חלופה המציבה את האדם במרכז

מאמר שפרסמתי ב-"זו הדרך" (2.11.2005), במלאות 88 שנים למהפכת אוקטובר הסוציאליסטית ברוסיה. אני מקדיש אותו ליום השנה ה-92 למהפכה שחל מחר, בתיאום (מקרי? נההה…) עם האירוע לציון 90 שנים להקמת המפלגה הקומוניסטית בארץ.

לפני שאתם ממשיכים לקרוא, קצת כדי להיכנס לאווירה, הנה קטע מהסרט (המצוין! לכו לראות!) "אדומים" (1981) של וורן בייטי, המספר את סיפורו של העיתונאי הקומוניסט האמריקאי, ג'ון ריד, שהיה ברוסיה בעת המהפכה, ושפירסם בעקבות זאת את ספרו "עשרת הימים שזעזעו את העולם".

***

מהפכת אוקטובר 1917 הבטיחה לחם לרעבים, אדמה לאיכרים הדלים ושלום למתענים במלחמה. היא בישרה למיליוני אנשים ברוסיה ובעולם כולו, כי את החזון של חברה סולידרית ואנושית, חברה השמה קץ למציאות הקפיטליסטית של אדם-לאדם-זאב, ניתן להתחיל ליישם. זכויות חברתיות כמו הזכות לעבוד, הזכות לדיור, הזכות לחינוך והזכות לבריאות, אותן זכויות שנדרסות כיום, בתקופה של פירוק רשתות ההגנה החברתית והפרטת השירותים הציבוריים, זכויות אלו הפכו לראשונה בהיסטוריה להיות מציאות עבור עמי ברית-המועצות. למרות שהחלה כארץ חקלאית ברובה, הפכה ברה"מ, תוך דור אחד, למעצמה תעשייתית וכלכלית, שבגבורת חייליה ובחייהם של 27 מיליונים מאזרחיה, הביסה את הנאציזם באירופה.

בין הישגי המהפכה ניתן לזקוף עשייה רבה לקידום שוויון הנשים וזכויות המיעוטים (כמו למשל, ביטולן, מיד לאחר המהפכה, של כל התקנות והחוקים שאסרו על הומוסקסואליות והוצאת האנטישמיות מחוץ לחוק). ברה"מ הושיטה סיוע רב לתנועות לשיחרור לאומי באפריקה, באסיה ובאמריקה הלטינית, במאבקן לעצמאות.

בצד ההשגים, היו בתולדות ברה"מ גם נסיגות. הדמוקרטיה הסוציאליסטית בברה"מ, שראשיתה בהבטחה "כל השלטון למועצות!", לא מיצתה את הפוטנציאל שהיה טמון בה. תחת שההתנהלות השלטונית בברה"מ תהיה "דמוקרטית פי מיליון מהדמוקרטיה הבורגנית הדמוקרטית ביותר" (לנין), גילה העם הסובייטי – בייחוד בתקופת סטלין, אך גם בימי הבאים אחריו – כי המשטר נעשה מנוכר ממנו. טעויות ההנהגה הסובייטית, שנבעו בחלקן מהתנאים האובייקטיביים הקשים, בהם התבסס המשטר הסוציאליסטי, ושאליהן נוספו הפשעים שנתבצעו בתקופת פולחן האישיות של סטלין, הכתימו את הסוציאליזם בברה"מ – הן בעיניי המתבוננים מבחוץ (החשופים ממילא לתעמולה אנטי-סובייטית), אך גרוע מכך – בעיניי אזרחי ברה"מ עצמה.

כיום, 88 שנים לאחר מהפכת אוקטובר ו-14 שנים לאחר שהמשטר שקם הודות לאותה מהפכה חוסל, שואלים אותנו, הקומוניסטים, גם שותפינו וגם יריבינו: "אחרי שברית-המועצות שלכם קרסה – מה, בעצם, יש לכם להציע?". ישנם כאלה המסיקים שאין לנו יותר מה להציע, ולכן עלינו לוותר על החלופה ולהצטרף למקהלה הניאו-ליברלית. אחרים שואלים דווקא מתוך עניין אמיתי בשינוי חברתי, מתוך הבנה שאת החברה הקיימת, על תחלואיה וזוועותיה, יש להחליף בסדר חברתי דמוקרטי וצודק יותר, ושהקומוניסטים הם הכתובת לשאלות כאלה. גם לאלה וגם לאלה נשיב, כי לקומוניסטים יש בהחלט מה להציע, והוא – חלופה ערכית לעולם דל בערכים, ויותר מזה – דל בחלופות.

לכאורה נראה, כי נותרנו בודדים במערכה. מפלגות ותנועות שבעבר התגאו, כמונו, בשאיפתם (הכנה או המעושה) למשטר של צדק חברתי, לסוציאליזם, נעלמו ואינן. מהם שהתברגנו, קלטו את 'חוקי המשחק', ואינם מתכוונים לנענע את הסירה יותר מדי. הם מסתפקים בדיבורים בגנות הקפיטליזם החזירי, ובשבחי הקפיטליזם הנאור ("נו, כמו זה שישנו שם, באירופה…"). אחרים הצטרפו בגלוי לצד-שכנגד, וכדי להכות על חטאי נעוריהם הצבועים אדום, הפכו לגדולים שבתומכי המקצצים, המפריטים והעושקים.

אך זו אינה התמונה כולה. חיסול מדינת הרווחה והשתלבות ישראל בגלובליזציה הקפיטליסטית הולידו, אומנם, כניעה בקרב חוגים מסויימים למחשבה האחידה הניאו-ליברלית, אך גם התנגדות חריפה, הלובשת צורות שונות. תוך כדי המאבקים הרבים על דמותה של המדינה – מאבקים חברתיים, סביבתיים ודמוקרטיים – מתחילים המשתתפים בהם לאתגר את האמיתות היסודיות, שבהן מלעיטים אותנו העיתונים, בתי-הספר והאוניברסיטאות. פעילי עמותות חברתיות, המנהלים מערכה יומיומית מול תוכניות ההפרטה השונות, מתחילים לתהות על עצם אופיו של המשטר החברתי המצמיח את המדיניות המעשירה את העשירים. בני נוער, החשים דחייה נוכח תרבות הצריכה הקפיטליסטית, החומרנות והרדידות ששלטון התאגידים מציע, תוהים, האם יש אפשרות לחיות אחרת. ישנו צמא לניתוח ביקורתי, אידיאולוגי, של החברה בה אנו חיים, והמרקסיזם מתגלה מחדש ככלי להבנת המציאות, ולא פחות חשוב מכך – לשינויה.

תפקיד הקומוניסטים בישראל 2005 הוא להיות אלה שעוזרים לחפש תשובות לשאלות הקשות. עשור וחצי שמרנו על הגחלת של חזון החברה האחרת, כאשר סביבנו חגגו את "מות הסוציאליזם" ואת "קץ ההיסטוריה". תפקידנו כיום הוא להשתלב במאבקים השונים – נגד הכיבוש, ההפרטה והגזענות, ולמען הדמוקרטיה, שוויון הנשים ואיכות הסביבה – ולאפשר לתנועה הרחבה למען עולם טוב יותר לרכוש את הכלים שיאפשרו שינוי חברתי. עלינו להפוך את הסוציאליזם, המדריך לפעילותנו, לנחלת כל אלה שמבקרים, מתארגנים ונאבקים. זה לא פשוט. זה דורש ויכוחים עמוקים עם שלל תפיסות מוטעות, ובכלל זה – דעות קדומות אנטי-קומוניסטיות. אך התנאים כיום נוחים יותר מבעבר, והחלופה הסוציאליסטית נראית רלוונטית ולגיטימית בקרב קבוצות הולכות וגדלות של פעילים חברתיים, ובייחוד – בקרב בני-נוער, סטודנטים וצעירים.

איננו יודעים כיצד יראה המשטר הסוציאליסטי בישראל. אנו מניחים שיהיו קווי דמיון בינו לבין המשטרים הסוציאליסטיים שהיו ועדיין קיימים, אך יהיו גם נקודות שוני רבות. ההבדלים ינבעו בחלקם מהתנאים הקונקרטיים השונים, ובחלקם – מהרצון לעשות את הדברים אחרת, טוב יותר. החלופה שלנו היא חלופה ערכית, דמוקרטית, המציבה את האדם במרכז, ולא מודל סטטי שאנו כבולים אליו בעבותות של מסורת היסטורית. עלינו לזכור תמיד לאן אנו רוצים להגיע, אבל גם לא לשכוח שעלינו להכשיר עם אחרים את הדרך המובילה אל היעד הסוציאליסטי.

"הקרב עוד נמשך, עוד מסעיר
הלב, שוב כמו פעם, נרגש
ולנין – עדיין צעיר
אוקטובר – עולה מחדש!"
(מתוך "שוב נמשך הקרב", נ. דוברונרבוב)