיתיים בין המשטרה לקהילה בשכונת הדר, ויפעל לשינוי המציאות הקיימת, בה תושבי השכונה סובלים מאלימות משטרתית מחד, ולא מקבלים מענה הולם לפניותיהם מאידך.

דיווח על האסיפה, מפי הפעיל השכונתי דורון גושן, אפשר לקרוא גם בבלוג של "חוג חיפה" במפלגת העבודה.

אבל האלימות המשטרתית אינה תופעה המוגבלת לשכונת הדר בחיפה. השוטרים כקבוצה, והמשטרה כגוף מאורגן, מאמצים לעיתים קרובות נורמות התנהגות המאפשרות ו'מנרמלות' התנהגות פוגענית ואלימה, ובמיוחד כאשר הדברים אמורים בקבוצות מוחלשות בחברה.

כך, למשל, פורסמה במקומון האילתי "ערב ערב באילת" ידיעה, בה נכתב, בין היתר (ההדגשות שלי):

שלושה שוטרים בלבוש אזרחי צלצלו בפעמון החיצוני של הגן. הגננת לא הספיקה לגשת ולפתוח, או אז טיפסו השלושה על השער ודפקו בחוזקה על דלת הכניסה לגן. הם לא הסכימו להזדהות בפני הגננת וזו, על פי הנהלים, מיהרה לנעול את הדלת ולחצה על לחצן המצוקה". כך תארו השבוע גננות זועמות חלק מהשתלשלות העניינים החמורה במהלכה עוכבה לחקירה גננת באחד הגנים העירוניים שנחשדה בהכאה. במשרד החינוך מתכוונים לפנות למח"ש בתלונה ומגבים את פעילותה של הגננת הוותיקה.

בעקבות מעצר הגננת נערכה השבוע אסיפת מחאה בהשתתפות כל הגננות באילת. לגננות שניזונו עד כה משמועות בנושא, דווחו כל פרטי האירוע. הגננות שמעו כי גם מינהל החינוך בעיר וגם יו"ר הסתדרות המורים באילת, מיכל כץ, פועלים לצידה של הגננת ומגבים אותה. הגננות הביעו רצון להשבית את פעילות הגנים בעיר וכמו כן הביעו רצון לצאת ולהפגין מול משטרת אילת מול מה שהן כינו "אלימות השוטרים וההתנהלות השערורייתית".

ובפורטל "גוגיי" התפרסמה ידיעה על טרנסג'נדרית שנעצרה בת"א, וסבלה מהשפלה ומאלימות:

א', אישה טרנסג'נדרית, נעצרה לפני ימים אחדים בתל אביב בחשד שתקפה וקיללה שוטרים. היא אמנם שוחררה בערבות כעבור שעות אחדות, אבל מספרת שהיא חשה מאז מושפלת, לאור מה שעבר עליה לפני המעצר ובתחנת המשטרה. לדבריה, השוטרים התעמרו בה וב-ה', חברתה שהייתה עמה (השמות המלאים שמורים במערכת), בשל היותן טרנסג'נדריות, פנו אליהן בלשון זכר וקיללו אותן.

"התקשרתי למשטרה ואמרתי שיש שוטרים שמציקים לי", אמרה ה'. "הם אמרו לי שהם לא יעשו כלום, כי אלה שוטרים, ושאני צריכה לפנות לפניות הציבור. כנראה שהשוטרים נגנבו מזה שהתקשרתי למשטרה, אז אחד מהם תפס אותי ואמר שהוא רוצה לעשות עלינו חיפוש ושניתן לו את תעודות הזהות שלנו".

שכונת הדר איננה "פלנטה אחרת". הבעיה איתה אנחנו נאלצים להתמודד, בעיית האלימות המשטרתית בשכונה, אינה ייחודית לנו, אלא היא חלק מדפוס קלוקל של יחסים בין המשטרה לבין אזרחיות/ים ממקומות שונים ומשכבות חברתיות שונות.

מאוד חשוב למצוא פתרון נקודתי, כדי ששוטרים יפסיקו להטריד תושבות ותושבים מהשכונה. אבל לא פחות חשוב מכך, הוא לחשוב כיצד ניתן להגדיר מחדש את אופי היחסים בין המשטרה לקהילה (או יותר עמוק מכך, את תפקידה של המשטרה בחברה בה אנו חיים), כך שהיא תהפוך להיות למקור של סמכות חיובית, ולא למנגנון שהוא דכאני כלפי הרוב הגדול של החברה.

מרקסיזם ומשטרה

ב-1884 פירסם פרידריך אנגלס את ספרו "מוצא המשפחה, הקניין הפרטי והמדינה", המנתח את ההתפתחות ההיסטורית של החברה האנושית, לאורך תצורות מעמדיות שונות, ואת הקשר בין אופן הייצור הדומיננטי לבין הצורה שלובש מוסד המשפחה ומוסד המדינה.

כמעט 35 שנים לאחר מכן, בשנת 1917, כתב ולדימיר לנין את ספרו "מדינה ומהפיכה", המסתמך על ציטוטים נרחבים מספרו של אנגלס, כדי להתווכח עם מסלפי התיאוריה המרקסיסטית אודות מושג המדינה, הן המסלפים מימין (קרל קאוטסקי והסוציאל-דמוקרטים) והן המסלפים מ"שמאל" (אנרכיסטים למיניהם).

כך מצטט לנין את אנגלס (מתוך הוצאת הוועד המרכזי של מק"י, אפריל 1984, בתרגומו של משה בן-חורין, עמ' 8):

המדינה היא תוצרה של החברה שהגיעה לדרגת התפתחות מסוימת; זוהי ההודאה בכך, שחברה זו הסתבכה בסתירה נטולת-פתרון עם עצמה, התפלגה לניגודים נטולי-פשרה, ושהיא חסרת אונים להיפטר מהם. וכך נוצר הכורח בכוח, הניצב כביכול מעל לחברה, אשר עליו מוטל למתן את הסכסוך, להחזיקו במסגרת ה'סדר', וזאת כדי שניגודים אלה, מעמדות אלה, בעלי האינטרסים הכלכליים המנוגדים לא יחסלו את עצמם ואת החברה תוך מאבק נטול-תכלית. וכוח זה שנולד בתוך החברה, אך המתנשא עליה ומתנכר לה במידה הולכת-וגדלה הוא-הוא המדינה.

ומוסיף לנין:

רעיון היסוד של המרקסיזם בשאלת תפקידה ההיסטורי של המדינה ומשמעותה בא כאן על ביטויו במלוא הבהירות. המדינה היא תוצרו והתגלמותו של חוסר האפשרות של פשרה בין הסתירות המעמדיות. המדינה מתהווה במקום, בזמן ובמידה שלא ניתן באופן אובייקטיבי לפשר בין הסתירות המעמדיות. ולהיפך: קיומה של המדינה מוכיח, כי הסתירות המעמדיות נטולות פשרה.

ומה מאפיין את מוסד המדינה בתור שכזו? לנין ממשיך לצטט מתוך ספרו של אנגלס (עמ' 10):

[סימן ההיכר של המדינה] הוא כינון כוח כפייה ציבורי שאינו חופף כבר באופן בלתי-אמצעי את האוכלוסייה המתארגנת בתור כוח חמוש. כוח כפייה מיוחד, ציבורי זה דרוש, כיוון שארגון חמוש של האוכלוסייה הפועל מכוח עצמו הפך לבלתי-אפשרי מאז התפלגה החברה למעמדות… כוח כפייה ציבורי זה קיים בכל מדינה. הוא מורכב לא רק מאנשים חמושים, אלא גם מספיחים גשמיים, מבתי-סוהר וממוסדות כפייה למיניהם, שלא היו ידועים לחברה מהסוג הקודם.

המשטרה, על אנשיה (שוטרים, בילוש, וכו') ומתקניה (בתי מעצר, ניידות, וכו'), היא חלק מאותו כוח כפייה ציבורי המאפיין את מוסד המדינה המודרני, שנועד לסייע להשאיר על כנו את הסדר החברתי הקיים. כותב לנין:

אנגלס מפתח כאן את תפיסת אותו "כוח" המכונה מדינה, אותו כוח שנוצר בקרב החברה, אך מעמיד את עצמו מעליה ומנכר את עצמו ממנה במידה הולכת-וגדלה. ממה מורכב כוח זה בעיקר? מחטיבות מיוחדות של אנשים חמושים, אשר לרשותם עומדים בתי סוהר, וכיו"ב.

מותר לנו לדבר על יחידות מיוחדות של אנשים חמושים, כי כוח הכפייה החברתי, האופייני לכל מדינה, "אינו חופף באופן בלתי-אמצעי" את האוכלוסייה החמושה, את "ארגונה החמוש הפועל מכוח עצמו".

אנגלס מנסה, כמוהו ככל הוגי הדעות המהפכניים הדגולים, להסב את תשומת-לבם של הפועלים בעלי התודעה אל אותו דבר דווקא, הנראה לזעיר-בורגנות השלטת, כאילו אינו ראוי לתשומת-הלב, כשגרתי ביותר, דבר המקודש בזכות דעות קדומות לא רק מושרשות, אלא גם – מותר לומר – מאובנות. הצבא הסיד והמשטרה מהווים את מכשירי הכפייה העיקריים של השלטון הממלכתי, אולם – כלום ייתכן אחרת?

שאלת השאלות. האם תמיד כך יהיו הדברים? האם אפשר להעלות על הדעת צורת ארגון של החברה, שבה הצבא והמשטרה הם לא כוח זר וחיצוני לחברה, המנוכר לרוב הגדול בה, והמשמש כמכשיר לדיכוי, אלא חלק אורגני מהמרקם החברתי? האם צבא ומשטרה כאלה בכלל יראו כפי שאנו רגילים לראות אותם? לדברי לנין, אכן אפשר אחרת, וכך יקרה בעת שינויה המהפכני של החברה:

ואכן, לא ייתכן אחרת מנקודת ראותו של רובם המכריע של האירופים בשלהי המאה ה-19 – אשר אליהם פנה אנגלס – שלא חיו ולא צפו מקרוב בשום מהפכה רבתי. להם אין זה מובן כלל ועיקר, מה פירושו של "ארגון חמוש של האוכלוסייה הפועל מכוח עצמו"… המדינה מתהווה, מוקם כוח מיוחד, מוקמות יחידות מיוחדות של אנשים חמושים. וכל מהפכה ההורסת את המנגנון הממלכתי, מראה את המאבק המעמדי במערומיו, מראה לנו בעליל, כי המעמד השליט שואף לחידוש היחידות המיוחדות של האנשים החמושים, המשרתים אותו. ואילו המעמד המדוכא שואף להקים ארגון חדש מסוג זה, המסוגל לשרת לא את המנצלים, כי אם את המנצלים.

האם המשטרה והצבא אחרי מהפכת אוקטובר ברוסיה, או בארצות הסוציאליסטיות האחרות, אכן לבשו צורה חדשה, של "ארגון חמוש של האוכלוסייה הפועל מכוח עצמו"? במובנים מסוימים כן, ובמובנים אחרים לא. בקובה המהפכנית, למשל, הוועדים להגנת המהפכה מחמשים את העם ודואגים דרך קבע לאמנו בנשק, כאמצעי להגנה על המהפכה הקובנית מפני פלישת ארה"ב. מאידך, ברוב הארצות הסוציאליסטיות, המדינה אכן לבשה אופי של כוח כפייה מיוחד, המנוכר מהעם, והפועל לעיתים בסתירה לאינטרסים שלו.

כך או כך, מטרת כל הדיון שלהלן היא לא לעסוק בהיסטוריה של ברה"מ או של ארץ אחרת, אלא להראות כי גם בעת עיסוק בנושאים שנראים הכי מקומיים, הכי שכונתיים, מגלים שהכל מתקיים בתוך הקשר חברתי רחב, ושהיכרות עם התיאוריה אודות הדינמיקה המעמדית של החברה, יכולה לסייע לנו להבין טוב יותר את תפקידם של המוסדות החברתיים (במקרה הזה, משטרה) איתם אנו נאלצים להתמודד.

מודעות פרסומת

Written by theleftisright

27 בספטמבר 2009 בשעה 14:48

פורסם בכללי, מאמרים, שלי

Tagged with ,

תגובה אחת

Subscribe to comments with RSS.

  1. […] לא רק בשייח ג'ראח אלא גם בשכונת רחביה במערב ירושלים, בשכונת הדר בחיפה, ובשכונת עג'מי […]


להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: