מבט משמאל

כשעוצמים את עין ימין, אז הצד השמאלי של המוח מתאמץ יותר. עובדה.

הקמת האינטרנציונל השלישי

leave a comment »

השנה מציינים לא רק 90 שנים להקמת המפלגה הקומוניסטית בארץ, אלא גם 90 שנים להקמת האינטרנציונל הקומוניסטי (הקומינטרן), שהיה הגוף הבינלאומי שאיגד את כל המפלגות הקומוניסטיות, מהקמתו במרץ 1919 ועד פירוקו ב-1943.

על רקע קריאתו מלפני שבועיים של נשיא ונצואלה, הוגו צ'אבז, להקים אינטרנציונל חדש של מפלגות השמאל המהפכניות, יש מקום לעיון מחודש בקומינטרן, בהיסטוריה שלו, ובלקחים מ-24 שנות קיומו.

להלן מאמר פרי עטה של אלקה פפאריגה, מזכ"לית המפלגה הקומוניסטית היוונית (KKE), שנכתב לפני כעשור, אך אקטואלי גם כיום. התרגום לא שלי.

* * *

מחשבות אקטואליות ביום השנה ה-80 להקמת האינטרנציונל השלישי
15.3.2000

הקמת האינטרנציונל השלישי (או האינטרנציונל הקומוניסטי) בשנת 1919 ופעילותו לאחר מכן יכולים ללא ספק להימנות בין המאורעות הפוליטיים החשובים בתולדות המאה העשרים, והיא השפיעה בצורה חיובית על התנועה הקומוניסטית ותנועת הפועלים הבינלאומית. מה שמבדיל את האינטרנציונל השלישי מן השניים שקדמו לו הוא, בראש ובראשונה, היותו טבוע בחותם המהפכה הסוציאליסטית המנצחת הראשונה – וגם בחותם התפוררות האינטרנציונל השני ותוצאותיה.

האינטרנציונל השלישי נולד מן העימות האידיאולוגי והפוליטי החריף בימי האינטרנציונל השני, סביב שאלות תיאורטיות ומעשיות מהותיות: החירויות הדמוקרטיות תחת המשטר הקפיטליסטי, הדרכים בהן יוכלו מעמד הפועלים ובעלי בריתו לתפוס את השלטון, והדיקטטורה של הפרולטריון.

הניצוץ שהצית את הלהבה וגרם להתפוררות האינטרנציונל השני לא היה תקרית משנית, כי אם האירוע בה' הידיעה: פרוץ מלחמת העולם הראשונה, ובעקבותיו – הוויכוח על טיבה של המלחמה, והפרת ההחלטות האנטי-מלחמתיות שקיבל האינטרנציונל בוועידת באזל מ-1912. כאשר פרצה המלחמה התייצבו מרבית המפלגות החברות באינטרנציונל השני, כל אחת לצד הממשלה בארצה; מן הרגע הראשון הצביעו מפלגות אלו בעד תקציב המלחמה, צעד מכריע שבסופו של דבר הביא אותן אל מחנה תומכי המדיניות האימפריאליסטית.

כפי שמציין לנין, הקמת האינטרנציונל השלישי נועדה לשמור לא רק על הישגיהם של המוני הפרולטריון הרוסי, אלא גם את אלה של הפרולטרים בגרמניה, אוסטריה והונגריה [אויבותיה של רוסיה במלחמה] וגם של המוני העובדים בעולם כולו (כל כתבי לנין, כרך 37, עמ' 512).

הדינמיקה של האינטרנציונל השלישי נבעה מן ההתלהבות המהפכנית של ניצחון המהפכה הסוציאליסטית ברוסיה, ועוד יותר- מן התחושה, שרווחה בעקבות המהפכה, כי מיגור הקפיטליזם הוא לא רק נחוץ אלא גם אפשרי.

מקור הכוח של האינטרנציונל היתה ההערכה כי האנושות חיה בתקופת המעבר מן הקפיטליזם אל הסוציאליזם – הערכה תקפה גם היום, למרות התנודות כלפי מעלה ומטה שעברו מאז והנסיגות הזמניות.

מן הרגע הראשון להיווסדו, היה על האינטרנציונל השלישי להתמודד לא רק עם התנגדות חריפה מצידו של האימפריאליזם, אלא גם עם סכנת האופורטוניזם – כלומר, עם חדירתה העמוקה והמשמעותית ביותר של האידיאולוגיה הבורגנית לתוככי תנועת העבודה.

כפי שציין לנין, עוד שנים רבות לפני שהאינטרנציונל השלישי קם בפועל, היו גורמים שהכינו את הקמתו, כאשר התאמצו להפוך את המהפכה הסוציאליסטית מרעיון מופשט לפעולה מעשית, ולשכנע את הסוציאליסטים לנהוג בהתאם לכך. מטרת האינטרנציונל היתה ליצור אחדות פעולה בין המפלגות הקומוניסטיות – אותן מפלגות שהצליחו להוכיח, בפעילותן ובנחישותן בימי המלחמה העולמית, את נכונותן ואת יכולתן להחדיר לתודעת המוני מעמד הפועלים כמה אמיתות בסיסיות:

  1. כי לא היה שום קשר בין המלחמה העולמית לבין הסיסמאות על "החירויות הלאומיות של העמים" ששימשו כתירוץ לה;
  2. כי מדינות הברית (בריטניה וצרפת) היו גורם אימפריאליסטי וצמא דם לא פחות מגרמניה, וכי היתה זאת מלחמה אימפריאליסטית משני הצדדים, בלי קשר לשאלה מי פתח בה;
  3. כי היה זה פשע להביא עובדים ממדינות שונות לירות אלה על אלה;
  4. כי המלחמה תוכל להסתיים במהפכה פרולטרית.

בלתי אפשרי, במסגרת מאמר קצר, לכסות את כלל ההיסטוריה של האינטרנציונל השלישי ואת השפעתו המהותית על ההיסטוריה של המפלגות הקומוניסטיות השונות – מפלגות שאך החלו לצעוד את צעדיהן הראשונים, רובן בתנאים קשים שלא יאמנו, של רדיפות ובלתי-חוקיות. קשה אף יותר לנסות ולהגיע לניתוח משביע רצון של דרכו הפוליטית והאידיאולוגית של האינטרנציונל השלישי, בתנאים שהשתנו במהירות רבה.

האינטרנציונל השלישי היה פעיל במשך לא פחות מ-24 שנים, בתקופה בה כבר הגיע הקפיטליזם אל שלבו העליון – האימפריאליזם. הפיצול הפנימי בעולם הקפיטליסטי החל להתרחב בגלל העימות בין האימפריאליסטים לבין עצמם. צורותיו הבסיסיות של עימות זה כבר הופיעו בבירור: מלחמה על חלוקה מחדש של השווקים וכיבוש מושבות. בתנאים אלה התחבט האינטרנציונל מרגע הקמתו בבעיה התיאורטית והמעשית העיקרית: מציאת הטקטיקה הנכונה להשגת המטרה האסטרטגית, שהיא מיגור הקפיטליזם ומימוש המהפכה הסוציאליסטית.

ברור כי לא היה די באימוץ תורת הסוציאליזם המדעי, כשלעצמו כדי לפתור בעיה זאת. ואכן, האינטרנציונל השלישי עשה שגיאות ובחר לא פעם בחירות מוטעות, כפי שהודו גם ראשיו. בכל זאת, מסירותו ללימוד הבעיות המהותיות של טקטיקה ואסטרטגיה מהפכנית היא דוגמה הראויה לחיקוי גם היום.

בתקופה הראשונה לאחר מהפכת אוקטובר, ראה האינטרנציונל השלישי אפשרות מעשית לניצחון מיידי של הסוציאליזם במדינות אחרות מלבד ברה"מ – וכמובן שהערכה זו השפיעה מאד על מעשיו ועל מדיניותו. ניסיונה המוכח של המפלגה הבולשביקית, יכולתה לחבר בין המאבק היומיומי והמטרה ארוכת הטווח, התווית אסטרטגיה מוצלחת אשר ניצלה את הפוטנציאל המהפכני ברוסיה והביאה אותו לכדי המהפכה הסוציאליסטית המנצחת הראשונה בהיסטוריה – כל אלה הביאו למעמדה המיוחד של המפלגה הקומוניסטית של ברה"מ בשורות התנועה הקומוניסטית הבינלאומית, במיוחד בתקופה בה לא היתה בנמצא שום מפלגה אחרת בעלת ניסיון מעשי במהפכה מנצחת ובבניית הסוציאליזם.

בוועידה השלישית של האינטרנציונל הקומוניסטי, שנערכה ב-1921, קבע לנין כי ההתפרצות המהפכנית הראשונית שלאחר המלחמה העולמית כבר הגיעה אל סופה. מעמד הפועלים נמצא בעיצומה של מתקפת-נגד חריפה, ובפני התנועה הקומוניסטית עמדו קשיים רבים ומשימות מסובכות ביותר. נעשה ברור כי המהפכה לא תוכל להמשך בקצב הסוער של השנים הראשונות.

אין פירוש הדבר כי לנין, כמנהיג המפלגה הבולשביקית, נטש את המטרות האסטרטגיות; הוא כן קבע כי במצב שנוצר יש לרכז את תשומת הלב במעמד הפועלים ולהעלות את מאבקיו היומיומיים של מעמד זה לכדי מאבק פוליטי – כאשר המאבק לסוציאליזם יותאם לתנאים בהם נדרשה ראייה לטווח ארוך יותר.

בתקופה זו גם התגלו בבירור השורשים החברתיים העמוקים להופעת סטיות ימניות ושמאלניות – כפי שנהוג היה אז לקרוא להן. עימותים אידיאולוגיים התפרצו בתוך האינטרנציונל, על רקע האכזבה מחוסר התממשות הציפיות לניצחון מיידי של המהפכה בארצות אחרות, וכן על רקע הקשיים הרבים במצב בו הקפיטליזם הצליח להתייצב יחסית. לדעתי, כדאי מאד לחקור ביסודיות את תולדות המאבקים האלה – ולא רק למטרות היסטוריה עיונית. יש לקחים רבים בעלי ערך לימינו אלה בלימוד הטקטיקות בהן נקט האופורטוניזם של התקופה הזאת וכיצד התגלגלה סטייה אידיאולוגית שמאלנית ונהייתה בסופו של דבר לסטייה ימנית. עם כל השינויים הרבים שהתרחשו מאז, שיטותיהם של האופורטוניסטים נותרו במהותן אותן השיטות, וגם תוכן רעיונותיהם וטיעוניהם הוא למעשה אותו התוכן.

האופורטוניזם אינו אלא השתקפות האידיאולוגיה הבורגנית בתוככי תנועת העבודה, ועם התחזקות אידיאולוגיה זאת נעלמת והולכת האפשרות להתחדשות והתפתחות רעיונית. שהרי לאידיאולוגיה הבורגנית ישנם גבולות ברורים, ובמהותה זוהי אידיאולוגיה של משטר הנמצא בדרכו אל השקיעה וההתנוונות.

כאשר קוראים את כתבי הפולמוס של לנין נגד תומכי הסטיות הימניות והלוקים ב"מחלת הילדות של השמאלנות", מרגישים יותר ויותר עד כמה דומים הדברים למתרחש בימינו. מן המסמכים המעטים העומדים לרשותנו מתקופה זאת אפשר להבין כיצד עמדה שמאלנית דוגמטית ועמדה ימנית אופורטוניסטית (המונחים הרווחים במסמכי התנועה הקומוניסטית) מגיעות לחפיפה ביניהן ובסופו של דבר מתמזגות למטרה אחת והיא- השמצת התיאוריה המרקסיסטית-לנינית; שני סוגי הסטיות כאחד יצאו למתקפה על המפלגה הקומוניסטית והדיקטטורה של הפרולטריון.

מאז פורק האינטרנציונל הקומוניסטי בזמן מלחמת העולם השניה, והמנהיגות המרכזית המאוחדת של התנועה הקומוניסטית חדלה לתפקד, הלכה ונחלשה החשיבה המשותפת על הבעיות האסטרטגיות של התנועה הקומוניסטית הבינלאומית. על כן, חשוב לחזור וללמוד את הדיונים הבסיסיים שקיים האינטרנציונל בשאלות יסוד כגון תפיסת השלטון ע"י מעמד הפועלים ובעלי בריתו, או הקמת חזית מאבק אנטי-אימפריאליסטית שתכלול את התנועה הקומוניסטית יחד עם תנועות אחרות – במיוחד תנועות אנטי-קולוניאליסטיות הנאבקות לשחרור לאומי.

נקבע כי בכל מקרה טיבה של החזית, ובמיוחד הדינמיקה של התפתחותה, ייקבעו על ידי תפקידה המנהיג של המפלגה. חלק מרכזי בהחלטות שהתקבלו היתה ההנחיה כי כל חברי המפלגה יצטרכו להיהפך לתועמלנים, מארגנים ומחנכים של המוני העם.

בתנאים של תנועת שחרור לאומית, האינטרנציונל תמך בהקמת מסגרות פוליטיות לאומיות-מהפכניות, וכן ארגונים של איכרים – אך מבלי שאלה יבואו במקום פעילותה של המפלגה הקומוניסטית. האינטרנציונל ראה במסגרות כאלה ארגונים המוניים שבתוכם יוכל להתנהל כל הוויכוח בין המפלגות הקומוניסטיות והבורגניות והמאבק ביניהן על הנהגת התנועה.

תחת לחץ הנסיבות פיתח האינטרנציונל כבר בוועידתו הראשונה את העמדות הלניניסטיות בנושא האימפריאליזם, המצב המהפכני, והאפשרות לניצחון הסוציאליזם בארץ אחת או יותר. הוועידה קבעה בבירור את ההבדל בין דמוקרטיה פרולטרית וזאת הבורגנית, חשפה את שורשיהם של האופורטוניזם הימני והשמאלני, וקבעה לעצמה את המשימה לסייע למפלגות קומוניסטיות בלתי-בשלות להפוך עצמן למפלגות מן הסוג החדש.

אחת מן הבעיות החשובות ביותר בהן עסק האינטרנציונל היו הבריתות שיכול מעמד הפועלים לכרות, במיוחד עם האיכרים – דבר הקשור קשר הדוק עם בעיית תפיסת השלטון. מלכתחילה התגבשה העמדה כי יש לחתור להקמת חזית מאוחדת של מעמד הפועלים שמטרתה להביא לבחירת ממשלת פועלים – אשר תתפתח לכדי חזית של פועלים ואיכרים.

ממשלת פועלים שכזאת נועדה לעמוד על בסיס פרלמנטרי, אך להישען על ההמונים ולחזק את המאבק המהפכני. בארצות מסוימות, אפשרות זאת היתה בבחינת משימה מיידית; למפלגות אחרות הוקצו משימות של אגיטציה, בהתאם ליחסי הכוחות בארצותיהן. הודגש כי הקמת ממשלת פועלים שכזאת אינה בבחינת דיקטטורה של הפרולטריון, אלא מוסד שנועד לממש צעדי אכיפה הכרחיים כדי להכין את המעבר לסוציאליזם.

נושא ממשלת הפועלים גרם להתפתחות דיונים וחילוקי דעות במסגרת האינטרנציונל השלישי – כאשר בארצות שונות, במיוחד בארצות הקפיטליסטיות המפותחות, הופיעה בחוזקה העמדה האופורטוניסטית – כלומר, התפיסה כי ממשלת פועלים תוכל להמשיך להתקיים לטווח ארוך במסגרת הדמוקרטיה הבורגנית.

הדיון האידיאולוגי באינטרנציונל השלישי הקדיש תשומת לב רבה לטיבה של תקופת המעבר ולסיסמאות המעבר שיסייעו למשוך את המוני העובדים אל המהפכה הסוציאליסטית. בעמדה שהציע לנין, על פי ניסיון המהפכה הרוסית, נקבע שגם כאשר התנאים האובייקטיביים אינם מאפשרים לגייס את ההמונים במישרין למען הסוציאליזם, יש לארגן ולדחוף קדימה מאבקים שיוכלו להוביל לקראת מטרה סופית זאת. האינטרנציונל קבע את הטקטיקות ליצירת חזית פרולטרית מאוחדת, שלתוכה יש למשוך את שכבות הזעיר-בורגנות המעין-פרולטרית אשר בתקופה זאת כללו בעיקר איכרים וכן חלק מהאינטלקטואלים והשכירים הזעיר בורגנים.

כך התפתח דיון משמעותי – גם אם לא נעדרו ממנו טעויות והיסוסים של המפלגות הקומוניסטיות הצעירות עדיין – סביב השאלה של טיפול בבעיותיהם היומיומיות של המוני העובדים ומשיכתם אל תוך תנועת הפועלים המהפכנית, ושאלה הקשורה לכך במידה מסוימת: יצירת שיתוף פעולה בדרג החברתי עם חבריה מן השורה של הסוציאל-דמוקרטיה מצד אחד, ועם מנהיגיה מצד שני.

העמדה כלפי הסוציאל-דמוקרטיה היתה רחוקה מלהיות נושא פשוט. מצד אחד, אי אפשר היה להתעלם מכך שבארצות רבות נמצא חלק משמעותי של מעמד הפועלים תחת השפעת הסוציאל- דמוקרטיה, חלק אשר השתתפותו במאבקים שונים היתה חיונית להצלחתם – אך מצד שני, אי אפשר היה להתעלם מכך שמפלגות אלה פנו לדרך של אנטי-קומוניזם ואנטי-סובייטיזם.

בפועל, הסתבר למנהיגות האינטרנציונל השלישי כי מפלגות קומוניסטיות שונות הבינו בצורה שונה את מושג החזית המאוחדת. חלק מהמפלגות הסתייגו ממנו מכל וכל, מתוך חשש כי יביא לבליעת הקומוניסטים בתוך המסגרת הסוציאל-דמוקרטית; אחרות אימצו את המושג הזה בהתלהבות מוגזמת, כתירוץ לנקוט בעמדות רפורמיסטיות.

בתחילת 1924 ציין האינטרנציונל את התופעה של התעוררות הכלכלה הקפיטליסטית והתייצבותה היחסית באותה תקופה – אך בו בזמן הודגש כי המדובר בתופעה יחסית וזמנית בלבד; נכונותה של קביעה זו התגלתה עם המשבר הכלכלי הגדול שפרץ כבר כעבור מספר שנים, ואשר בו התעוררו מוקדים חדשים של מתיחות ושל תחרות בין האימפריאליסטים לבין עצמם – מה שבסופו של דבר הוביל לפרוץ מלחמת העולם השניה.

אולם בינתיים, התייצבותו היחסית של הקפיטליזם בשנות ה-20 עודדה את התחזקות העמדות האופורטוניסטיות, אשר שאפו להשלים עם "הקפיטליזם המאורגן" ואף הגיעו לכדי הטענה כי האימפריאליזם שוב אינו מעוניין בשווקים ובמושבות.

כך התבררה שוב עוצמת הלחץ שהצליחה האידיאולוגיה הבורגנית להפעיל בשורות מעמד הפועלים והתנועה הקומוניסטית – לחץ אשר, בו בזמן, תרם גם להתחזקות של העמדות השמאלניות הדוגמטיות.

בשנות ה-30 התמקדה תשומת ליבו של האינטרנציונל במאבק נגד הפאשיזם ובמאמץ למנוע את המלחמה המתקרבת, מה שכנראה מנע ניתוח מהותי יותר של הסטיות האידיאולוגיות. ידועה היטב תרומתו של האינטרנציונל השלישי לגיבוש מדיניות החזית העממית, אשר יוזמותיה המאחדות אל מול סכנת הפאשיזם והמלחמה הפכו לסימן היכר מובהק של מדיניות המפלגות הקומוניסטיות, במיוחד באירופה.

בלי קשר לתוצאותיה המוחשיות של מדיניות זאת בנסיבות הספציפיות של מדינות שונות, ובלי קשר להשגות שאפשר להשיג עליה לאחר מעשה ולאור ידיעת התוצאות, אין ספק כי פעילות החזיתות העממיות תרמו להשגת אחדות ושיתוף פעולה בקרב המוני העובדים, וכתוצאה מכך נצבר ניסיון עשיר של בנית שיתוף פעולה במסגרת של תנועה אחת. למרות הזמן הרב שעבר מאז ולמרות השינויים הרבים שחלו בינתיים, יכולה לצמוח תועלת רבה ממחקר יסודי של תקופה זאת. הדיונים שהתנהלו אז בתנועה הקומוניסטית על הטקטיקה ועל האסטרטגיה של כריתת בריתות הם בהחלט בעלי משמעות גם כיום, כאשר הנושא היה ונשאר בעל חשיבות עליונה הן לכל מפלגה בנפרד והן לתנועה הקומוניסטית ככלל.

עם פרוץ מלחמת העולם השניה, התפרקותו מרצון של האינטרנציונל השלישי וההתפתחויות לאחר מכן, לא נשארה למעשה אפשרות לבחון לעומק את תפקידו של האינטרנציונל ומשמעותו בעיצוב האסטרטגיה של התנועה הקומוניסטית.

אחת הבעיות הטיפוסיות לצמיחתה המהירה של התנועה הקומוניסטית היתה שלא נלוו אליה במידה מספקת בחינה קולקטיבית וניתוח שיטתי של הניסיון המצטבר; בחינה כזאת היתה דרושה כדי לתקן שגיאות, לפתח עמדות ולהתאימן למציאות המשתנה, ולהסיק מסקנות כלליות מן הניסיון של המאבק המעמדי המהפכני. כל זאת בהתבסס על עקרונות התיאוריה המהפכנית שלנו.

אין זה מקרה כלל וכלל כי האינטרנציונל השלישי הפך מטרה קבועה התקפותיהם של ממשלות וארגונים בורגניים ואימפריאליסטיים; הוא היה באופן קבוע קוץ בבשרם, הקוץ השני כמובן לאחר מהפכת אוקטובר והקמת הדיקטטורה של הפרולטריון לראשונה בתולדות האנושות.

לאחר ניצחון מהפכת-הנגד, החל מסע השמצות נגד האינטרנציונל הקומוניסטי. מסע זה התאפיין, כרגיל, בחוסר ידיעה והבנה בהיסטוריה. הבוגדים שכבר מוכרים לנו, בדרכם הבורה המוכרת ובמחשבתם הבלתי-רציונלית והבלתי-מדעית, מכריזים כי לעולם שוב לא יתקיים על פני אדמות שיתוף פעולה בין מפלגות קומוניסטיות – וזאת לטענתם מפני שהאינטרנציונל גרם נזק למפלגות הקומוניסטיות, הוביל אותן לטעויות, ביטל את יכולתן להחלטה עצמית והפך אותן כפופות למפלגה הקומוניסטית של ברית המועצות.

אך בלי קשר מה דעתנו לגבי העמדות הספציפיות שהאינטרנציונל נקט ולגבי ההחלטות שהחליטו מנהיגיו במצבים מסוימים, ועם כל הביקורת שאפשר להטיח מתוך ראייה לאחור, בדבר אחד אין ספק: אין לתנועה הקומוניסטית כל אפשרות להגיע לאחדות פעולה מבלי שלאחדות זאת תהיה צורה ארגונית – כלומר, חייבת להיות לתנועה נקודה מרכזית ברורה אליה אפשר להתייחס.

עם כל הבעיות שהופיעו בתקופת פעולתו של האינטרנציונל, אין הן יכולות לבטל את הצורך של התנועה הקומוניסטית להיות מאוחדת כאגרוף קמוץ – אל מול האויב המעמדי שגם הוא מאוחד כך. בדיוק כפי שמפלגות ליברליות וסוציאל-דמוקרטיות מקיימות ארגונים בינלאומיים משלהן, כך חובה שאחדות התנועה הקומוניסטית תתגלם בצורה ארגונית.

מה תהיה צורתו של אינטרנציונל קומוניסטי חדש, בן זמננו, כיצד לבנות את היחסים בין המפלגות המרכיבות אותו, איך לשמור על המרכיב המאחד בעוד שכל מפלגה מתמודדת עם תנאים מיוחדים לה – כל אלה הן בעיות שיש לחקור ולהתמודד אתן לאור התנאים הנוכחיים, תוך שמביאים בחשבון את ניסיון העבר, הן החיובי והן השלילי. החלטות של מפלגות קומוניסטיות מסוימות לנקוט בפעילות ספציפית תוך שיתוף פעולה ביניהן היא אכן צעד בכיוון זה – אך זהו שיתוף פעולה ברמה נמוכה מהנדרש, ואין בן די לדרישות של ימינו. דווקא יום השנה להקמת האינטרנציונל השלישי הוא זמן מתאים להעלות מחדש את שאלת אחדות הפעולה של התנועה הקומוניסטית והצורה הארגונית של אחדות זאת.

הטיעון המרכזי המושמע נגד הקמת אינטרנציונל קומוניסטי חדש נובעת מן הגישה הביקורתית כלפי הבעיות שהתעוררו בכל שלושת האינטרנציונלים, ובמיוחד השלישי – אותם אינטרנציונלים שהיו הצורה המפותחת ביותר של שיתוף פעולה בינלאומי עד כה. אך אפילו אם נקבל את כל הביקורת המושמעת לגבי תפקודם של שלושת האינטרנציונלים, עדיין אין להגיע למסקנה ש"אם הראש כואב, צריך לכרות אותו".

אני מקווה שייסלח לי אם אביע דעתי כי עמדה זאת, השוללת מכל וכל הקמת אינטרנציונל קומוניסטי חדש, נשמעת כיום תמימה ואפילו מטופשת. מוזר הדבר כי את העמדה הזאת מביעים במיוחד אלה הטוענים כי או שהסוציאליזם ינצח בבת אחת בכל העולם או שלא ינצח בכלל – עמדה אשר מתעלמת מן ההתפתחות הבלתי-שווה של הקפיטליזם, אשר בה מודים כיום אפילו המפלגות והתיאורטיקנים הבורגניים. ואפילו היתה השקפה זו נכונה – והיא איננה – הרי היא רק היתה נותנת הצדקה נוספת לחיוניות הקמתו של מרכז קומוניסטי עולמי, אל מול הארגונים העולמיים והאזוריים של האימפריאליזם.

כמו כן, חשוב להזכיר כי הבעיות שהופיעו באינטרנציונל לא נוצרו בגלל עצם קיומו. הן שיקפו, במיוחד בשנים הראשונות, את התנאים הקשים בהם התבגרו המפלגות הקומוניסטיות השונות, תוך כדי מאבק בלתי פוסק נגד האופורטוניזם ברמה הלאומית והבינלאומית. אכן, בפני המפלגות הקומוניסטיות עמדו בעיות קשות ברמה הלאומית – אך האינטרנציונל סיפק להן פורום רחב לדון ביניהן על הבעיות המשותפות, וגם אפשרות למצוא פשרות זמניות או להשאיר שאלות פתוחות כאשר לא היתה אפשרות מיידית להגיע לקונצנזוס. כיום, האפשרויות שיכול היה אינטרנציונל קומוניסטי להציע למפלגות החברות בו גדולות פי כמה וכמה – כאשר תהליך הבינאום הולך ומואץ, ולמעשה יותר ויותר קשה להצביע על תופעות לאומיות טהורות ולהבחין בינן לבין השפעתם של ארגונים ממלכתיים, אזוריים ועולמיים.

טיעון מרכזי של המתנגדים הוא כי עצם קיומו של מרכז בינלאומי או ארגון בינלאומי משותף של מפלגות קומוניסטיות ישלול מן המפלגות את עצמאותן ואחריותן כלפי התנועה בארצותיהן, ויקשה עליהן להסתגל לנסיבות המיוחדות.

אם נבחן את המסמכים הבסיסיים שפורסמו מעבודתו של האינטרנציונל השלישי, נוכל לראות כי הוא לא סתם קבע משימות כלליות לתנועה הקומוניסטית כולה, אלא גם הקצה משימות מיוחדות לכל מפלגה בהתאם לרמת התפתחותו של הקפיטליזם בארצה ולמיקומה של ארץ זאת בתוך המערכת האימפריאליסטית.

אולם למעשה, מדובר בשאלה עמוקה הרבה יותר, המגיעה לעצם מהותו של המונח "תנאים לאומיים מיוחדים". אין לנו כל כוונה להפחית מחשיבותם של תנאי המאבק המיוחדים, שהם בהכרח שונים אלה מאלה בארצות השונות; אך הנסיון ההיסטורי מוכיח כי לגבי מפלגות רבות, המונח "תנאים מיוחדים" מסתיר מאחוריו חשיבה מוטעית על טבעה של המהפכה, או שהוא מבטא את השפעתן של סטיות אופורטוניסטיות. כמו כן, מזכיר מונח זה את הלחץ האדיר שהופעל על המפלגות השונות להצטרף לגינוי "המודל הסובייטי" ולשפוך שמן על המדורה האנטי-סובייטית.

טיעון נוסף שהועלה נגד האינטרנציונל היה כי בשם האינטרנציונליזם נאלצו כביכול המפלגות הקומוניסטיות להגן בצורה בלתי-ביקורתית על בניית הסוציאליזם בברית-המועצות. בשאלה זאת חל בלבול – לרוב מכוון – בין שאלות ואספקטים שונים. היתה זאת חובתן של המפלגות הקומוניסטיות – אחת מחובותיהן הבסיסיות ביותר, ולא רק מתוך שיקולים של סולידריות – להגן על ברית המועצות, המדינה הסוציאליסטית הראשונה, אשר התקיימה בתנאים טרגיים של כיתור אימפריאליסטי. לא היה כל קשר בין חובה זאת לבין המושג הגס של "כפיפות למפלגה אחת".

נושא שונה לחלוטין, שעלה על פני השטח במיוחד לאחר ניצחון מהפכת-הנגד, והוא הנסיון לייפות את תהליך בניית הסוציאליזם בבריה"מ. בחשבון הסופי, בעיה זאת משקפת את השפעתם של שני גורמים. ראשית, העובדה כי רק אנשים מעטים רואים ויודעים מה מתרחש בתוככי מפלגה. שנית, בייפוי המצב בברה"מ – וגם בתופעה ההפוכה של ביקורת קלת דעת – היה חלק חשוב להתרופפות האיומה של הפעילות האידיאולוגית ושל פיתוח משותף של התיאוריה; התרופפות שהתנהלה בשמם של "אי התערבות בענייניהן הפנימיים של מפלגות אחרות", של "התרכזות במשימותיה המיידיות של התנועה" ושל "אי-הסכמה אידיאולוגית".

טיבם של המפגשים הבינלאומיים שנוהלו בתקופה זאת לא אפשר חילופי דברים נרחבים, או ניתוח מהותי כלשהו של בעיות בנית הסוציאליזם. ראוי לציין בהקשר זה כי המפלגות שדרשו לרופף את מסגרת המפגשים הבינלאומיים ואשר ראו כל ביקורת בבחינת התערבות בענייניהן הפנימיים, היו אותן המפלגות עצמן אשר יצאו במתקפה בלתי פוסקת. מפלגות אלו שמרו מרחק מברה"מ ואימצו לעצמן קריטריונים בורגניים וזעיר-בורגניים לגבי מה הוא סוציאליזם ומה הם מאפייניו הבסיסיים.

כיום אנו אולי כה בעלי ניסיון, ששוב איננו מודאגים מן השאלה איך כל מפלגה תבין את העמדה – הנכונה כשלעצמה – שמפלגה אינה רשאית להתערב בענייניה הפנימיים של מפלגה אחרת.

בתנאים של ימינו, רוב השאלות שמעסיקות התנועה הקומוניסטית הבינלאומית נוגעות להתפתחויות בינלאומיות, למעמד הפועלים הבינלאומי, לתנועה הקומוניסטית, ולתנועה האנטי-אימפריאליסטית. כמובן שדבר זה היה נכון גם בעבר – אולם בתנאים הנוכחיים יש פחות ופחות הדגש לנושאים אשר בעבר היו נחשבים בין העניינים הלאומיים הספציפיים.

לדעתנו, יש להגדיר בזהירות רבה את המונח "עניין לאומי", כדי שנושאים אשר, למעשה, נובעים מהשפעת האימפריאליזם לא יוכלו להופיע תחת המינוח הזה.

למשל, האם קביעת עמדה כלפי נאט"ו או האיחוד האירופי יכולה להיחשב היום כנושא פנימי שכל מפלגה צריכה לפעול בו בנפרד? האם ייתכן למשל לראות את נאט"ו או את האיחוד האירופי כארגון המביא טובה לעם ולמעמד הפועלים בארץ מסוימת, ובו בזמן כארגון הגורם טרגדיה לעם אחר? האם ההתייחסות כלפי מלחמה אימפריאליסטית, כמו שהתנהלה בבלקן ובמקומות אחרים, תוכל בצורה כלשהי להיחשב כנושא לאומי פנימי, שהמפלגה בכל מדינה יכולה לקבוע בו עמדה רק על פי שיקוליה שלה? האם העמדה הבסיסית כלפי התיאוריה של הסוציאליזם המדעי והעמדה כלפי הסוציאליזם כפי שהכרנו אותו, יכולות להיחשב כנושא פנימי שנתון להכרעתה של כל מפלגה בנפרד?

השאלות העיקריות המעסיקות כיום את המפלגות הקומוניסטיות, החל ממדיניות כריתת הבריתות ועד להתייחסות אל הארגונים האימפריאליסטיים השונים, הן כולן נושאים בעלי חשיבות כללית. כאשר מפלגה אחת נוקטת עמדה מוטעית באחת מן השאלות האלה, היא עלולה באופן אובייקטיבי להחליש את עמדתה של מפלגה אחרת. האם היה זה נושא משני כאשר בזמן המלחמה נגד יוגוסלביה היו מפלגות קומוניסטיות מסוימות חברות בממשלות אשר נטלו חלק בהפצצות? האם היה זה עניין משני כאשר מפלגות אלה ניסו להצדיק את המלחמה בתירוץ של הטיהור האתני כביכול שבוצע ע"י מילושוביץ?

ומכאן – אם מפלגה אחת או מפלגות רבות מותחות ביקורת על המפלגות שנהגו כך, האם יכול הדבר להיחשב כהתערבות בענייניהן הפנימיים?

אכן, ישנם נושאים בהם שום מפלגה אינה יכולה לשפוט את מעשי רעותה, ובודאי שלא להתערב בהם הלכה למעשה, כגון נושאים של בחירה טקטית וקביעת בריתות – אם כי גם בהם התחום המקומי והלאומי הטהור הולך ומצטמצם. ואכן, לא קל למפלגה מסוימת להיות בטוחה שיש בידיה את כל העובדות הדרושות כדי לשפוט את כל ההחלטות שהחליטה מפלגה אחרת בארצה היא, אפילו בנושאים הנוגעים לבניית הסוציאליזם.

חיוני לנהל דיון חברי על ההשקפות השונות ולדון בגלוי בחילוקי הדעות בין המפלגות – שאם לא כן, מפגשים בין-צדדיים ורב-צדדיים יתנהלו באותה צורה שרובנו היינו עדים לה במפגשים הבינלאומיים שהתנהלו בתקופה לפני המפלות, כלומר מפגשים פורמליים בהם כל נציג מדבר על ענייניו הוא כאילו היינו זרים זה לזה. וכאשר מושמעת ביקורת בפומבי, יש להביע אותה בדרך המיועדת לעזור למפלגה המבוקרת ולשכנע אותה – לא בצורה שתנוצל ע"י סוכניו ומשרתיו של האימפריאליזם, המפעילים בלי הפסק מדיניות של מדיניות "הפרד ומשול".

האמת היא כי אנחנו עדיין רחוקים מאד מדיון פורה על הדרכים לחידוש אחדות התנועה הקומוניסטית הבינלאומית בתנאים הנוכחיים. זאת לא מפני שאיננו זקוקים לאינטרנציונל – אלא מפני שהמשבר בתנועה הקומוניסטית הבינלאומית עדיין רחוק מסיומו, ועל כן הדרך לאחדות חסומה ע"י חילוקי דעות אידיאולוגיים עמוקים.

אך אין פירוש הדבר שעלינו לזלזל בצורות אחרות של פעולה משותפת שיכולות לעזור לחיזוק התנועה הקומוניסטית ואנטי-אימפריאליסטית העולמית. עלינו להמשיך לעודד מפגשים – דו-צדדיים וגם רב-צדדיים בלי החרמות – מפגשים לתיאום פעולה משותפת בנושאים עליהם יש הסכמה, וכן מפגשים לדיון בשאלות האידיאולוגיות והתיאורטיות השוטפות. במפגשים כאלה דרוש ומועיל לדון במפורש בחילוקי הדעות הקיימים, במקום לנהל דיון מופשט בו חוזרים רק על הנקודות עליהן אנו מסכימים. ויכוח אידיאולוגי חברי הוא לברכה. לשום מפלגה אין זכות לכפות דעתה על אחרת – אך אנו זכאים ואף חייבים להשמיע את דעותינו ולשקול בכובד ראש את דעותיהם של אחרים.

המפלגה הקומוניסטית של יוון היא מפלגה שהניפה אל על את דגל האינטרנציונליזם הפרולטרי במשך שמונים ואחת שנה. אנו, חברי המפלגה, התנסינו בכל היבטיו של האינטרנציונליזם, בתרומתו שאין לה תחליף וגם לקשיים שנבעו מחילוקי דעות וסכסוכים אידיאולוגיים וכן מחוסר ניסיון וחוסר יכולת תיאורטית. אך מעולם לא נפלנו למלכודת של הצדקת שגיאותינו וכישלונותינו והטלת כל האשמה על אחרים מחוץ לנו, גם אם הושפענו לרעה מן ההחלטות שהתקבלו בדרג הבינלאומי.

אני סבורה כי מפלגתנו זכתה להוריש את ה"כשרון" הזה מדור לדור של חבריה: החל מיסוד המפלגה ב-1918 ועד היום, האינטרנציונליזם היה חלק אינטגרלי מפעילותה, והסולידריות הבינלאומית הושרשה עמוק בתנועת הפועלים שלנו. במידה רבה מכך נובע משורשים אלה התפקיד המשמעותי שמלאו מפלגתנו ותנועת הפועלים שלנו בהתגיסויות בינלאומיות חשובות, כגון זו נגד המלחמה המזוהמת ביוגוסלביה. כך גם העובדה כי מפלגתנו מעולם לא חדלה לנקוט יוזמות לתאם בין מפלגות קומוניסטיות ולהביאן לפעילות משותפת, אפילו בעקבות המשבר הקשה שעברה בין 1989 ו-1991. וכך גם נמשיך בעתיד, נכבד את מסורותינו שהן היום רלוונטיות יותר מאי פעם.

מודעות פרסומת

Written by theleftisright

5 בדצמבר 2009 בשעה 21:27

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: