מבט משמאל

כשעוצמים את עין ימין, אז הצד השמאלי של המוח מתאמץ יותר. עובדה.

נשים והמהפכה הקובנית

with 4 comments

לרגל יום האישה הבינלאומי, אני מפרסם מחדש מאמר פרי עטי בשם "נשים והמהפכה הקובנית", שראה אור לראשונה בגיליון מאי 2006 של כתב-העת "ספרטקוס", בהוצאת ברית הנוער הקומוניסטי הישראלי (בנק"י). הוא פורסם בעבר ברשת בבלוג של הוועד לידידות ישראל-קובה.


רוב האוכלוסייה הכפרית לא יודעת קרוא-וכתוב…

פשע משתולל, בתי-קזינו ובתי-זונות בבעלות המאפיה…

האבטלה קשה, כמעט ואין רופאים, והגזענות נמצאת בכל מקום…

כזו הייתה קובה עד 1959. שלט בה דיקטטור אכזר בשם פולחנסיו באטיסטה, שזכה לתמיכת ארצות-הברית. קובה הייתה, למעשה, מושבה אמריקאית, אליה באו עשירי ארה”ב בכדי להתאכסן בבתי-מלון יוקרתיים, להמר בבתי-קזינו מפוארים, ו”לחגוג” בבתי-זונות… והכול על חשבון העם הקובני, שחי חיי דלות ועוני, ללא השכלה, וללא עתיד.

במיוחד סבלו הנשים הקובניות, שהיו נתונות תחת דיכוי כפול: פעם כתושבות קובה, קורבנות לניצול הקולוניאלי ולבזיזת משאבי ארצן בידי התאגידים האמריקאיים, ופעם כנשים, סובלות מדיכוי סקסיסטי בחברה רווית שוביניזם גברי. החברה הקובנית הושפעה רבות מתרבות ה”מאצ’יזמו” הגברית, הרווחת באמריקה הלטינית, וכן מהשפעה תרבותית ודתית ארוכת שנים של הכנסייה הקתולית.

רוב הנשים הקובניות שעבדו מחוץ לבית הועסקו כעוזרות בבתי-המלון המפוארים או בניקיון בתי העשירים, או כחלק מתעשיית הזנות. באזורים הכפריים, עבדו נשים במטעים ובשדות בתנאים קשים, ללא השכלה או השגחה רפואית, ללא אמצעי מניעה וללא גישה להפלות.

ב-1959 הכול השתנה. מהפכה עממית של איכרים, פועלים וסטודנטים, שהונהגה בידי צ’ה גווארה ופידל קסטרו, הצליחה לגרש את באטיסטה מקובה, ולהחזיר את השלטון לידי העם. ברחבי קובה קמו ועדים עממיים שלקחו את השלטון לידיהם.

אבל המהפכה לא נגמרה עם גירוש באטיסטה: האדמות נלקחו מבעלי-האחוזות העשירים וחולקו לאיכרים העניים. הנכסים של התאגידים האמריקניים הולאמו, והועמדו לשירות העם. בוטלו כל החוקים הגזעניים המפלים שחורים, ונקבע שוויון בחוק בין גברים לנשים.

ב-1960, בנאום בן חמש שעות שנשא פידל קסטרו בעצרת האו”ם (הנאום הארוך ביותר שנישא עד אז באו”ם…) הכריז פידל כי “קובה תהיה הארץ הראשונה ביבשת אמריקה כולה, שתוכל בקרוב להכריז כי אין בה אדם אחד שאינו יודע קרוא וכתוב”. כ-270,000 סטודנטים יצאו לאזורים הכפריים שם הם גרו במשך חודשים ארוכים, קמו בבוקר לעבוד בשדות, ובשעות הערב לימדו את האיכרים והאיכרות לקרוא ולכתוב.

תוך שנה אחת ירד שיעור האנאלפבתיות בקובה מ-23.6% ל-4%, שיעור הדומה לזה של ארצות מערביות מפותחות כמו שוויץ או צרפת. בפני המוני נשים קובניות נפתחה לראשונה האפשרות ללמוד לימודים אקדמיים ולרכוש מקצוע, ולשפר את מקומן בחברה ביחס לגברים.

באותה שנה (1960) הוקמה פדרציית הנשים הקובנית (Federacion de Mujeres Cubanas – FMC) שפועלת להבטחת שוויון מגדרי בין נשים לגברים בחברה הקובנית, ולהגנת זכויותיהן של נשים במקומות העבודה, במוסדות המדינה ובמסגרת המשפחה. ה-FMC מאגדת כיום כ-85% מהנשים הקובניות (4 מיליון חברות), ב-73,710 סניפים מקומיים המפוזרים ברחבי קובה. ה-FMC עובדת בשיתוף פעולה הדוק עם משרדי הממשלה, עם האיגודים המקצועיים, ועם מוסדות תרבות ותקשורת, בכדי להבטיח את שילובן השוויוני של נשים בחיים הפוליטיים, הכלכליים והתרבותיים של קובה.

ברמה המקומית מפעילה ה-FMC קבוצות חינוך והעצמה לנשים, המאפשרות לנשים לקדם פרויקטים שונים בקהילות שלהן, כדוגמת העלאת מודעות לנושאים של חלוקת שוויונית של נטל עבודות הבית בין גברים לנשים, או חינוך והסברה בנושא אלימות כלפי נשים.

נשים בשלטון

“בלי תמיכת העם, הסוציאליזם יהפוך לבירוקרטי ויתנוון מבחינה אידיאולוגית… בלי תמיכת העם, הסוציאליזם לא יוכל לנצח” (פידל קסטרו)

המהפכה הסוציאליסטית שהפילה את הדיקטטורה של באטיסטה, כוננה לראשונה בקובה דמוקרטיה אמיתית וישירה. השלטון בקובה נמצא בידי מערכת של ועדים עממיים (הקרויות “מועצות הכוח העממי” – Organos del Poder Popular) הנבחרות על-ידי הקובנים (זכות הבחירה ניתנת מגיל 16 לכולם, נשים וגברים) בבחירות חופשיות, חשאיות ודמוקרטיות.

הבחירות הן ישירות – הבוחרים מצביעים ישירות עבור מועמדים, ולא עבור רשימות, ולמפלגה הקומוניסטית הקובנית אסור לקחת חלק בתהליך הבחירות. מועצות הכוח העממי מאורגנות בהיררכיה של וועדי שכונות, שבוחרים את הוועדים העירוניים, שבוחרים את הוועדים המחוזיים, וכך הלאה עד לאסיפה הלאומית, שהיא הפרלמנט של קובה.

בדרג הנמוך ביותר, מתקיימות אסיפות בשכונות, בהם שומעים הקובנים את המועמדים לוועד המקומי ונערכת הצבעה חשאית (ספירת הקולות נעשית בגלוי, וכל אזרח קובני, עיתונאי או אפילו תייר המעוניין בכך יכול להשקיף על הספירה). על המועמדים נאסר לנהל תעמולת בחירות (כמו תליית שלטי חוצות או חלוקת כרוזים), והתעמולה היחידה המותרת נעשית באופן מסודר על-ידי המדינה (חלוקת ביוגרפיות קצרות ותמצית המצע של המועמדים בשכונות בהם הם מתמודדים).

באופן זה מבטיחה הדמוקרטיה הקובנית שמי שמנצח בבחירות הוא מי שהצליח לשכנע את רוב ציבור המצביעים באזור שבו התמודד, ולא כמו בדמוקרטיה הקפיטליסטית הנהוגה בישראל או בארה”ב, שם יש יתרון ברור למי שיש לו יותר כסף לפרסום מודעות בתשלום בעיתונות או להפקת תשדירי בחירות יקרים בטלוויזיה.

נשים מהוות רוב של 57% מכלל החברים במועצות הכוח העממי בדרגים השונים (הכוונה לכלל הדרגים, החל מוועדי השכונות וכלה באסיפה הלאומית). מקרב חברי האסיפה הלאומית, כ-36% מהחברים (219 מתוך 609) הן נשים, מה שהופך את קובה לארץ החמישית בעולם מבחינת ייצוג נשים בפרלמנט (אחרי ארצות סקנדינביה). זהו הישג משמעותי בהתחשב בכך שהממוצע באמריקה הלטינית עומד על 14.7%. ישראל, אגב, נמצאת במקום ה-77 הלא-מכובד עם 13.3% (מאחורי מדינות כמו סודאן, פקיסטאן ואוגנדה).

בממשלת קובה, כ-18% מהשרים ו-22.7% מסגני-השרים הן נשים. ובמערכת המשפט, 62% מעורכי-הדין ו-49% מהשופטים – הן נשים. פדרציית הנשים הקובנית (ה-FMC) פועלת לקידום היבחרן של נשים למשרות ציבוריות על-ידי ניהול מערכה ציבורית נגד דעות קדומות השוללות הצבעה לנשים מועמדות.

ה-FMC נהנית ממעמד ציבורי מיוחד (המעוגן גם בסעיף 88 של החוקה הקובנית) המאפשר לה להגיש הצעות חוק לאסיפה הלאומית, והיא מנצלת מעמד זה בכדי לקדם בהצלחה נושאים הנוגעים לחייהן של נשים. הוועידה האחרונה של ה-FMC אימצה כ-200 הצעות-חוק שהוגשו לאסיפה הלאומית, ורובן התקבלו והפכו לחוקים.

החוקה הקובנית כוללת גם את סעיף 44, שקובע כי “(א). נשים וגברים נהנים מאותן הזכויות בתחומי הכלכלה, הפוליטיקה, התרבות והחברה, וכמו כן במסגרת המשפחה; (ב). המדינה מבטיחה לנשים את אותן ההזדמנויות והאפשרויות כמו לגברים, במטרה לאפשר לנשים להגשים השתתפות מלאה בפיתוח הארץ; (ג). המדינה מנהלת מוסדות כגון מעונות-יום לילדים, פנימיות, בתי-אבות ושירותים שונים במטרה להקל על המשפחה העובדת; (ד). המדינה דואגת לבריאותן של נשים ושל ילדיהן, מעניקה לנשים עובדות חופשה בתשלום לפני ואחרי הלידה, ואפשרויות תעסוקה זמניות בהתאם לתנאי ההיריון; (ה). המדינה שואפת ליצור את כל התנאים שיסייעו להפוך את עיקרון השוויון למציאות”.

נשים בעבודה

“אם הגברים רוצים שנצא לעבוד, הם חייבים להתחיל לעבוד בבית!” (פועלת תעשייה בהוואנה, במהלך אסיפה במפעל, 1973).

לפני המהפכה, נשים היוו כ-17% מכוח העבודה, והועסקו לרוב בעבודות בלתי מיומנות ובשכר זעום. רוב הנשים עבדו במקצועות שנחשבו “נשיים” באופן מסורתי, כמו עובדות ניקיון ומטפלות, אך היו גם נשים שעבדו כפועלות ייצור, בתעשיית הטקסטיל והטבק, בעבודות קשות, לאורך שעות ארוכות, וללא תנאים סוציאליים. המהפכה הבטיחה זכויות במקומות העבודה לכל הקובנים, גברים ונשים, ובכלל זה שכר שווה בעבור עבודה שווה, ושוויון הזדמנויות בקבלה לעבודה, בתנאי הפרישה, ובלימודי מקצוע.

מאז המהפכה עלה שיעור השתתפותן של נשים בכוח העבודה מ-17% ל-44%. נשים מהוות כיום 43% מהמדענים, 33.1% מהמנהלים במוסדות השונים, 70% מהעובדים בענף הבנקאות ו-72% מהרופאים. חצי מבעלי התפקידים בהסתדרות העובדים הקובנית (Central de Trabajadores de Cuba – CTC) הן נשים.

תנאי העבודה של העובדות הקובניות עומדים בניגוד חד למציאות חייהן של נשים עובדות בשאר ארצות אמריקה הלטינית. לפי מחקר של תכנית המזון העולמית (אחת מסוכנויות הסיוע של האו”ם), 70% מהנשים והנערות העובדות באמריקה הלטינית מועסקות בשכר נמוך, תחת איום תמידי של פיטורים, ועם מעט זכויות במקומות העבודה, אם בכלל. קשים במיוחד תנאי חייהן של הנשים האיכרות. ברוב ארצות אמריקה הלטינית, הנשים העובדות בחקלאות מרוויחות 20% עד 40% פחות מגברים המועסקים בעבודה זהה, ומועסקות ללא חוזי עבודה או איגודים מקצועיים שיגנו על זכויותיהן ועל תנאיהן הפיזיים במקומות העבודה.

במחקר שפורסם בראשית שנות ה-90' בידי ארגון המזון והבריאות של האו”ם, נבדקו תנאיהן וזכויותיהן של נשים העובדות בחקלאות ב-17 מדינות שונות באמריקה הלטינית ובקאריביים. המחקר מצא כי מבין הארצות שנכללו במחקר, קובה הייתה היחידה שבה קיימת מערכת של חוקי עבודה המגינים על נשים העובדות בחקלאות (ובייחוד על אימהות עובדות), וכן ישנה אכיפה נאותה של חוקים אלו. המחקר העלה גם כי בשאר הארצות שנבדקו, נשים רבות זוכות ליחס משפיל ומבזה במקום העבודה, משכורתן לפעמים נשללת מהן, והן חשופות לפיטורים אם הן נכנסות להיריון.

מצב זה מונצח בידי הגלובליזציה הקפיטליסטית, הכופה על עמי העולם השלישי הסדרים בינלאומיים שונים המשמרים את מעמדן המוחלש של נשים. בהסכם הסחר החופשי של מרכז אמריקה (Central American Free Trade Agreement – CAFTA), שנחתם ב-2004 בין מספר ממשלות במרכז אמריקה לבין ארה”ב, ישנו סעיף העוסק בנושא תעסוקה וכוח עבודה, המתעלם לגמרי מצרכיהן של הנשים העובדות, כמו הזכות להיעדר אפליה מגדרית, נגד פיטורי נשים הרות, ונגד הטרדה מינית במקומות העבודה.

כמשקל נגד להסכמים מסוג זה, מקדמות כיום ממשלותיהן המהפכניות של ונצואלה וקובה הסדרים בינלאומיים חלופיים, כמו למשל תכנית “האלטרנטיבה הבוליבאריאנית ליבשת אמריקה” (Alternativa Bolivariana par alas Americas – ALBA). זהו הסדר בינלאומי המעמיד במרכז לא את רווחי התאגידים הזרים, אלא את טובתם ורווחתם של העמים עצמם, פועלות ופועלים, איכרות ואיכרים.

נשים, נערות וילדות בחינוך

“200 מיליון ילדים ישנו הלילה ברחבי העולם ברחוב. אף לא אחד מהם קובני”. (שלט חוצות בהוואנה, 1997).

בעבר, ההשכלה בקובה הייתה נחלתם של מעטים בלבד. לפני 1959, רק 55.6% מהילדים בגילאי 6-14 למדו בבית-הספר. שכר לימוד גבוה, לא רק באוניברסיטאות אלא גם בבתי-הספר התיכונים, מנע ממשפחות רבות מלהעניק לילדיהן השכלה נאותה. באותן משפחות שכן הצליחו להשיג די כסף בכדי לממן לאחד מילדיהן השכלה גבוהה, ניתנה לרוב עדיפות לבנים על-פני הבנות. רוב הנשים לא סיימו את לימודיהן בבית-הספר היסודי, ואי ידיעת קרוא-וכתוב הייתה גבוהה אצל נשים (בייחוד באזורים הכפריים).

המהפכה הסוציאליסטית ב-1959 העניקה חינוך חינם מהגן ועד לאוניברסיטה לכל הקובניות והקובנים. כיום יש בבתי הספר בקובה את השיעור הגבוה ביותר בעולם של מורים-לנפש, ואת השיעור הנמוך ביותר בעולם של תלמידים-בכיתה.

מערכת החינוך הקובנית פועלת להנחלת ערכים של שוויון מגדרי לילדים בקובה, ומנסה לבער סטריאוטיפים ישנים על ידי, למשל, הצגת דמויות של נשים בספרי הלימוד באופן שימחיש את יכולותיהן השוות לאלו של גברים (נשים מדעניות, מהנדסות, וכו’). בזכות סילוק המכשולים הכלכליים שעמדו בדרכן של נשים ללימודים אקדמיים, ועל רקע המערכה ארוכת השנים למיגור דעות קדומות סקסיסטיות בקרב החברה הקובנית, עומד כיום שיעורן של נשים על 62% מכלל בוגרי האוניברסיטאות. בקרב בעלי תארים גבוהים עומד שיעורן של נשים על 49.5%.

74.1% מהנרשמים לבתי הספר לרפואה הן נשים. הדבר הוביל, לראשונה בעולם, לאימוץ תוכניות להעדפה מתקנת לגברים בקבלה ללימודי רפואה…

המצור האמריקני

“ממש כמו אפגניסטן ועיראק, אני מודאג לגבי קובה. אנו מאמינים בקובה חופשית”. (נשיא ארה”ב, ג’ורג’ בוש, 2003).

כבר בראשית ימיה של המהפכה הקובנית, ניסתה ארה”ב להפיל את הממשלה הסוציאליסטית ולהחזיר את הקפיטליזם לאי. המהפכה הקובנית העבירה את האדמות והמפעלים מידיים פרטיות לידי כלל החברה, והחליפה את השוק החופשי בכלכלה המתוכננת על-ידי המדינה. החלפת הדיקטטורה של באטיסטה במשטר סוציאליסטי, עלתה במחיר כבד לאימפריאליזם האמריקאי. עד למהפכה, שלטו חברות אמריקאיות ב-56.3% מייצור הסוכר בקובה (שהיה עמוד התווך של הכלכלה המקומית) וב-60% מסחר החוץ של האי. בארות נפט ומכרות רבים בקובה היו בבעלות בעלי-הון אמריקאים.

כיום, שייכים כל הנכסים הללו לעם הקובני עצמו. אך מה שמרגיז את שליטי ארה”ב זה לא רק ש”הזדמנות עסקית” טובה מאוד נלקחה מהם, אלא עצם זה שקובה העיזה לקרוא תיגר על הקפיטליזם האמריקני, והראתה לעמי העולם השלישי שיש אלטרנטיבה סוציאליסטית לשלטון ההון. כ”עונש” על כך, ניסתה ארה”ב ב-1961 לפלוש לקובה (ב”מפרץ החזירים”), והובסה. מאז ועד היום, היא מטילה על קובה מצור כלכלי, אמברגו: כל חברה או מדינה שסוחרת עם קובה, נענשת על-ידי ארה”ב. לאף ספינה אמריקאית אסור לעגן בנמל בקובה. החרם על קובה גורם לה לנזקים הנאמדים ב-80 מיליארד דולר.

רוב מדינות העולם לא תומכות בחרם הכלכלי על קובה. מדי שנה מצביעה העצרת הכללית של האו”ם ומגנה את ארה”ב על המשך קיום החרם. בהצבעה שנערכה באוקטובר 2004, היו 179 מדינות שהתנגדו לחרם, מדינה אחת נמנעה, ורק שתי מדינות תמכו בחרם: ארה”ב וישראל.

נשים ובריאות

“זכותו המובטחת של כל אדם לקבל טיפול ודאגה רפואית” (סעיף 50 בחוקה הקובנית).

אחת מההשלכות של האמברגו האמריקני היא כי בפני קובה עומדים קשיים רבים בהשגת תרופות וציוד רפואי המיוצרים בחו”ל. אך למרות זאת, מערכת הבריאות הציבורית בקובה מספקת, לגמרי בחינם, שירותים רפואיים מהטובים בעולם. במערכת הבריאות הקובנית ישנו יחס של רופא אחד לכל 165 תושבים, יחס שאין שני לו בעולם כולו, וכן ישנו יחס של רופא שיניים אחד לכל 1,098 תושבים (לעומת רופא שיניים אחד לכל 27,052 תושבים, כפי שהיה לפני המהפכה).

כחלק מהשירותים הרפואיים להן זכאיות נשים במערכת הבריאות הקובנית, לנשים ולנערות ישנה גישה חופשית לשירותי הפלות. זאת בניגוד לרוב ארצות דרום אמריקה, שבהן לפי נתוני ארגון הבריאות העולמי של האו”ם, מתבצעות מדי שנה כ-3 מיליון הפלות בלתי-בטיחותיות. בזכות חינוך מיני המתחיל כבר בבתי הספר היסודיים, ישנה מודעות גבוהה לנושא מחלות מין והריונות בלתי רצויים, ו-77% מהנשים הקובניות משתמשות באמצעי מניעה מסוגים שונים.

ב-99.9% מהלידות ישנה השגחה צמודה בעת הלידה של אחות מיילדת או רופא (לעומת 87.9% בשאר ארצות אמריקה הלטינית והקאריביים). בזכות רמת ההשגחה הרפואית הגבוהה, שיעור תמותת התינוקות בעת הלידה בקובה עומד על 5.8 פטירות על כל 1000 לידות (לעומת 60 פטירות על כל 1000 לידות, בקובה הטרום-מהפכנית).

לשם השוואה, באי הקאריבי האיטי, הסמוך לקובה, הנתון הוא 76 פטירות על כל 1000 לידות. אפילו כשמשווים את קובה לא לארצות עולם שלישי, אלא למדינות מפותחות, מתגלה העליונות של מערכת הבריאות שלה: שיעור תמותת התינוקות בקובה נמוך יותר מזה של ישראל (6.26 פטירות על כל 1000 לידות), ואפילו יותר מזה של ארה”ב, העומד על 7!

הבדל נוסף הוא שבקובה שיעור תמותת התינוקות הוא אחיד באזורים השונים, עירוניים וכפריים כאחד. בארה”ב, לעומת זאת, ישנם הבדלים חדים בין הערים הגדולות לבין האזורים הכפריים, וכן בין קבוצות אתניות שונות: שיעור תמותת התינוקות בארה”ב הוא גבוה מן הממוצע כשמדובר במיעוטים אתניים, והוא עומד על 7.8 לפורטוריקנים, 8.2 לאינדיאנים, ו-13.6 לשחורים.

תוחלת החיים של נשים בקובה עלתה ב-15 שנים מאז המהפכה, וכיום היא עומדת על 79.8 שנים. בישראל עומדת תוחלת החיים של נשים על 81.5 שנים, אך ישנם פערים לפי מוצא לאומי, ותוחלת החיים של נשים ערביות היא 77.9 שנים. בקובה, לעומת זאת, מדובר בנתון שהוא אחיד, ללא קשר למוצא או לצבע עור. צומצמו עד לאפס המקרים של נשים הרות החולות באיידס שהנגיף עבר לעובריהן. בנוסף, בקובה יש את שיעור ההידבקות באיידס הנמוך ביותר בחצי-הכדור המערבי, והיא זכתה לציון לשבח של ארגון הבריאות העולמי של האו”ם על פעילותה בתחום מיגור נגיף האיידס.

‘התקופה המיוחדת’

“מאז ניצחון המהפכה, קובה הייתה, לראשונה בהיסטוריה שלה, מדינה עצמאית לחלוטין. לעולם לא נוותר על כך. לעולם לא נחזור להיות מושבה אמריקאית”. (פידל קסטרו, בנאום אחרי קריסת ברית-המועצות)

בשנים 1989-1991 קרסו המשטרים הסוציאליסטיים בברית-המועצות ובמזרח אירופה. קובה איבדה בבת אחת 85% מסחר החוץ שלה, ונכנסה למשבר כלכלי שנמשך לאורך כל שנות ה-90′. התוצר הלאומי הגולמי (תל”ג) ירד ב-35%, וקובה סבלה ממשבר אנרגיה קשה (בעבר, ברה”מ נהגה למכור לקובה דלק במחירים הנמוכים ממחירי השוק העולמי, ולרכוש ממנה סוכר במחירים הגבוהים ממחירי השוק העולמי). הפסקות חשמל נהיו נפוצות. סחורות רבות נעלמו מהמדפים. דלק למכוניות ולאוטובוסים הפך יקר. במקביל, החמיר הממשל האמריקני את האמברגו על קובה, והידק עוד יותר את טבעת החנק הכלכלית סביב האי.

בוושינגטון היו שהימרו כי המשטר בקובה יקרוס ממש כפי שקרה במזרח אירופה. ההימורים נעו בין כמה שבועות לבין כמה חודשים. אך העם הקובני לא התכוון לוותר על חירותו ולחזור למצב שהיה לפני המהפכה. בתגובה למציאות החדשה והקשה, הוכרז על כניסה ל-’תקופה מיוחדת’ (Periodo Especial) של שיקום הכלכלה הקובנית. מטרת ‘התקופה המיוחדת’ היא להציל את הסוציאליזם באי מפני התמוטטות כלכלית, שהיו ששיערו שעשויה להתרחש בעקבות היעלמות ברה”מ.

במסגרת מדיניות ‘התקופה המיוחדת’ הוחלט בין השאר לפתוח את קובה בצורה נרחבת לתיירים זרים, ולפתח את בתי המלון ותעשיית התיירות שבאי. צעד זה הכניס לקובה כסף זר מהתיירים, וסייע לייצר מקומות עבודה בתעשיית התיירות, אך נלוו לו גם תופעות שליליות, למשל תופעה של זנות בערי התיירות, ובייחוד בהוואנה, הבירה.

בעבר, אחרי המהפכה, תופעת הזנות בקובה כמעט ונעלמה. אך החרפת המצב הכלכלי ב’תקופה המיוחדת’, בד בבד עם התרחבות תעשיית התיירות, הובילה להופעתו המחודשת. פדרציית הנשים הקובנית (ה-FMC) מנסה לסייע כלכלית לעוסקות בזנות ולמשפחותיהן על-ידי קורסים להכשרה מקצועית ומתן מסגרת חברתית תומכת. הגישה המנחה את ה-FMC היא כי זנות היא בעיה חברתית, לא רק של האישה העוסקת בזנות, אלא של החברה כולה, ועל כן האחריות חלה על החברה כולה. החוק הקובני לא מטיל עונשים על נשים העוסקות בזנות, אבל כולל ענישה מחמירה ביותר כלפי סרסורים.

תפקיד חשוב נוסף במערכה החינוכית נגד הזנות מנהלת ברית הנוער הקומוניסטי הקובני (Union de Jovenes Comunistas – UJC), תנועת הנוער של המפלגה הקומוניסטית הקובנית. כמעט מדי שבוע מתפרסמים ב-”Juventud Rebelde“, העיתון השבועי שבהוצאת ה-UJC, מאמרים העוסקים בתופעת הזנות מזוויות שונות. מובאים שם סיפוריהן האישיים של זונות לשעבר שעברו התעללות מינית ופיזית מצד סרסורים, והנוער והצעירים נקראים לגלות עירנות ואחריות חברתית כלפי התופעה, ולפעול בכדי לחנך ברוח זו את חבריהם, שכניהם ומשפחותיהם.

סיכום

“אין לי עניין בכלכלה סוציאליסטית, אם היא תהיה נטולת ערכים מוסריים. אנחנו נאבקים לא רק בעוני, אלא גם בתופעת הניכור”. (צ’ה גווארה)

המהפכה הקובנית מראה לעולם כולו כבר כמעט 50 שנה, כי עולם אחר הוא אפשרי, כי הסוציאליזם אפשרי. המהפכה הפכה אי קטן, עני, עם היסטוריה ארוכת שנים של ניצול קולוניאלי ספרדי ואמריקאי, עם סטריאוטיפים סקסיסטיים וגזעניים רבים, לארץ סוציאליסטית עצמאית, גאה, דמוקרטית וחופשית. העם הקובני הפיל את הדיקטטורה שנתמכה בידי האימפריאליזם הזר, ולמרות הקשיים והמצור, הצליח להשיג הישגים חברתיים אדירים בבריאות, בחינוך וברווחה, שארצות אחרות, עשירות מקובה בהרבה, יכולות רק להתקנא בהם.

המהפכה בקובה גם חוללה שינוי מהותי במעמדן של הנשים בחברה, כשפעלה להגשמת שוויון בכל תחומי החיים – במקומות העבודה, באוניברסיטאות, במשפחה ובניהול המדינה. אחד הלקחים הפמיניסטיים שאפשר ללמוד מההיסטוריה העשירה של המהפכה בקובה, הוא שהמאבק לשחרור האישה קשור בקשר הדוק עם המאבק המעמדי, עם המאבק לשחרור האדם מכל צורה של ניצול.

בחברה קפיטליסטית, שמקדשת את עקרון הרווח, שמוכנה לשלם לנשים פחות (כי ככה מרוויחים יותר) ולייצר דימוי גוף מעוות של נשים בפרסומות ובתרבות הצריכה (כי ככה מוכרים יותר מוצרים), בחברה כזו אין ולא יהיה שוויון לנשים. שחרור האישה ייתכן רק בחברה חופשית מניצול, חברה המאורגנת סביב עקרון רווחת האדם, ולא רווחי ההון. חברה דמוקרטית באמת, שבה האנשים העובדים, גברים ונשים, יעצבו בעצמם את גורלם וחייהם, יום-יום ושעה-שעה – חברה סוציאליסטית.

מודעות פרסומת

Written by theleftisright

9 במרץ 2010 בשעה 23:14

4 תגובות

Subscribe to comments with RSS.

  1. ככל הידוע לי קובה אינה דמוקרטיה. פידל קאסטרו שלט שלטון יחיד במדינה מאז המהפכה, ולא הייתה שם כלל דמוקרטיה.

    ולמרות הכל קובה עדיין מדינה ענייה ולא מאוד מפותחת עם רמת חיים לא גבוהה.

    יונתן רביד

    11 במרץ 2010 at 18:50

  2. תמיד עצוב לראות כיצד אנשים תמימים עם הרבה כוונות טובות, שרוצים בביעור האנלפבתיות ושיפור תנאי החיים של העם, נופלים במלכודת הקובנית.
    קובה היתה, במיוחד בשני העשורים הראשונים שלאחר המהפכה, תמונת ראי שמאלית של הדיקטטורות האפלות השכנות לה באמריקה הלטינית. נכון, את השגי המורים והרופאים איש לא ייקח (אם כי חלק ניכר מהעוני הוא גם תוצר של התנהלות כלכלית קפריזית, ולא רק המצור האמריקאי הנפשע באמת), אך רמת הדיכוי של זכויות אדם יסודיות ששרר בה היה כה עמוק, שצריך להיות עיוור בכדי להתעלם ממנו. ומה שגרוע יותר, אין שום הגיון או אפילו סיבה להעמיד את הדברים זה מול זה על כפות המאזניים ולטעון שבחשבון אחרון זה היה מוצדק. אף אישה קובנית לא למדה לקרוא בזכות הצנזורה על ספרים. אף ילד קובני לא החלים מדלקת ריאות בזכות שליחת הומוסקסואלים "נשיים" למחנות עבודה. בהקשר זה ההצגה של המשטר הזה כפמינסטי היא עצמה מדהימה, בהתחשב בנורמות המצ'ואיסטיות הקשות שאיפיינו את המשטר, והיו חריגות אפילו ביחס למדינות "קומוניסטיות" אחרות. אפילו קסטרו עצמו, בראיון לעיתון מקסיקני בשנה שעברה היכה על חטא ההומופוביה הקשה של משטרו בשנים ההן. מצחיק שאנשים שמעולם לא שמעו ולו עדות אחת מהגיהנום שששר שם עבור כל מי שהשלטון ראה בו אלמנט א-סוציאלי, משוכנעים בנפלאות המשטר של קסטרו. עשו טובה קטנה ליושר האינטלקטואלי של עצמכם, ואחרי שקראתם את כל שירי התהילה, קראו את "לפני שיירד הלילה" של הקובני ריינלדו ארינס. גם בעברית. אחרי זה נדבר שוב.

    דמוקרט

    19 במרץ 2011 at 19:58

  3. פוסט מעניין
    מלון בראשית

    דני

    27 במאי 2011 at 09:30

  4. ממש מרתק!
    מלון בראשית

    דוד

    12 בנובמבר 2012 at 11:47


להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: