מבט משמאל

כשעוצמים את עין ימין, אז הצד השמאלי של המוח מתאמץ יותר. עובדה.

לבנון

with one comment

לפני ארבע שנים בדיוק, ב-12 ביולי 2006, פרצה מלחמת לבנון השנייה, העקובה מדם, שבה שילמו אזרחים לבנונים, פלסטינים וישראלים בחייהם, בבריאותם וברכושם על מדיניות ההסלמה המלחמתית של ממשלת "קדימה" ו-"העבודה".

אז, כמו במלחמת לבנון הראשונה ב-1982, סיעת חד"ש הייתה הראשונה להגיש הצעת אי-אמון בממשלת המלחמה.

להלן דבריהם של ח"כ דב חנין (17.7.2006, עם פרוץ מלחמת לבנון השנייה) וח"כ מאיר וילנר (8.6.1982, עם פרוץ מלחמת לבנון הראשונה), שנימקו את הצעת האי-אמון שהגישו בשם סיעת חד"ש.

* * *

אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, אלה אכן ימים אפלים. לבי עם תושבי הצפון, יהודים וערבים, עם משפחות האזרחים והחיילים שנהרגו. אלה ימים של כאב ושל דאגה עמוקה.

ובדיוק הכאב והדאגה האלה הם שמביאים אותי לעמוד כאן ולומר לכם את הדברים. דווקא ברעום התותחים, צריך להישמע גם קול ההיגיון.

אש לא מכבים באש, ומעגל של דם איננו פתרון, הוא הבעיה.

כשהורסים בית על תושביו בחיפה, ובעזה, ובביירות, רק מעמיקים את השנאה. מתוך החורבן צומחת רק קיצוניות.

בביירות נהרס רובע שלם, בעזה מאות אלפים מנותקים מחשמל. איזו מטרה זה משרת? זה מוביל לשחרור החיילים? זה מפסיק ירי של קאסמים או של קטיושות? לאן מוליכים את העם הזה?

כולם יודעים כיצד מתחילים במלחמה, אבל אף אחד לא יודע כיצד זה יסתיים. מלחמה עם סוריה? מלחמה כוללת? מה זה יתרום? למי זה יתרום?

גנדי אמר: בעין תחת עין, נהיה כולנו עיוורים. את הדברים האלה חזרנו ואמרנו מעל הדוכן הזה, אבל לא היה שום רצון להקשיב, שום רצון לשמוע, שום נכונות לעצור ולחשוב. הממשלה הזאת קבעה לעצמה עיקרון – אין פרטנר, והיא לא תיתן למציאות לבלבל אותה. לכן היא נמנעה מלקיים משא ומתן מדיני עם אבו-מאזן, הנשיא הפלסטיני, מנהיג שמציע דרך של אי-אלימות ושלום. אפילו לפני חודש, בפטרה, אולמרט סירב להתחיל במשא ומתן ענייני, אפילו לא קבע תאריך. אמרתי מעל הדוכן הזה שאין לנו את הפריבילגיה הזאת, אבל לממשלה יש עיקרון – אין פרטנר.

לכן התעלמו ממסמך האסירים, הסכמה היסטורית בין הארגונים הפלסטינים על מדינה פלסטינית בגבולות 67'. לכן נמנעים ממשא ומתן לשלום עם סוריה. במקום לדבר, הממשלה הזאת מציעה שילוב של חד-צדדיות וכוח.

זו הדרך לאסון.

אנחנו מציעים דרך הפוכה. במקום התלהמות – הרגעה, במקום אסקלציה צבאית – הידברות מדינית, במקום העמקת הכיבוש, הרחבת הסיפוח הזוחל – פתרון פוליטי לסכסוך.

נהיה כנים עם עצמנו – גם הדרך לשחרור החיילים עוברת דרך הידברות ודרך שחרור אסירים, כפי שכבר נעשה בעבר,

אבל שוב נשמעים השבוע מפי אישים בכירים מאוד הדברים המזעזעים שכבר התרעתי עליהם מעל הבמה הזאת. בשבוע שעבר הם דיברו על עניין שליט כהזדמנות לחיסול החמאס. השבוע הם מדברים, כמה מחריד, על הזדמנות נוספת – הפעם הזדמנות לחיסול החיזבאללה.

רבותי חברי הכנסת, אסון הוא לא הזדמנות. ישראל כבר היתה בביצה הלבנונית, כמה דם זה עלה לנו ולשכנים שלנו עד שנחלצנו משם. אתם יודעים, מאוד קל להיכנס לבוץ, אבל ככל ששוקעים בו – יותר קשה לצאת ממנו.

לפני 24 שנים, ביוני 1982, היו שלושת חברי סיעת חד"ש היחידים בכנסת שהצביעו אי-אמון בממשלת המלחמה.

קודמי מרצ לא העיזו להצטרף אלינו. מרדכי וירשובסקי ושולמית אלוני ביקרו מאז את הצבעתם. אני קורא לחברי מרצ וליוני העבודה לא לחזור על השגיאה הזאת. בימים האפלים האלה גם אתם חייבים לומר את האמירה הפוליטית-המוסרית היחידה האפשרית: לא למלחמת לבנון השנייה, לא לממשלת המלחמה. תודה רבה.

* * *

כואב לי הלב על כל בן שנופל – יהודי או ערבי. הממשלה מובילה את ישראל אלי תהום. היא עושה מעשה, שבמרוצת הזמן עלול להתברר כבכיה לדורות.

אני פונה אל חברי הכנסת שישקלו יפה את עמדתם, שלא ידביקו תוויות. העניין רציני ביותר. מה קרה כאן? רוב החוגים הפוליטיים וכן רוב העיתונים התנגדו לפני חודש-חודשיים לפתיחת מלחמה על-ידי ממשלת בגין-שרון. עשרות מאמרים נדפסו בעיתונות, מאות נאומים ננאמו בחוגים רחבים ביותר, שהצביעו באצבע מאשימה על הרמטכ"ל, על שר הביטחון, שהם רוצים להוביל למלחמה בלתי-נחוצה ומסוכנת לישראל.

מה קרה? נפל הפור? אם רבים כל-כך אמרו שהממשלה עלולה לפתוח במלחמה בניגוד לאינטרס הביטחון של ישראל, האם לא חובה מצפונית ופוליטית היא לקרוא לממשלה: חדלי! לקרוא לה לסגת בטרם נסתבך עוד יותר? אם רבים כל-כך אמרו שהממשלה אינה צודקת, והמלחמה לא תהיה צודקת, והיא תביא רק לקרבנות ולאסונות – האם ייתכן שכאשר הדבר מבוצע, יעשו סיבוב של 180 מעלות, יהללו וישבחו ויתנו יד לפשע?

הרמטכ"ל, רב-אלוף רפאל איתן, אמר עוד לפני כמעט חודש ימים, ב- 13 במאי 1982, דבר שהדהים לפחות את מחצית חברי הכנסת. הוא אמר: "מאחר שבניתי מערכת יוצאת מן הכלל במיליארדים של דולרים, אני יכול וחייב להפעיל אותה..יכול להיות שאהיה מחר בביירות".

רוב העיתונות והמנהיגים הפוליטיים אמרו אז: מה קרה לרמטכ"ל? מה אתו? הוא מטורף? אם הוא בנה מערכת צבאית במיליארדים, הוא חייב להפעיל אותה? זה הנימוק? אני יכול לצטט מאמר אחרי מאמר בעיתונות. מה השתנה?

ביטחון ישראל חשוב לכולנו, הביטחון של יישובי הצפון ושל כל היישובים. אבל הביטחון הממשי יושג רק על-ישי כינון שלום, על-ידי זה שלא נשעבד עמים אחרים. ושלום ניתן להשיג על-ידי פתרון פוליטי צודק לכולם – לישראל, לעם הפלסטיני, לכל העמים באזור. אין בטחון אחר. אחרת מובילים ממלחמה למלחמה, מאסון לאסון.

מדיניותה של ממשלת הליכוד אינה חדשה. האפשר להתעלם מכך שבשנת 1981 בלבד נהרגו מהפצצות ומהפגזות ישראליות בלבנון 2,379 אזרחים ונפצעו 6,500? המלחמה הנוכחית אשר הממשלה פתחה בה ביוזמתה וללא כל סיבה היא מלחמה תוקפנית, מלחמת השמדת עם לגבי העם הפלסטיני, מלחמת כיבוש, מלחמה קולוניאלית מזוהמת, לא להגנת ישראל, לא באנטרס השלום והביטחון של ישראל. אשליה מסוכנת היא לחשוב, שככל שגדל מספר הפלסטינים ההרוגים, כך גדל ביטחון ישראל. רק קניבלים יכולים לחשוב כך. להפך, לטווח ארוך זה מסכן קשות את ישראל.

זו מלחמה נגד עם שאין לו מולדת, שאין לו מדינה, נגדם העם הפלסטיני, נגד אוכלוסיה אזרחית, נגד תנועת שחרור לאומי. איזו גבורה זאת?! זו מלחמה נגד לבנון, שהטרגדיה אינה חדלה לשרור בה.

מבחינת החוק הבינלאומי אלה פשעי מלחמה ברבריים, זלזול גמור בחיי אדם, לא רק של פלסטינים, לבנונים וערבים בכלל, זה גם זלזול בחיי יהודים, זה גם זלזול בחיי החיילים שלנו. כבר נפל מאות קרבנות-שווא של בחורים צעירים, יותר מאשר מכל הפגיעות ביישובי הצפון.

אברהם כ"ץ-עוז (המערך): למה אתה דואג בדיוק?

מאיר וילנר: אני דואג לביטחון ישראל. אני דואג לכך שיוסר סיוט המלחמות אחת ולתמיד. ואת זה אי-אפשר להשיג על-ידי הרג, אלא רק על-ידי שלום ישראלי-פלסטיני.

אהרון נחמיאס (המערך): מה אמרת כשהפציצו את יישובי הצפון?

מאיר וילנר: חבר הכנסת נחמיאס, לפני מספר חודשים הנציגים והתושבים של יישובי הצפון פנו לממשלה, ודרשו לשמור על הפסקת האש. עשרה חודשים היה שקט, הייתה הפסקת אש. אתם פניתם לממשלה וזעקתם: אל תפרו את הפסקת האש, תנו לנו להמשיך לחיות בשקט. ואנחנו תמכנו בכם. זה היה צודק. הייתה הפסקת אש, אש"ף חתם עליה, מבחינה בינלאומית זה הוכר. צריך היה לשמור על זה. במקום זה ישראל פתחה בהפצצות ברבריות על לבנון שגרמו לתגובות-נגד.

אומרים שהמלחמה נפתחה על-ידי ישראל כדי להרחיק את התותחים למרחק של 40 ק"מ. מה זה 40 ק"מ? מחר יהיה תותח עם טווח של 60 ק"מ ו- 100 ק"מ. זה נימוק בשביל גן ילדים! אין פתרון אלא פוליטי. לפי ההגיון שלכם מחר צריך לכבוש את ביירות ואולי גם את דמשק, ומי יודע לאן הטירוף המיליטריסטי שלכם יכול להגיע?

      גילוי תכנית המלחמה

חברי הכנסת, לפני פחות מחודש, ב-14 במאי, פירסם יואל מרקוס ב"הארץ" את תכנית המלחמה. זה היה לפני ההתנקשות הנפשעת בשגריר ישראל בלונדון. הוא גילה את התכנית וכתב: "התכנית כפי שהיא מצטיירת היא בערך כדלקמן: הצבא ישתלט על כל המחצית הדרומית של לבנון, בעוד הנוצרים ישתלטו על הצפון, שני הצבאות יטהרו את ביירות, כשישראל כבר איישה תפקידי שיטור וממשל בבירת לבנון וכבר איתרה 66 חדאד'ים שימונו לפרלמנט הלבנוני. לב הפתרון הכולל הזה הוא חיסולו של אש"ף וגירוש חבריו לסוריה, ובד בבד גם החזרתו של הצבא הסורי לביתו".

ומרקוס מוסיף, תוך שהוא מגדיר את התכנית: "אם זה כך, הרי שהממשלה הזאת עומדת לצאת מדעתה הפוליטית. צריך להזהיר את הממשלה שהיא מהמרת על גורל המדינה בפוקר הדמים".

דברים ברורים.

ובעיתון "על המשמר" מלפני חודש, הופיעה הכותרת: "מלחמה מחפשת תירוץ".

      המלחמה – המשך המדיניות

חברי הכנסת, ההתנקשות הנפשעת בשגריר הישראלי בלונדון אינה הסיבה למלחמה, כפי שהרצח בסרייבו בשנת 1914 לא היה הסיבה למלחמת העולם הראשונה.

נציג בריטניה במועצת הביטחון וראש ממשלת בריטניה, מרגרט תאצ'ר, הודיעו כי המתנקשים בשגריר ישראל באו"ם לא זו בלבד שהם לא חברי אש"ף, אלא הם תיכננו גם לרצוח את נציגי אש"ף בבריטניה ובראשם נביל רמלאווי. למה אתם מתכחשים לזה? ניצלתם את ההתנקשות כאמתלה, כתירוץ רקוב, כדי לבצע את תוכנית המלחמה שהכנתם כבר חודשים רבים.

אני מסכים בהחלט עם אלכס ליסן (מקיבוץ בצפון) שדבריו פורסמו היום (8.6) בעיתון "דבר", בכותרת "קול מהצפון", ואני יכול להגיד – קול המצפון. הוא כותב: הנימוקים המתפרסמים בכלי התקשורת כדי להסביר את המתרחש, אינם משכנעים אותי, והממשלה, יותר מכל גורם אחר, אחראית להידרדרות הפוקדת את גבולנו הצפוני. אני רוצה שיידע העם בישראל, כי יש אנשים בגבול הצפון, שאינם מבינים מה הקשר בין ההתנקשות בשגריר ארגוב להפצצת רובעי ביירות. יש אנשים בגבול הצפון, שאינם חושבים שפעולות צה"ל מביאות רגיעה לביתנו".

ואכן זו האמת. אש"ף שמר בקפדנות על הפסקת האש, אבל ממשלת בגין-שרון פקדה להפציץ אזרחים בביירות ומחוצה לה כדי לעורר את התגובה ולנצלה לפתיחת המלחמה המתוכננת.

המלחמה היא המשך המדיניות באמצעים אחרים. ולכן עלינו לראות מהי המדיניות, אז נבין מה הסיבה למלחמה. המדיניות של הממשלה הזאת היא מדיניות "ארץ ישראל השלמה", סיפוח כל השטח הפלסטיני של הגדה והרצועה. להשגת מטרה זו מנהלים מדיניות של דיכוי אכזרי בגדה וברצועה, גוזלים קרקעות, מגרשים, מפוצצים, משפילים, מכינים את הסיפוח של כל השטחים לישראל. ו"ארץ ישראל השלמה" כבר מתרחבת, רמת הגולן הסורית כבר סופחה, ועכשיו מכינים את הסיפוח של שטחים בלבנון על-ידי חלוקתה של לבנון, רשמית או בלתי-רשמית. זו מדיניות שגם תוביל לניסיון להגשים את הסיסמה של "חירות" והרביזיוניסטים "שתי גדות לירדן, זו שלנו, זו גם כן". וכבר רומזים שהמלחמה הבאה תהיה עם ירדן.

מדיניות זו היא הסיבה למלחמה. המטרות הפוליטיות של המלחמה הן לחסל את העם הפלסטיני כעם, ליצור את הבסיס, יחד עם הדיכוי החריף בשטחים הכבושים, לסיפוח הגדה והרצועה לישראל. רוצים להשיג "פתרון סופי" של הבעיה הפלסטינית בדרך צבאית; לחסל את הכוחות הדמוקרטיים בלבנון ולהשליט בה את הפלנגות הפאשיסטיות בראשותו של באשיר ג'ומייל והבובה הישראלית סעד חדאד; להנחית מהלומה על סוריה בניסיון להפיל את המשטר העצמאי שאינו הולך בתלם האמריקאי של קמפ-דייוויד.

חוגי השלטון אומרים, שמוכנים לסגת ולמסור את השטח ל"לבנונים חופשיים" של סעד חדאד ודומיו. אבל פירוש הדבר כיבוש ישראלי ואפילו סיפוח.

גם בשנת 1967 הוכרז שאין מטרות כיבוש וסיפוח. ואנחנו יודעים מה מידת היושר והאמת שהיו בהכרזות אלו.

      הכל סוכם בוושינגטון

אחת התוצאות של קמפ-דייוויד היא המלחמה הזאת. ארצות הברית תומכת בגלוי בפלישה ומממנת אותה. הכל הוסכם בעת ביקורו של שר הביטחון שרון בארצות הברית ערב פתיחת המלחמה. ההכרזות האמריקאיות המסתייגות כאילו, אינן אלא צביעות. מלחמה זו היא חלק מביצוע מזכר ההבנה האסטרטגי עם ארצות הברית.

ב-26 במאי 1982, עשרה ימים לפני פתיחת המלחמה, החליטה ועדת החוץ של הסנאט האמריקאי, בזמן ביקורו של שרון, להוסיף למענק הצבאי הישראלי 300 מיליון דולר. נוסף על כך, עוד 125 מיליון דולר סיוע כלכלי. נוסף על כך יסופקו עוד 75 מטוסי אף-16 בסך 2.5 מיליארד דולר. כך סוכם עם שרון. זאת אומרת, נותנים את הכסף בשביל המלחמה הזאת, נותנים את הנשק הנוסף ונותנים את הגיבוי הפוליטי. זוהי מלחמת גוליית הישראלי-אמריקאי נגד דוד הפלסטיני הקטן; מלחמת הרבים בנשק אמריקאי חדיש ביותר נגד המעטים המתגוננים.

והעיתוי של המלחמה – כי על המלחמה הזאת מדברים כבר חודשים – קשור עם ההתפתחות במלחמת עיראק-איראן והתכנון האסטרטגי האמריקאי בתחום זה, אבל לא אכנס עכשיו לפירוט.

חברי הכנסת, לא כולם מסכימים למלחמה הזאת, רבים מתנגדים לה, ורבים עוד יותר שרויים במבוכה רבה. מכאן ההתנגדות הרבה שהייתה לפני שהמלחמה הוצתה. ואני אומר לחברי הכנסת: מי שמתנגד למלחמה, מי שדורש להחזיר מייד את צה"ל מלבנון, מי שדוגל בשלום ישראלי-פלסטיני צודק, הוא המגן האמיתי על היישובים בצפון ובארץ כולה, הוא הדואג לכך שלא יהיו בנינו קרבנות-שווא בשליחות הרפתקנים ומיליטריסטים חסרי מעצורים.

טוב שיש התנגדות, טוב שמפגינים וטוב שיש הרבה פעולות מחאה – של חוגים שונים בעלי אידיאולוגיות שונות – נגד המלחמה התוקפנית.

      בן-גוריון על בגין

חברי הכנסת, היום אני קורא בעיתון "דבר" קטע ממכתב שכתב דוד בן-גוריון לחיים גורי. אני מצטט: "אם בגין יתפוס את השלטון, הוא ייכנס להרפתקאות מדיניות וצבאיות שימיטו אסון על העם ויחריבו את המדינה". ובגין הגיע לשלטון והוא עושה את ההרפתקאות המדיניות והצבאיות הללו.

מנחם בגין: הוא כתב "יתפוס את השלטון". אני לא תפסתי אותו, נבחרתי.

מאיר וילנר: טוב, תפסת אותו בבחירות, תפסת בדמגוגיה. אבל הדמגוגיה שלך תפסה גם אותם, את מנהיגי המערך, וזה מה שמדאיג אותי. הם "יורשי בן-גוריון" ותראו איך הם מתקרנפים, מתכחשים למה שבעצמם אמרו לפני חודשיים-שלושה.

מרדכי בן-פורת (תל"ם): הסכמת לכל מה שאמר בן-גוריון?

מאיר וילנר: לא הסכמתי. אבל הסכמתי למה שבן-גוריון אמר על בגין.

      הפתרון

הפתרון היסודי הוא אחד: שלום ישראלי-פלסטיני; נסיגה לקווי ה-4 ביוני, מדינה פלסטינית עצמאית בצד ישראל; שלום כולל עם כל המדינות הערביות; ערבויות בינלאומיות לחוזי השלום; פירוזים וכל מיני סידורי בטחון שיוסכמו. רק שלום כולל כזה, שלום צודק, רק הוא ייתן בטחון. כל השאר – הרפתקאות מסוכנות.

התביעה המיידית צריכה להיות: להיענות להחלטת מועצת הביטחון, לסגת מייד וללא תנאי מלבנון, להציל בחורים ממוות ונכות, אשר עלולים ליפול כל שעה, כל יום, כאשר המלחמה נמשכת. די במוות, די באלמנות, יתומים והורים שכולים!

הניסיון ההיסטורי מוכיח שהיו כובשים ומציתי מלחמות תוקפניות באירופה ומחוצה לה וכולם נחלו בסופו של דבר תבוסה ונאלצו לסגת תוך המטת אסונות על עמיהם. עתה, בסוף המאה ה- 20, מנהלים מלחמת השמד נגד העם הפלסטיני בלבנון. זו מלחמה נגד האינטרסים האמיתיים של ישראל, נגד ביטחונו של עם ישראל, נגד סיכויי השלום. זוהי מלחמה שמשחיתה עוד יותר את החברה הישראלית ומגבירה עוד יותר את סכנת הפאשיזם

אנחנו מציעים אי-אמון בממשלה. מי שיצביע היום עם הממשלה של בגין-שרון מתוך תמיכה במטרות של "ארץ ישראל השלמה", או מתוך התקרנפות ופחדנות פוליטית ושיקולים אלקטורליים חסרי מצפון וחסרי תקווה ואחריות, יהיה שותף לאחריות, יהיה שותף לתוקפנות, שותף לדחיפת ישראל אלי תהום.

אני קורא לחברי הכנסת: תהיו אחראים להצבעתכם היום. ההיסטוריה עוד לא נגמרת.

מודעות פרסומת

Written by theleftisright

12 ביולי 2010 בשעה 14:43

תגובה אחת

Subscribe to comments with RSS.

  1. "לפני ארבע שנים בדיוק, ב-12 ביולי 2006, פרצה מלחמת לבנון השנייה, העקובה מדם, שבה שילמו אזרחים לבנונים, פלסטינים וישראלים בחייהם, בבריאותם וברכושם על מדיניות ההסלמה המלחמתית של ממשלת "קדימה" ו-"העבודה"."
    כמה נעימה ההזייה שרק צד אחד (הישראלים כמובן) אשם בחרחור מלחמות ובפשעים שונים ומשונים.
    האמת מנצחת, השקר מתברר.

    דני

    31 באוגוסט 2011 at 10:51


כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: