מבט משמאל

כשעוצמים את עין ימין, אז הצד השמאלי של המוח מתאמץ יותר. עובדה.

הרהורים בעת ביקור באושוויץ / וולף ארליך

leave a comment »

היום מצוין בעולם יום השואה הבינלאומי, החל ב-27 בינואר, יום השנה לשחרור מחנה אושוויץ בידי הצבא האדום. המאמר "הרהורים בעת ביקור באושוויץ" נכתב על-ידי וולף ארליך, שהיה ממנהיגי המפלגה הקומוניסטית (עוד מתקופת המנדט הבריטי), ונתפרסם לראשונה ב-"זו הדרך", 3.5.1978. המאמר נכלל גם באסופת מאמריו של וולף ארליך – "כוחו של הרעיון" (הוצאת עיון, תל-אביב, 1980).

* * *

בחודש מאי אשתקד ביקרתי בפעם הראשונה בחיי בפולין, כמשתתף בכנס העולמי של בוני השלום, שהתקיים שם בחסות מועצת השלום העולמית. כאשר ידעתי שאני עומד לנסוע לפולין – ידעתי גם שאבקר באושוויץ. הרגשתי שאני חייב לראות את המקום הארור הזה, אני רוצה לראות את המקום הארור הזה. עליי לומר שהחלטה זו לא נתקבלה בלבי על נקלה, אלא תוך הרגשת חרדה כבדה.

החלטתי לבקר באושוויץ התגשמה הודות לתוכנית מארגני הכנס, שכללה ביקור כל המשלחות במחנה המוות ב-8 במאי 1977. באותו יום לא התקיימו ישיבות מליאת הכנס. היה זה יום מוקדש לנצחון על הפאשיזם. המארגנים קבעו לכל משלחת נציג אחד לנסיעה לאושוויץ. לאחר התייעצות עם יתר חברי המשלחת, הח' עלי עאשור והח' אתל קלינגר, מסתי למארגנים את החלטתנו: כל חברי המשלחת הישראלית יסעו. למחרת קיבלנו תשובה חיובית.

המטוס הקטן מדגם IL-18 המריא בשעה מוקדמת. אני חש כי ההרגשה הכבדה אינה נחלתי בלבד. בכל הזדמנות אחרת, כאשר נפגשים חברי משלחות, מורגש הרצון לשמוע, להשמיע, לשכנע, להכיר זה את זה. לא כן היה בטיסת הבוקר המוקדמת מווארשה לקטוביץ. כמעט אין מדברים, כולם שקועים בהרהורים.

* * *

שמעתי, כמובן, הרבה על אושוויץ. קראתי על אושוויץ, מחנה הריכוז וההשמדה ההיטלראי הגדול ביותר… אושוויץ א', המחנה הראשון; אושוויץ בירקנאו, מחנה ההשמדה המיוחד; אושוויץ-מונוביץ, מחנה העבודה… לכאן הביאו הפאשיסטים הגרמנים בעת מלחמת העולם השנייה כ-4.4 מיליון בני אדם… 4.4 מיליון (!) יהודים, פולנים, שבויי מלחמה סובייטיים, מבני כמעט כל עמי אירופה. כ-4 מיליון בני-אדם נרצחו בתאי הגאזים וגופותיהם נרשפו בכיבשני בירקנאו… 4,000,000…

סלקציה: מפרידים בין אלה המסוגלים לעבוד – נידונים למוות איטי, לבין החלשים – למוות מיידי בעזרת ציקלון ב'… ניסויי עיקור והרכבת מחלות בידי רופאים נאציים… הסכמים בין הס.ס לבין המונופולים (איי. ג. פארבן, קרופ, זימנס) על אספקת עבודת עבדים… אי. ג. פארבן מספק ציקלון ב'… אייכמן מארגן את התחבורה ומשלוחי אדם לאושוויץ…

מחשבותיי אינן מאורגנות. הגענו כבר לשדה התעופה ואוטובוסים מחכים לנו. אינני זוכר לאיזה אוטו נכנסתי. כמו צללים חולפים על פנינו מעבר לחלון מכרות, בתי-חרושת, מפעל חשמל גדול… זהו אחד ממרכזי הייצור גדולים של פולין.

* * *

הכניסה לעיר. בהתחלה שלט עם שמה: אושוויינצ'ים. בתים גדולים וקטנים – כמו בכל עיר. אנשים ברחוב. ילדים הולכים לבתי-ספר. התמונה מכניסה ריאליזם לתוך המחשבות: ובכן, אושווינצ'יים קיימת – היא עיר בפולין הסוציאליסטית. הילדים נולדו זמן רב אחרי השחרור. עבורם אושוויינצ'ים זוהי עיר נורמלית.

עבורנו אין זו עיר נורמלית; דרך הייסורים רק מתחילה. אנו נכנסים ליער קטן של אשוחים, יוצאים מן המכונית. לפנינו השער למחנה-הריכוז. כתוב עליו עד עצם היום הזה באותיות גדולות בשפה הגרמנית: Arbeit macht frei – העבודה משחררת.

גדר התיל הדוקרנית סביב המחנה אינה מחושמלת עכשיו, אך נשארו ונראים עדיין המכשירים החשמליים של התקופה ההיא. העבודה משחררת. לסיסמאות שהנאצים כתבו על מחנות הריכוז שלהם לא היה אפילו יסוד דמגוגי. כוונתם לא הייתה לשכנע את קורבנותיהם, אף לא לרגע קט. משמעות הסיסמאות הייתה רק לגלוג, השפלה נוספת. גם בתהליך ההשמדה התכוונו המפלצות, נוסף על הכל, גם להשפיל. אך דווקא בזה נכשלו הפושעים הנאציים לעיתים קרובות. לא פעם בלטו בגדולתם לוחמים נגד ההשפלה, למען צלם האדם. לא הפאשיסטים היו המנצחים במאבק זה על המוסר. בסופו של דבר הם לא ניצחו גם בחזית.

אחד הרשמים הראשונים שלי, בעוברי את השער עם הסיסמה הזאת, הייתה: הפתעה. הפתעה על חודש מאי זה, על האביב סביבי. בכל הכיוונים נראה הלילך הפורח והריחני, עצים גבוהים בפריחה צבעונית רבגונית ובענפיהם אלפי ציפורים ששירתם מתמזגת למקהלה עליזה. אושוויץ ולילך?! אושוויץ וציפורים?! העצים נראים גבוהים מהרגיל, אפר בכמויות עצומות הפרה את אדמת אושוויץ.

לא הצטרפתי לקבוצה שקיבלה הסבר. הפעם לא רציתי ללכת במסגרת סיור מודרך.

המוזיאון הוא בית אימים. באולם הכניסה צרור דגלים של עמים ומדינות, כולל דגל מדינת ישראל. אני נכנס. עומד לפני חלונות ענקיים שמאחוריהם חדרים רחבי ידיים. בכל אחד מן החדרים האלה מוערמים אין סוף חפצים מסוג אחד: חדר מלא נעלי ילדים, חדר מלא קביים, חדר מלא מברשות שיניים, מברשות גילוח, מסגרות משקפיים, חדר מלא נעליים, חדר מלא מזוודות וביניהן מזוודות רבות של ילדים. אמו של הילד רשמה על המזוודה את שם הילד באותיות גדולות, והוסיפה את הגיל: בן 6, בן 5, בן 4. אינסוף חפצים. אינסוף. כל מזוודה הייתה בידי אדם בדרכו האחרונה לכאן. כל מזוודה סימלה את שארית התקווה. בן 4 היה ובידו הקטנה מזוודה קטנה.

הטרגדיה של אושוויץ, מתחילה לקבל כאן מימד מוחשי, הן מבחינת המהות המתועבת והן מבחינת הכמות שאי אפשר להעלותה על הדעת.

אני עובר לביתן אחר, וכאן אני שומע קולו של מדריך: אתם נמצאים באחד מתאי הגאזים. אתם רואים שאפשר היה לסגור את התא באופן הרמטי. למעלה, בפינה, אתם יכולים לראות את הסדר הניתן לפתיחה ולסגירה. דרך הסדק הזה החדירו הפאשיסטים את הציקלון ב'. ניסינו לעשות חשבון: בתא זה נרצחו כ-70 אלף בני אדם.

שמעתי על הטכניקה הזאת עוד קודם: אך כאן אני עומד בעצם המקום שבו נרצחו 70 אלף אנשים בשל היותם קומוניסטים או דמוקרטים אחרים; בגלל היותם שבויי מלחמה סובייטים; בגלל היותם יהודים וצוענים; פולנים בגלל היותם בני האינטיליגנציה.

הדלת פתוחה. אני חופשי לצאת בכל רגע. האם לא יכלו לצאת. מהו המשטר המסוגל להמציא טכניקת רצח המוני יעילה כל כך? האם זה מקרה שלא הגעתי גם אני לתא זה, כאשר הזרימו לתוכו את גאז הציקלון ב'?

אני חופשי להיכנס ולצאת. עתה אין כאן איש עם שוט בידו הרוצה ויכול להצליף בי. אך בימים ההם הרי עלול הייתי להיות באושוויץ ולא להתהלך ברחובות ירושלים. מזעזע. עד עומק הלב.

האם זה עבר בלבד?

גם אחרי הבסת הנאצים בידי הצבא הסובייטי ובעלי בריתו נשאר הפאשיזם בספרד ובפורטוגל ובפאראגואי; נשאר משטר האפרטהייד הגזעני בדרום-אפריקה, ברודזיה; באה תקופת פאשיזם ביוון. ניצח הפאשיזם בצ'ילה, באורוגואי, בברזיל, בגואטמלה, בניקראגואה. במקומות רבים ניצחו העמים; במקומות אחרים – נצחון העמים עוד לפנינו.

יש עוד מקומות רבים בעולם שבהם עומד אדם ושוט בידו ומצליף בקורבנו, בגלל השקפת עולמו המתקדמת, בגלל צבע עורו…

ועמי? מה עושים בשטחים הכבושים נגד בני העם הערבי הפלשתינאי? נכון, אין כאן אושוויץ, אין כאן רצח המוני. אך יש גירושים, יש מעצרים שרירותיים, יש טנקים ברחובות, יש הריסת בתים, יש הפשע של העינויים האכזריים בבתי-הכלא. אכן, יש מבני עמי הניצבים עם שוט ביד. והשוט הזה בוער לא רק על גבי: הוא בוער גם בידי.

אני נכנס לקולנוע שהוקם אחרי השחרור בשטח המחנה. אנו רואים את הסרט "אושוויינצ'ים". ראיתי אותו פעם, אך אני רואה אותו היום אחרת, כי אני נמצא פה. אני מזועזע יותר, אני נחרד עד מעמקי לבבי. לצידי יושב ליברל מערב-גרמני. לפני תחילת הסרט שוחחנו בינינו. אחר סיומו הוא שואל אותי, בנימה של היסוס, אם הדיווחים על העינויים בגדה המערבית הם אמיתיים או סיפורי-בדים תעמולתיים. קשה לי לספר לו את האמת, אך הכרחי לעשות כן.

יחד עם החברים אתל ועלי אנו משתתפים בבז'זינקה (בירקנאו) בחגיגה השנתית לרגל הנצחון על הפאשיזם. חגיגה זו מחזירה אותי לשיווי-משקל נפשי ולמציאות. ההחלטיות להיאבק בפאשיזם התחזקה בי בשעות אלו במידה עצומה. כן, אנו נתגבר עליו ועל הדיכוי בעולם כולו.

הקבוצה שטסתי איתה הבוקר לאושוויץ, נוסעת לבקר בקראקוב. הייתי מאוד רוצה, כמובן, לראות עיר זאת, הידועה כעיר יפה במיוחד. אך קשה לי היום לעבור לתיירות. המועקה כבדה מדי. וכך, ספק במודע וספק בטעות, אני נכנס עם אתל ועלי לאוטובוס העיתונאים וחוזר איתם לוורשה.

מודעות פרסומת

Written by theleftisright

27 בינואר 2011 בשעה 15:06

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: