מבט משמאל

כשעוצמים את עין ימין, אז הצד השמאלי של המוח מתאמץ יותר. עובדה.

נפילת חומת ברלין ומעמד הנשים בגרמניה המזרחית

leave a comment »

בשבוע שעבר, ב-9 לנובמבר ציינו בגרמניה, ובעולם, את יום השנה ה-20 לנפילת חומת ברלין. נפילת החומה הייתה המאורע שסימל יותר מכל את התהליך שהוביל בסופו של דבר לסיפוחה של הרפובליקה הדמוקרטית הגרמנית (גרמניה המזרחית) לרפובליקה הפדרלית הגרמנית (גרמניה המערבית), ולפירוק המשטר הסוציאליסטי בה.

ההשלכות החברתיות של הסיפוח היו הרסניות: הרפובליקה הדמוקרטית הגרמנית (רד"ג), שבתקופת המשטר הסוציאליסטי לא ידעה אבטלה, נאלצה להתמודד עם גל של פיטורים ועם שיעורי אבטלה כפולים מאשר בגרמניה המערבית; שירותים חברתיים, שבעבר ניתנו בחינם או סובסדו, כגון חינוך, מעונות יום לילדים, דיור, הפכו לסחורה בשוק החופשי; תנועות ימין ניאו-נאציות, שהיו בלתי-חוקיות ברד"ג, שהוקמה על בסיס אתוס אנטי-פאשיסטי מובהק, הפכו לתופעה בנוף הפוליטי של הארץ.

מי שמחפש את הברומטר הטוב ביותר למדידת תהליכים חברתיים-פוליטיים, צריך לראות כיצד אלה משפיעים על מצבן של נשים. סעיף 7 בחוקת רד"ג מ-1949 קבע כי "לנשים ולגברים זכויות שוות. כל החוקים והתקנות הפוגעים במעמדן השווה של נשים – בטלים". סעיף 18 בחוקה קבע כי נשים וגברים יזכו לשכר שווה (אותו סעיף בחוקה הסדיר גם, אגב, שכר שווה לנוער!).

אורסולה סיבר, כתבת "פרנקפורטור רונדשאו" המערב-גרמני, פירסמה ב-13.6.1990, פחות משנה אחרי נפילת חומת ברלין, ולפני "איחוד" שתי הגרמניות, כתבה על מעמד האישה העובדת בגרמניה המזרחית. התרגום לעברית פורסם ב"זו הדרך" ב-11.7.1990.


***

נשים עם ילדים הן הראשונות

אינגבור גרליץ ממש לא יכלה לתפוס זאת. "את השיחות הראשונות לקראת פיטורים הם אכן ניהלו עם נשים הרות, עם נשים שהן עדיין בחופשת לידה או עם נשים שהיו חולות לעיתים קרובות". הם – מנהלי המפעל "בנייה לדוגמא ולפיתוח", שבברלין המזרחית. זהו מפעל לדוגמה של ענף הבנייה, שזכה מדי שנה ב"דגל העבודה" ובאותות הצטיינות אחרים. עם פתיחת השווקים, הועמד המפעל בפני בעיות אדירות של ביטול הזמנות, שכן המזמינים יוכלו כעת לקבל את אותם המוצרים במחיר זול יותר במקומות אחרים.

אינגבור גרליץ הייתה אחת מתוך יותר מ-500 עובדים במפעל. "אין ויכוח על כך, שהיה עלינו לצמצם", היא אומרת, "אלא שהראשונים שנזרקו לרחוב היו החלשים ביותר מבחינה סוציאלית. כך, למשל, נוצלה תעודה רפואית זמנית של עובדת, שהיו לה בעיות עצבים, כדי לפטרה. כשקיבלה את הודעת הפיטורים היא לקתה בהתמוטטות עצבים, כמו גם עובדת אחרת, שהייתה בהריון".

מרבית העובדים קיבלו את הגזרות בהכנעה. רק מעטים יצאו נגדן, ביניהם גרליץ בת ה-52. עקב כך מצאה את שמה ברשימת המפוטרים. כל זאת בזמן שבגרמניה המזרחית הייתה תקפה עדיין חוקת העבודה, לפיה מותרים פיטורים רק בתנאי שלמפוטר יסודר מקום עבודה חלופי. אולם כבר מזמן אין מנהלי המפעלים מקפידים על כך. הם אינם מכבדים גם תקנות אחרות, כגון איסור פיטורי נשים בהיריון ונשים שחזרו לאחר שנה של חופת לידה וזכותן לקבל מקום עבודה זהה, בתנאים זהים לאלה שמקודם; איסור פיטוריהן של נשים המגדלות את ילדיהן לבדן עד גיל 3.

למרות זאת, יותר ויותר נשים כאלו מופיעות בלשכות העבודה ויותר ויותר קשה למצוא להן תעסוקה. מנהלי המפעלים אומרים לעובדת החוזרת מחופשת הלידה, חד וחלק: "בשבילך אין עוד תעסוקה".

קלאוס גרן, יו"ר איגוד המובטלים, מספר הוא מוצף מכתבים ממשפחות חד-הוריות ומאימהות לילדים קטנים. "האנשים שלנו מגיבים בחוסר ישע מוחלט, הם אינם יודעים כלל אילו חוקים תקפים עדיין וכיצד עליהם להתגונן". מונח לפניו מכתב של אישה המבקשת עצה עבור ביתה. הבת, הנמצאת בהיריון, שוהה עדיין במסגרת של חניכות בקואופרטיב חקלאי הסמוך לעיר קרל-מארקס-שטאדט [אחרי פירוק גרמניה המזרחית, שונה שמה של העיר לקמניץ – א.ו]. במחצית יולי תסתיים תקופת החניכות שלה, אך המנהל כבר הודיע לה על פיטוריה. זו הייתה, למעשה, הפרה בוטה של החוק, שכן עד ה-1 ביולי עדיין תקף החוק המחייב להמשיך ולהעסיק חניכים לפחות חצי שנה אחרי סיום תקופת החניכות.

התפתחות זו אינה מפתיעה את הסוציולוגיות בריגיט ויכרט מהמכון לסוציולוגיה ולמדיניות סוציאלית במזרח ברלין. ממשאל שערך המכון בקרב 59 מפעלים עולה, שכאשר מנהליהם מדברים על "סרבני תפוקה" ועל "חלשים בתפוקה", הם מתכוונים בראש ובראשונה לנשים.

בגרמניה המזרחית היו גלים שונים של פיטורים, אומרת אריטה קרצ'מר, סוציולוגית העובדת במרכז לשוויון במזרח ברלין. הגל הראשון פגע בעובדי השטאסי (המשטרה החשאית), במשרדי הממשלה ובמנגנוני המפלגה, שהיו מאוישים בעיקר ע"י גברים. עכשיו עולה מספר הנשים הנפלטות מהנהלות מנופחות של מפעלים גדולים וצפוי גל של פשיטות רגל ופיטורים בתעשיית הטקסטיל והמזון, בהן מהוות הנשים יותר מ-80 אחוז מכלל העובדים.

לתעשיית מוצרי הצריכה אין בכלל סיכוי, משום שוועדת התכנון הממלכתית הפלתה אותה בעבר לרעה באורח נפשע. מפעלים מעטים בלבד מצליחים להתחדש תוך הישענות על כוחם-הם, אבל בסופו של תהליך זה בוודאי לא יהיה בטווח הקצר. העזרה, לה ציפו ממפעלים מערב-גרמניים, אינה מגיעה. היצרנים המערביים מחפשים במזרח בראש-וראשונה שוק נוסף למוצריהם. כמה מהמפעלים במזרח – בענפי הלבשה, טקסטיל ועור – כבר עכשיו אינם מסוגלים לשלם משכורות והאחרים, רובם מצמצמים אותן לכדי מחצית. בענפים אלו בלבד נמנו עד סוף חודש יוני 600 אלף הודעות פיטורים.

ממשלת מזרח-גרמניה מגלה חוסר אונים. מה שכן, הוחלט הוא, שעד ה-31.12.1990 יישארו בתוקף החוקים המגינים על האישה העובדת: איסור על פיטורין במשפחה חד-הורית עם ילדים עד גיל 3; חופשת לידה עם תשלום (65%-90% של משכורת נטו) עד 18 חודשים אחרי הלידה; הזכות לעבודה לאחר חופשת הלידה בתנאים הזהים לאלה הקודמים; חופשה בתשלום לבעלי משפחות חד-הוריות בעת מחלת הילד ובמקרה של 3 ילדים – חופשה עד 8 שבועות בשנה; יום חופשה חודשי לאישה.

רגינה הידלבראנט, שרה לעניינים סוציאליים (חברת מפלגת הסוציאליזם הדמוקרטי [לא ברור האם כך נכתב בעיתון המערב-גרמני, או שהייתה טעות תרגום ב-"זו הדרך", אבל הידלבראנט הייתה חברת המפלגה הסוציאל-דמוקרטית, ולא מפלגת הסוציאליזם הדמוקרטי – א.ו]) זכתה בשבחים רבים בעיתונות ארצה על שהצליחה לשמור, ולו באופן זמני, על החוקים הנ"ל. אך נשאלת השאלה, מה יישאר לנשים באופן מעשי בחיי היום-יום שלהן? את הזכות לחופשה בעת מחלת הילד הן כמעט אינן מנצלות, מפחד לאבד את מקום עבודתן – אומרת רנטה גיזלר, יו"ר הארגון הארצי של טקסטיל, הלבשה ועור. כדי שלא "לעוף", רוצות רבות מהן לחזור למקום עבודתן מיד עם תום חופשת הלידה (20 שבועות) ולוותר על "שנת הבייבי".

אותות הזמן ניכרים כבר בעיתוני מזרח גרמניה. ניתן לראות שם מודעות לחיפוש עבודה של נשים המדגישות "בלי ילד"; "מזכירה, ניסיון של 25 שנה, שפות זרות, מחשבים, בלי ילד, מחפשת תחום פעילות חדש" – זו, לדוגמא, לשון מודעה ב"ברלין צייטונג". לגבי גרמניה המזרחית זהו גם שבר תרבותי. כך, למשל, פועלת לשעבר במפעל רדיו-שטרן, בן 3000 עובדים, שהודיע כבר לפני מספר שבועות על פשיטת רגל; היא נשואה, אם לילדים בני 11 ו-3, המתאמצת למצוא עבודה חדשה. "הסיווג המקצועי שלך בסדר וגם שנתון הלידה, אבל הבן הקטן צעיר מדי בעשר שנים", אמרו לה בריאיון לקבלת עבודה.

עד כה היו המפעלים חייבים לדאוג לכך, שיהיו בהם סידורים סוציאליים מיוחדים, בפרט פינות תרבות ופעוטונים לילדי העובדים. החל מה-1 ביולי "משוחררים" המפעלים מהוצאות למטרות אלו. יחד עם זאת, מכינה הממשלה תקנה חדשה האמורה להבטיח את המשך הפעלתם של מעונות לילדים אלה, כלומר גם בעתיד תהיה למפעלים הקצבה לגני ילדים בתחומם. המדינה תממן את צוות העובדים ואת ההוצאות השוטפות, ואילו המפעלים יהיו אחראים להקצאת החדרים ולאחזקתם. אולם, על רקע כל החובות שבהם שקועים מפעלי מזרח גרמניה, יש לצפות שהם ייאלצו לדחות את כל מה שלא קשור בייצור באופן בלתי-אמצעי.

מודעות פרסומת

Written by theleftisright

17 בנובמבר 2009 בשעה 22:56

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: